ושוב על הורות, בעקבות המאמר בהארץ

1. שישה ילדים, הגדולה בת אחת עשרה, הקטן הוא בן דודה הצעיר, בן שלוש, יורדים לגינה. צריכים גם לחצות כביש קטן. הם נשארים שם יותר משעתיים, שבהן אף אחד לא קורא “אמא הוא לקח לי” או “אמא, מים!” או “יש לי פיפי”. שני זוגות הורים נשארים בבית, במרחק השקפה, ונהנים מהשקט הפתאומי. אולי זה לא היה קורה אלמלא אמו של הקטן, אני, היתה קוראת קודם לכן את המאמר הזה. אם אתם הורים לילדים בני אפס עד חמש עשרה קחו זמן וקראו, או השאירו פתוח בדפדפן וקראו בהמשכים. אם אתם לא הורים כנ"ל – זה מעניין בכל מקרה. בטח יותר מרתק ומרענן מהמאמר שפורסם השבוע במוסף הארץ.

2. השאלה מתי לשחרר את הילדים, באילו נסיבות ועד כמה היא קריטית בכל שלב בהורות. אבל הנה כמה דוגמאות מהחיים שלנו.

3. בגיל שנתיים וחצי אבישג ידעה לטפס על סולם חבלים שגובהו כשני מטר והוביל אל המגלשה בגינה. זו היתה משימה שגם ילדים בני ארבע לא תמיד צלחו, אבל אני הייתי יושבת בצד ומתבוננת בשעשוע איך הורים אחרים מסתכלים בה בהיסטריה קלה.

4. בדרך לגן של איילת יש גבעה קטנה של דשא ומולה בניינים מסודרים בחצי עיגול. הדרך לגן היא הקוטר של המעגל הדמיוני הזה, והשביל שעובר בין הבניינים, מאחורי הגבעה הקטנה, הוא הקשת. כשהולכים על הקוטר, הגבעה מסתירה את השביל. מכיוון שאיילת ועמוס אוהבים לנסוע לגן באופניים, אני מניחה להם לנסוע על הקשת וללכת בעצמי על הקוטר. יום אחד איילת הגיעה לגן, ועמוס נעלם. עמדתי וקראתי לו, עם מעט בהלה, אבל בסך הכול אין הרבה מקומות שבהם הוא יכול ללכת לאיבוד. חזרתי לאחור וגיליתי גנן גוזם עצים במסור חשמלי. הגעתי לשער הגן וראיתי שעמוס נבהל ממנו, עשה אחורה פנה וחזר בדרך שבה אני הולכת. בשניות האלה שבהן עמדתי וקראתי לו, עוברת אורח הספיקה להאשים אותי בחוסר אחריות הורית.

5. הרבה קיטורים קיטרתי כשעברנו לפתח תקווה, חלקם מסיבות מוצדקות למדי. פתח תקווה היא עיר ג'יפה, וכל מה שאתם חושבים עליה נכון למדי. ואחרי שאמרנו את זה אפשר לומר גם את הדברים הטובים. השכונה שאני גרה בה היא מעולה לשחרור ילדים לדרכם, כמו בקיבוץ. היא סגורה, בנויה בצורה נוחה מאוד להתמצאות, ויש בה שדרות רחבות מושלמות למשחקים. כשעברנו וגיליתי שברחבה הקטנה שמתחת לבית שלנו משחקים ילדי הבלוקים השכנים בלי נוכחות מבוגרים, נחרדתי בהתחלה. ואז למדתי להכיר אותם. יש להם כבוד למשחק, וכבוד לעוברים והשבים. הם עוצרים את המשחק כשאנשים מבוגרים עוברים שם, לפעמים מיוזמתם, ולפעמים אם מבקשים מהם. הם משחקים בצורה מכובדת ומכבדת. הם נחמדים. ולאט לאט התחלתי לשלוח גם את הבנות שלי לרחבה לבד. למה לא בעצם?

6. כשהייתי בת פחות מארבע התנעתי טרקטור לבד. הוא עמד ליד ביתה של חברתי הדס. עלינו עליו ושיחקנו, ואחותה הקטנה רדפה אחרינו. היא היתה בת פחות משנתיים ולא רצינו לשחק עם תינוקות, אז התנעתי אותו, אלוהים יודע איך. ואלוהים גם יודע מאיפה אבא של הדס בא פתאום ועצר את הטרקטור. השגחה הורית היא לא דבר רע תמיד.

7. באחד הימים האחרונים של חופש פסח ירדנו לרחבה מתחחת לבית עם הילדים. הבנות לקחו חבל קפיצה אבל אבישג, שדווקא מחבבת קפיצה בחבל, מצאה לו שימוש אחר, שהעסיק את כל השלושה במעט הזמן שהיינו שם. היא תלתה אותו על ענף קצר ועשתה ממנו נדנדה קטנה. זה יהיה אנתרופוסופי למדי מצדי לומר שכדאי לתת לילדים למצוא לבד את השימושים של המשחקים שיש להם, ולא להגביל אותם לשימושים שאנחנו חושבים – או שהיצרן חושב – שמתאימים להם, אבל מה אכפת לי, אני אגיד בכל זאת, כי הדברים הכי שווים יוצאים כשעושים את זה. דלגית כנדנדה, למה לא? לקריאה נוספת – הספר "זה לא ארגז". מומלץ בחום.

8. אז למה אנחנו בכל זאת לא משחררים מספיק? למה אנחנו עבדים לילדים שלנו ואחר כך קוראים כתבות כמו שהתפרסמה השבוע בהארץ? כל אחד והתשובה שלו. העולם השתנה ונעשה מקום מפחיד יותר, תחרותי יותר. סחף חברתי. דברים אחרים שאנחנו מצפים מהילדים שלנו, יחסית למה שההורים ציפו. כל מיני דברים. השורה התחתונה היא שאנחנו פחות משחררים וחלקנו, כך נשמע, פחות מאושרים.

9. ובכל זאת התייחסות קלה למאמר בהארץ. במחקר של דניאל כהנמן, הטיפול בילדים מגיע למקום ה-16 ברשימת הפעילויות האהובות על אמהות. סירייסלי? בחיים לא היה עולה בדעתי לקרוא לטיפול בילדים "פעילות" או להכניס אותו לרשימה כזאת, כמו שלא הייתי מכניסה לרשימה הזאת "לצחצח שיניים". טיפול בילדים זה לא ללכת לחדר כושר או למקהלה.

10. ההשוואה בין פנס לאלומת אור שהוזכרה במאמר מוכרת. ההורה ממוקד כמו פנס, והילד שופך אור על כל מה שבדרכו ולא מסנן גירויים. אבל מה עלול לקרות אם במקום להצר את האלומה לפנס במכה אחת, ינסה ההורה לבחון את העולם דרך עיניו של הילד וילמד יחד איתו לאט לאט איך הוא מבדיל בין טפל ועיקר? אם ההורה ממוקד בללכת הביתה והילד מוצא בדיוק שבלול על הכביש, למה ברירת המחדל, לפחות לפי המאמר, היא להתקדם ולא לעצור לכמה דקות ולהתפעם ביחד מהשבלול? אלא אם יש באמת סיבה טובה מאוד להגיע הביתה, ואז להתעכב לשנייה, איזה מאמי השבלול, ולהסביר שעם כל הכבוד לשבלול יש לנו היום חוג/חבר שבא לבקר/יורד גשם וצריך לרוץ הביתה מהר או שלל הסברים אחרים. ילדים מבינים.

11. ועוד בעניין האלומה – כשילד מגיע לשלב ה"מה זה?” הוא שואל מה זה על כל גירוי חדש שעובר בסביבה שלו, קולות וריחות כמו גם מראות. האדם המערבי רגיל לספוג את מרבית הגירויים דרך העיניים, ולא תמיד מבין מה השאלה. מה ראינו עכשיו? שום דבר. אם ההורה ימקד את השאלה – מה, הקול הזה? בפעם הבאה הילד ישאל "מה זה הקול הזה?". התסכול יפחת אצל כל מי שילמד לראות את העולם קצת כמו הילדים.

(ועלי לסייג, כמו פיאז'ה, גם המסקנות שלי הן על סמך צפייה בילדי שלי בלבד. ייתכן שאצל אחרים זה אחרת לגמרי.)