דוגמה אישית, הסיפור על מוכר הכובעים ו-paperback

 

דוגמה אישית
עד שלא הגעתי להיות אמא בעצמי הבנתי את עקרון הדוגמה האישית רק באופן תיאורטי. אבל כשהילדה בת השנתיים (ביום שני התאריך העברי) שמולי חוזרת במרץ אחרי המנהגים המגונים שלי (ורסיה מתוחכמת של לאכול שערות) ואני מנסה להסביר לה שלא מכניסים אצבעות לפה (השער שלה עדיין לא מגיע לפה) אני מבינה שני דברים: אל"ף – אני צריכה לחדול מהמנהג המגונה הזה, או לפחות לשמור אותו לערב, אחרי שהיא הולכת לישון. בי"ת – אני צריכה לרתום את יכולת החיקוי הזו לטובתי.
 
קופים הם כמו בני אדם? בני אדם הם כמו קופים!
ההתמודדות עם השלב ההתפתחותי של אבישג מזכירה לי סיפור ישן שהופיע באחד מספרי הילדים שנהגו להקריא לי בילדותי, והפוסט הזה של גיל דרבן אותי לספרו. תמציתו של עניין: מוכר כובעים אחד עבר ביער והחליט להתנמנם מתחת לאחד העצים. כשהתעורר גילה שכל הכובעים שהיו מסודרים זה על גבי זה על ראשו נעלמו. על ראשו נשאר כובעו שלו בלבד. על ענפי העצים מסביבו ישבו קופים חבושי כובעים מריעים בקול גדול. מוכר הכובעים נופף באגרופיו והקופים חזרו אחריו, הוא בטש ברגליו והקופים אחריו, הוא קילל והקופים ניסו לחקות את קולו. ואז מרוב זעם הוא השליך לקרקע את כובעו, והקופים חזרו אחריו והשליכו לרגליו את כל הכובעים.
 
חלק מהדברים נעשים בלי להקדיש לזה מחשבה: כשאני מנקה את השולחן היא דורשת לנקות גם, כשאני מטאטאת את הבית היא רוצה מטאטא קטן, כשאני הולכת למכונת הכביסה אני נותנת לה להכניס יחד איתי את הבגדים, כשאני מצחצחת שיניים היא נעמדת על סולם קטן לידי ועושה כמוני, וכשאני מלטפת כלבים היא מלטפת יחד איתי. דברים אחרים נעשים בכוונת מכוון: כשאני רוצה שתיקח תרופה אני לוקחת קודם בעצמי (כאילו), כשאני רוצה ליטול לה ציפורניים אני נוטלת לעצמי קודם, כשאני קוראת לה לסדר את הצעצועים לפני השינה אני מתחילה לבד והיא מצטרפת, כשאני רוצה להראות לה איך עושים פיפי היא הולכת איתי לשירותים (גם כשאני לא רוצה להראות לה), כשאני רוצה שתיכנס לאמבטיה אני נכנסת לפניה, כשאני רוצה שהיא תלך לישון אני נשכבת לידה וכשאני רוצה שתמשיך לישון עד שמונה בבוקר אני לא קמה מהמיטה שליד מיטתה. לא הכל מתאים לכולם ולא הכל עובד תמיד, אבל העיקרון ברור. והעיקרון הזה, סליחה אם אני אומרת את המובן מאליו, הוא לכל החיים.
 
בספר מתנה שקניתי לאמא אחת לעתיד לא מזמן תמצתו את זה במשפט אחד: ילדייך יעשו את מה שאת עושה, לא את מה שתאמרי להם לעשות.
 
אל תחזירו לי ספרים
גילי ואורן קישרו לגמד רשע ואני רוצה לומר לכל מי ששאל ממני ספרים אי פעם ולא החזיר, (חוץ ממי שהארי פוטר החמישי אצלו ובמילא לא קורא בבלוג הזה) – אל תחזירו לי ספרים. אם לא ביקשתי עד עכשיו, כנראה זה לא היה עד כדי כך חשוב. ובאותה הזדמנות, אם דורית ורדיאל (האם זה עדיין שמך?) קוראת את זה ורוצה את מיכאל שלי שלה ואם דנה (אייך?) תוהה מה עלה בגורל story of my life שלה, לא לדאוג, לא שכחתי.  
 
שנה טובה לכולם
 
 
  
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י  On ספטמבר 8, 2007 at 11:41 pm

    זה ספר גאוני ומתוק שנקרא כאן בבית מאות פעמים הספר על מוכר הכובעים העייף שישב לנוח עם ערימת הכובעים הגדולה על ראשו והתעורר בלי אף אחד מהם – ובגיל אחת עשרה וחצי ההרגל שלהן נעלם,והן מתחילות לעשות בדיוק ההיפך :)

    שנה טובה :)

  • ימימה  On ספטמבר 8, 2007 at 11:44 pm

    את שיטת הפסיכולוגיה ההפוכה.
    :-)

    ובכל מקרה, את יודעת שזה רק על פני השטח, ה"ההיפך" הזה, נכון? (בדרך כלל, לפחות.)

  • ח ל י  On ספטמבר 8, 2007 at 11:49 pm

    בטח. וזה בסדר גמור ודי משעשע האמת לראות אותה מנסה להיות 'עוגיונת קשוחה' –
    היא מותק לגמרי.

  • ימימה  On ספטמבר 9, 2007 at 12:00 am

    ואגב, לא ידעתי שהוציאו את הסיפור הזה כסיפור בודד. לי, כאמור, הוא זכור כסיפור אחד בספר שבו היו עוד רבים אחרים.

    ומכיוון שאצלך הסיפור הוא זיכרון טרי יותר, אני מקווה שזיכרוני לא הטעני בפרטים ועיקרו כפי שכתבתיהו פה אינו חוטא למקור.

  • איתמר  On ספטמבר 9, 2007 at 3:13 pm

    ומאושרת

  • אורן צור  On ספטמבר 9, 2007 at 11:07 pm

    הסיפור עם הקופים?
    גם אני זוכר אותו מספר עם עוד סיפורים אבל לא את שם הספר. נדמה לי שהיה שם גם סיפור על שניים שהולכים ביער ומגיע דב, אחד מטפס על העץ ואחד מעמיד פני מת. זוכרת משהו כזה?

    וכמובן, שנה טובה וכו' :)

  • ימימה  On ספטמבר 9, 2007 at 11:30 pm

    שמ"אמא מספרת" או "אמא מספרת עוד". לא מוכנה לחתום על זה.

  • ליאורה  On ספטמבר 10, 2007 at 1:50 pm

    כשרון החיקוי הזה מדהים, ומחמיא, ומפתיע. וגם מביך לפעמים. :-)
    כמה דברים קטנים (וגדולים) גיליתי על עצמי דרך הפספוס הזה בן השנתיים!

    ובהזדמנות חגיגית (חגיגית באמת, לשם שינוי) זו: שנה טובה ומתוקה, לך ולאהובייך.

  • ח ל י  On ספטמבר 11, 2007 at 10:16 pm

    מ צ א ת י :)

    קוראים לו: כובעים למכירה

    מעשה ברוכל, בקופים ובתעלוליהם

    מאת: אספיר סלובודקינה

    הוצאת עם עובד

    ספר גדול ויפה עם איורים מלבבים במיוחד.

    והוא שלך אם תגידי איך יגיע…

    שנה טובה :)

  • אמא  On ספטמבר 18, 2007 at 2:09 pm

    אכן הסיפור "מעשה ברוכל" נמצא בספר "אמא מספרת עוד" ספר חביב וישן עם עוד הרבה סיפורים נחמדים. מי שימצא אותו ייהנה.

  • אנחנו הולכים להמחיז את הסיפור הזה ביום ההולדת של הזאטוט, כבר 3, ומחכה אותנו יופי יופי, וגם מוסיף נופך משלו…
    תודה על פוסט נפלא!

  • התכוונתי לכתוב "מחקה"
    אבל הוא גם מחכה לא רע, ומפתח סבלנות :-)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 41 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: