הלידה הראשונה שלי. בתור מלווה

באחת עשרה בבוקר אני רואה שפספסתי שיחה מסמדר אחייניתי. חוזרת אליה והיא בוכה בטלפון שכואב לה ולא יכולה להתקשר לאף אחד כי שבת. היא בשבוע 34, לא אמורה ללדת, אז אני אומרת לה, תנשמי, תשתי. אפילו קצת יין. אם זה לא עובר, לכו למוקד. ותעדכנו. אנחנו עם הילדים בגינה מרוחקת מהבית, ואחרי רבע שעה שבה אני לא מפסיקה לחשוב על השיחה, אני חוזרת אליה. יותר ויותר נראה לי שהיא צריכה ללכת עכשיו למוקד. סליחה, לא, למיון. היא כבר לא עונה לי, אלא בעלה. והם יוצאים למיון. בלי לחץ, אבל אם בכל זאת מתחילה פה לידה, עדיף שלא יתפלק לה בבית בשבוע כזה.

זו היתה החלטה נבונה, כי הם מגיעים כבר ללידה פעילה מאוד מאוד. איפה שהוא בתחילת ההיריון שאלתי אותה אם היא תרצה שאלווה אותה, והיא אמרה שיש מצב, אבל לא סגרנו שום דבר. בכל מקרה היא היתה אמורה לבוא אלי להדרכה בשיטת קיי, וחשבתי שאעלה את הנושא שוב בפגישה. אז אני שואלת עכשיו – את רוצה שאני אבוא? כן. אני עולה על האופניים וטסה עם עמוס הביתה. אורי נוסע עם הבנות בקצב שלהן. עד שאני מחליפה בגדים ולוקחת תיק הם כבר מגיעים. לאף אחד לא היתה איזו שהיא הכנה נפשית בקשר לעניין הזה שאני כנראה אהיה עם סמדר בלידה, וגם לא שתהיה כבר לידה, אז זה קצת מפתיע שאמא בורחת באמצע שבת. אבל הם מתמודדים.

מניסיוני הדל בלידות שלי אני די בטוחה שעד שאגיע לבית החולים היא כבר תהיה אחרי, אבל אני מגיעה לשלב לחיצות ארוך. אני יודעת שפעם, בבתי חולים שבהם אסור היה להכניס דולות, היו נכנסות דולות בכל מיני תואנות כמו "אני הדודה שלה" ומרגישה שלא מאמינים לי. המיילדת נחמדה מאוד, הרופאה נראית כאילו היא קצת עושה פרצופים. שתעשה. אני באמת הדודה. כשאני שואלת אם אפשר לשנות לה תנוחה הן אומרות שזה שבוע מוקדם ועדיף שלא. האמון שלי במערכת די נמוך, ויכול להיות שהן סתם אומרות כי להן נוח יותר כשהיא על הגב, אבל מצד שני, אין לי כלים לדעת אם זה נכון או לא, כי מה אני מבינה בשבוע מוקדם? כך גם אחרי הלידה. בשבוע רגיל הייתי אומרת ליולדת להתעקש להשאיר את הילדה איתה. אבל פג זה כמובן סיפור אחר.

הם מציעים לה אפידורל אחרי כמה זמן. חדי העין שביניכם בוודאי שמו לב שאני לא מתה על אפידורל, וגם הצוות קצת אמביווולנטי, כי נראה שהתינוקת כבר פה, עם עוד קצת מאמץ. אבל כששלב הלחיצות מתארך וסמדר נראית מותשת ממש, כולם מניחים את הסתייגויותיהם בצד והאלחוש נותן לה אפשרות לנוח, ואפילו לחטוף פה ושם כמה דקןת של שינה שהיו כל כך נחוצות. המיילדת אומרת שהתינוקת מסתכלת למעלה, מה שקוראים בשפה מקצועית, עורף לאחור, ובגלל זה קשה לה לצאת. אני שוב מציעה בעדינות שינוי תנוחה, אבל לא. לא מרשים.

בינתיים האנשים הרבים שמילאו את החדר עוברים למקום אחר. יש לנו שקט, והיא באמת נחה לקראת עוד סשן של לחיצות. בשלוש מתחלפת משמרת אחיות. המיילדת הראשונה באה להיפרד ולבדוק מה קורה ונשמעת כמעט מתנצלת כשהיא אומרת, ככה זה היה צריך להיות. שקט, רק את ואני, בלי כל האנשים מסביב. אבל לא יכולתי לתת לך את התנאים האלה כי זה שבוע מוקדם. באה מיילדת רעננה יותר – וגם היא חושדת בי שאני דולה מתחזה ושואלת – לא ראיתי אותך פה פעם? למען הסר ספק, מדובר בבית חולים שלא הייתי בו מימי בשום צורה שהיא. אבל עם הכוחות הרעננים החדשים האלה כולם אוזרים עוז ועוזרים לתינוקת לצאת, וזה מצליח. בזמן שסמדר נחה התינוקת החכמה גם הסתובבה לכיוון הנכון. כמה לחיצות ואז הפלא הזה, חיים שבאים לעולם. קילו תשע מאות של מתיקות. אין התרגשות גדולה מזו.

(רק שאני חייבת לשים את ההתרגשות על הולד, לחזור הביתה לטיול של אבישג, ואחר כך לא להירדם חצי לילה כי צריכה לעכל.)

ובמוצאי שבת

לפני שיצאתי לבית חולים אמר לי בעלה של סמדר שאודיע בסעד. כתבתי לו – במוצאי שבת. מרגע הלידה ועד צאת השבת עברו שעתיים קשות, לא כמו השבת השלמה שהייתי צריכה להמתין אחרי לידת בתי הבכורה שנולדה מיד אחרי כניסת השבת, אבל בכל זאת. ואז התקשרתי להורי לבשר על הנינה החדשה. תפוס. לא אהיה אשת בשורות. אני בכל זאת מנסה בנייד של אמא. רגע, היא אומרת, אני עם עפרה בטלפון. כבר חוזרת אלייך. עפרה גם היא אחיינית שלי שאמורה ללדת. אני סוגרת ומיד יש לי טלפון מיואל אחי, אבא של עפרה. זה דורש שנייה של מחשבה, ואז אני קולטת שאם גם אמא שלי מדברת עם עפרה מיד עם צאת השבת וגם יואל מתקשר אלי מיד עם צאת השבת, סימן שעפרה ילדה. עוד נין נולד להורי באותה שבת.

לכל שבת יש מוצאי שבת

אהבנו את "אוי, אליאס, אליאס" אבל זו לא הולכת להיות ביקורת, כי כבר כתבו לפני. באחד הקטעים במופע שואל דרור קרן את ליליאן ברטו "סלחי לי, מה את עושה במוצאי שבת?" נזכרתי בזה כשראיתי את כותרת המשנה הזאת בווינט: …"ייתכן שבשבת בערב תחל עוד מערכת."

מוצאי שבת

מה אפשר להבין מציון התאריך "בשבת בערב"? דתיים יכולים להבין שהכוונה לזמן שאחרי הדלקת נרות שבת, זה שחילונים קוראים לו "יום שישי בערב" ודתיים קוראים לו "ליל שבת" (או לפחות אמורים לקרוא לו כך). חילונים בוודאי יבינו שהכוונה למוצאי שבת. כך או כך, המונחים בעברית תקנית מדייקים מאוד כשהם רוצים להסביר לאיזה זמן בסוף השבוע מתכוונים: ליל שבת, מוצאי שבת. ו"ערב שבת" שמשתמשים בו לעתים בטעות כ"ליל שבת" הוא הזמן שלפני כניסת השבת. חנוך לוין אולי היה אתאיסט, אבל עברית תקנית הוא ידע. חבל שבווינט לא יודעים זאת.

דברים שצריכים להיאמר

אחת מהקוראות הוותיקות והנאמנות שאלה למה שברתי את דיאטת פייסבוק שלי, וזה מה שחשבתי.

– נגמרו לי הדברים ברומו של עולם. את מיטב תלונותי אני מעבירה בפייסבוק במכתמים קצרים ומתומצתים היטב, בתקווה שקוראי יבינו גם את מה שלא כתבתי. כל המרבה הרי זה מסובך. מכלל מה שכתוב אתה מבין גם את הלא כתוב. ואף שבמכוון לא צברתי לי חברים רבים (אולי אני צריכה לשנות את המדיניות הזאת), נדמה לי שבפייסבוק אני מגיעה ליותר אנשים.

– התור לדואר. שעות הציפייה לסוף חוג. דברים כאלה. אפשר להביא ספר. אבל ספר דורש מיקוד והתמדה. סטטוסים של חברים לא. והם מעבירים את הזמן לא רע.

– נגמר לי הספר שקראתי בקינדל. (נכון שאפשר לקנות עוד אחד, אבל יש לי שניים – לפחות – בעברית שאני מצפה לקרוא.) הקינדל היה תחליף לא רע, אם מצליחים להיגמל מתנועות הגלילה התכופות העצבניות. (אם זה מעניין מישהו, הספר היה קריאת הקוקייה והיה אחלה. בקרוב אקנה את הספר הבא בסדרה.)

– התגעגעתי לחברים. מעט החברים שצברתי היו בכל זאת קהל קוראים נאמן ואוהב ואהוב. התגובות המיידיות (פעם חשבתי שבבלוג יש תגובות מהירות. הו, תמימות הנעורים) נעימות מדי. אני חלשה. מודה.

– ובעיקר, זה קרה ביום (או יום אחרי) שניסיתי להסביר בפוסט בבלוג למה זה כל כך דבילי לבקש מאיתנו לשלוח את הילדים לבית הספר בחולצה כחולה כשהארון של הבנות מלא בחמישים גוונים של ורוד. כי זה לא שאנחנו כאלה סקסיסטים, אפילו עמוס עד לא מזמן היה חובש כובע ורוד של פינוקי, ורק עכשיו התחיל לומר שוורוד זה צבע של בנות, אבל באמת – כל הורה יודע שהצבע היחידי שחייב להיות בארון הוא לבן. אז למה הם מניחים שיהיה לי כחול סתם כי בא להם? ואז הבנתי שבפייסבוק הייתי כותבת את זה הרבה יותר טוב.

– כי סטטוס כמו זה: "אז עכשיו בכל פעם שאני אומרת 'לא צריך שקית' אני מרגישה מבטים מרחמים מכל עבר על זה שאני קורבן פרסומות. תראו מה עשיתם!" היה מצריך הסבר בבלוג. ובבלוג – נו, הבנתם כבר.

אבל אם אני כבר פה, אני רוצה לתקן איזה עוול: כתבתי את הפוסט הזה לא מזמן ורציתי לדווח שהמחנכת של איילת קיבלה בהבנה את הערתי (ואת ההצעה לעזור) ואמרה שלא עברה על הדף לפני שנתנה אותו. השבת קיבלנו דף שבו כל סימני הניקוד נכונים, ובכתב יד. כאילו מחקו את הסימנים המודפסים וכתבו נכונים תחתיהם. שאפו למחנכת.

אז אולי מדי פעם אפציע פה, אם יהיה לי משהו חשוב מאוד לומר. ואולי אקבץ את הדברים שנראים לי חשובים מפייסבוק ואשבץ פה בבלוג. לא יודעת. את הדיאטה, בכל מקרה, שברתי.

נשיונל ג'אוגרפיק

אישה אחת קמה, בלי להתייחס לכך שילד אחר צופה בטלוויזיה במתנ"ס, לקחה את השלט והעבירה לערוץ אחר. הילד היה מאוכזב מאוד ועד שעברו שלושת רבעי השעה המשמימים שבהם נגזר עליו לחכות לסוף החוג של אחותו ביקש שוב ושוב להחליף ערוץ. הילד היה הילד שלי, הערוץ היה נשיונל ג'אוגרפיק וכל זה קרה לפני כמה שבועות.

עכשיו אני חשה צורך להתנצל על הפלצנות. במתנ"ס ההומה אי אפשר לשמוע את קול הטלוויזיה שפועלת ברקע, כי הרמקולים שלה קצת מקולקלים. ברור שזו סיבה טובה מאוד לשים את ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, שבו התמונות מדברות בעד עצמן. מה גם שכשמתחילים עם סרטי טבע אחרי כמה דקות אי אפשר להתיק את העיניים מהמסך. אריות רובצים על כר דשא, נמרים משחרים לטרף, איילים מתנגחים זה בזה. גמל שלמה טורף זבוב ונטרף בידי זיקית. תנסו את זה פעם בבית.

אתמול ישבה אותה אישה חכמה במתנ"ס וקראה באנגלית ספר שבמקור נכתב בשוודית בכלל ואמרה לשכנה לספסל בשקט ובאדישות השמורים לאנשים ידענים שיש ספרים שעדיף לקרוא אותם באנגלית. לא הבעתי את דעתי כמתרגמת על כך שאין לה כל דרך לדעת איך התרגום לאנגלית של הספר הזה, בעוד שבעברית התרגום דווקא לא רע כלל. כשניסיתי להעביר לנשיונל היא אמרה שיש שם קרבות של כרישים ודברים כאלה שהיא לא רוצה שהילדים יראו. אז במקום זה היא רוצה שהם יראו ערוץ זום, כי זה מצוין לילדים, ולא משפיע כלל על נפשם הרכה. באותו זמן היתה בנשיונל ג'יאוגרפיק תכנית על אנשים שמגדלים חיות מחמד מוזרות בבית. מול המצלמה פערה את פיה המכוער לטאה גדולה. לו רק יכלה לצאת מהטלוויזיה ולהפחיד כמה אנשים במציאות.

מתברר שגם דיאטת פייסבוק אינה בלתי חדירה

גם אחרי שבועיים ויותר שאני מתנזרת מכתיבה בפייסבוק, נתזים של קצת רפש מפה ומשם חודרים לעולמי הדל ומעכירים אותו עד מאוד. ואסור לומר בעד מי את, הו לא! שהרי אם תהיי לטובתה את פמיניסטית קיצונית. ואם תהיי לטובתו – תהיי שונאת נשים ותוקעת מקלות בגלגלי המהפכה. וכמובן, תהיי הדבר הכי הגרוע שאת יכולה להיות – מאשימת הקורבן.

לטובת הקוראים הלא מעודכנים, נקצר את הסיפור. אישה היתה בקשר "חברי ומיני" כהגדרתה עם גבר. גבר עשה בה מעשה מיני שלא היה לרוחה. אישה טוענת לכפייה (דחף לי את הראש) ולפגיעה. גבר טוען שלא התכוון, שהתנצל אחר כך. שהוא נתון בימים האחרונים בתוך סיוט מסוג חיזור גורלי. לשמחתי, אין לי שום קשר חברי (או מיני) עם אף אחד מהנוגעים בדבר.

נשים וגברים מכל רחבי הרשת באים לטעון אלה לטובת זאתי ואלה לטובת זה. מביאים ראיות ממקרים דומים שאירעו להם, או להן, מסבירים את הפגיעה.

ואף על פי שהנושא רגיש יותר מסתם פגיעה, אני רוצה לומר לנשים, דברו עם הגברים שלכם (במקרה שלא השכלתן מראש לבחור אחד כזה ששומע לא ומפסיק) והסבירו להם מה טוב לכן ומה לא. התנערו (אם צריך בכוח אז בכוח) ממעשה מיני לא רצוי גם אם זה עם בן זוג מוכר ואהוב במידה כזו או אחרת. אבל לעזאזל, אל תהפכו את עצמכן לקורבנות. זה כבר מתקרב לנקודה שבו העניין הזה עשוי להביא יותר נזק מתועלת, אם עוד לא ממש עברנו אותה.

ולגברים – פשוט תפסיקו לראות פורנו.

(לא, זו לא העצה היחידה שלי לגברים: כן, שימו לב מה בת הזוג שלכם רוצה, שימו לב לשפת הגוף שלה, למילים שנאמרו וגם לאלה שלא נאמרו, עצרו בזמן, תהיו רגישים יותר ועוד.)

הייתם נותנים למורה למוזיקה ללמד את הילד לזייף?

אז מה משותף למילים "חָרָק" "שָבָּת" ו"שָחָר"? התשובה היא ששלושתן אינן קיימות בשפה העברית, ולמרות זאת, שלושתן היו בדף העבודה שאיילת קיבלה בבית ספר. יכול להיות שאתם לא רואים היטב את הסימנים המכוערים הקטנים האלה מסביב למילים, ואז גם יש סיכוי שאתם לא יודעים את זה, אבל כמו שיש אנשים ששומעים זיוף וצמרמורת וחולשה תוקפות אותם, כך יש גם אנשים, בלי להזכיר שמות, שרואים מילים מנוקדות לא נכון, ועוד בדף עבודה לכיתה אל"ף, וכמעט מתעלפים. אבל משום מה כשמדובר במוזיקה, איש לא יעלה על הדעת לתת למורה שלא יודעת לשיר ללמד, ואילו כשמדובר בניקוד בסיסי אין כל בעיה להגיש לתלמידים דף עם שגיאות כאלה. (היו עוד. את אלה אני זוכרת בלי לחזור למחברת.)

ולי לא נותר אלא להצטרף לתפילתו של הקורא מואדיב, ולבקש מכל המורים באשר הם, לאורך כל שנות הלימוד – do no harm.

שמחות קטנות של יום חולין

1. ללכת לאוניברסיטה. האוניברסיטה האהובה שלי, זו שפתחה בפני את שעריה לפני עשרים ושתיים שנה והפכה אותי מסתם אדם לסטודנטית (לפסיכולוגיה, אם אני זוכרת נכון). לחזור למקום שבכלל לא היה כשאני למדתי שם – כמה גדלה האוניברסיטה שלי – ובכל זאת לחוש שהיא שלי ואני שלה.

רק מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהבאתי לשם עט ודפים? שאני אבין את הכתב שלי או משהו כזה?

2. לגמור קילומטר שחייה ולשמוע משכני במסלול, זה שכל הזמן עקפתי בסיבובים, ואוו, את ממש בכושר מעולה! להסתכל בשעון ולראות שעשיתי את זה בפחות מעשרים וחמש דקות* ולטפוח לעצמי על השכם – שהרי מזמן מזמן לא שחיתי.

בבריכה באוניברסיטת תל אביב, בדיוק כמו בלינוקס, זה לא היה קורה, אגב. אבל בספורטן בפתח תקווה קל להרשים אנשים.

(הזמן הוא משוער, כי גם בכניסה וגם ביציאה הייתי בלי משקפיים, אבל אני די בטוחה שלא עברתי את ה-25. בימי הטובים הייתי שוחה קילומטר בעשרים דקות.)

3. ללכת לקפה עם חברה. לשמוע שעשו אקזיט ולקנא רק קצת.

4. לראות איך ילדה שלא ידעה עד לא מזמן צורת אות קוראת מילים, משפטים ופסקאות, כמעט לבד. לכתוב למורה שלה שתקדם אותה ולקבל בתגובה "בסדר גמור".

5. לא היו ימים טובים לישראל כימים שבהם הוחלפה סוללת הרומבה!

6. להיות נקייה מפייסבוק כבר יותר משבוע וחצי!

7. יום הנישואים שלנו שיחול מחר. עשר שנים, מי היה מאמין.

a8046709_004a

להציל את הילדים מלימודי המתמטיקה

כשאבישג היתה בכיתה אל"ף, אולי אפילו לקראת סוף הגן, היא ישבה יום אחד, חשבה וחשבה ובסוף אמרה, אמא, נכון פעמיים שמונים וארבע זה ארבעים ושתיים? טוב, ברור שהכיוון הפוך, אבל תודו שיש פה שמץ מסוים של חשיבה מתמטית. בהמשך, בכיתה אל"ף היא ידעה כבר לומר לי מה החצי של כל מספר זוגי עד מאה. בחישוב בעל פה. בלי עיפרון ונייר.

אני לא מנסה לומר שאני מגדלת גאון קטן בבית. האמינו לי, זה לא המקרה. אם כי, כפי שביקשתי לעיל, תודו שיש פה עדות ליכולת חשיבה מתמטית, אולי אפילו גבוהה מעט מהממוצע. אז למה בכל זאת לפני כל מבחן בחשבון (אגב, הם קוראים לזה מתמטיקה מכיתה אל"ף, הבוז) אנחנו מורטים את שערות ראשינו בתקווה שהפעם יעבור לנו בשלום? כנראה משום שמה שמלמדים בבתי ספר יסודיים היום זה לא ממש חשיבה מתמטית אלא הבנת הנקרא שקשורה קצת למתמטיקה, צרכנות שיש בה עניינים מתמטיים. דברים כאלה.

אבישג התחילה עכשיו כיתה דל"ת. אני די בטוחה שבגילה כבר ידעתי לעשות חילוק ארוך. כפל ארוך בוודאי ובוודאי. מספרים שליליים למדנו – בוודאות – בשלוש השנים הראשונות בבית הספר. אצלם נגעו במינוסים בקלילות בשנה שעברה (על הדבר הארור המכונה "יְשר המספרים" כי ציר המספרים כבר לא טוב לנו, ומי שיכול להגיד ישר המספרים בלי לטעות שיקום) ועכשיו היא לומדת את המספרים עד מיליון, כך נקרא הספר, שכה אחיה. תהרגו אותי, אני לא מבינה מה שונה מספר בן שש ספרות למספר חד ספרתי, כל עוד יודעים את הבסיס היטב. ארבע פעולות חשבון פשוטות. אבל לא. הם צריכים להכיר מספר מספר, בשמו הפרטי. הכללות? יכולת הפשטה? לא בבית ספרנו. זה לא היה חמור כל כך אלמלא זה היה באמת מפריע לתהליכי חשיבה מתמטיים בריאים שיש לילדים עם קצת שכל. אבל פה ושם זה מפריע, והתסכול רב.

כשכתבתי לאחרונה את הכתבה על לימודי האנגלית בבית הספר שאלה אותי אחת המרואיינות, למה שואלים את זה רק על אנגלית? למה לא להתחיל חשבון מאוחר יותר? מכיוון שהכתבה היתה על אנגלית ולא על מתמטיקה, לא הפניתי אליה את השאלה שמנקרת במוחי כבר זמן מה, והיא – למה להתחיל בבעיות מילוליות כל עוד הילדים לא מבססים את יכולת הבנת הנקרא שלהם? למה לבלבל להם את המוח במקום ללמד את האל"ף בי"ת של החשבון?

ואפשר גם לחזור לקרוא לזה חשבון.

חלום יום כיפור, ואיך ראיתי את האור

כמו ביום כיפור, כשהצם (במקרה שלי הצמה) חולם (במקרה שלי, חולמת) על ארוחה דשנה או סתם שלוק של מים, כך גם היום, שבוע אחרי הגמילה מפייסבוק חלמתי שאני מעדכנת סטטוס בלי לשים לב, ומיד מוחקת, לפני שמישהו ישים לב שאני מזייפת בצום שגזרתי על עצמי.

חבל שאני לא יכולה לכתוב על זה בפייסבוק.

איך ראיתי את האור
כמו כל חוזר בתשובה, וסליחה על האסוציאיות הדתיות שלי היום, גם לי יש עניינים שאני רוצה להטיף להם. אנסה להגיש זאת כשירות לציבור ההורים ולא כדרשת מיסיון, ונראה אם אצליח. נזכרתי בעניין אחד כזה כשקראתי את הטור של חנוך דאום היום. דווקא הצחיק אותי, כן? אבל מה שלא מצחיק אותי זה, כמו שדאום עצמו הגדיר זאת, ילדים שעושים את הצרכים שלהם על עצמם. ועוד פחות מצחיק זה הורים שמשאירים את הילד עם חיתול מלא נוזלים עד שהוא קורס.

יש שיטות לגידול ילדים ללא חיתולים מהתחלה. אני עשיתי את זה בדרכי, כמאמר המשורר. אבישג היתה סטנדרטית. נגמלה מעט אחרי שאחותה הקטנה נולדה, בגיל המופלג שנתיים ותשעה חודשים. טיפסתי על הקירות עד אז. קודם כול – כי זכרתי מהסיפורים של אמא שלי שכולנו היינו גמולים בגיל שנה וחצי ואיך זה יכול להיות שזה לא עובר בתורשה. ושנית משום שריחמתי עליה. על הצורך ללבוש את הדבר המחמם הנוראי הזה עם כל הגירויים שהוא עושה בעור. בשום אופן לא רציתי לטפס שוב על קירות בגיל שנתיים כי הילדה שלי לא גמולה בפעם הבאה.

ואז באו חיתולי הבד. ואחרי כמה זמן גיליתי שאיילת מתעוררת משנת בוקר יבשה והושבתי אותה על סיר, שתתרגל, בגיל תשעה או עשרה חודשים. ואז ראיתי שאפשר להמשיך להושיב אותה על סיר או לפשפש גם בין שינה לשינה. וראיתי שלפעמים אחרי לילה היא קמה יבשה. וראיתי שאני יכולה לדעת מתי היא הולכת לעשות קקי ולרוץ איתה לסיר או לשירותים ולהרגיל אותה. ולשמחתי היתה לנו מטפלת אינטליגנטית שזרמה עם זה. ככה הכנסתי אותה בגילל שנה ושלושה חודשים לגן בלי חיתול וגם בגן זרמו עם זה.

עם עמוס זה היה אותו דבר אבל מוקדם יותר. כמעט ולא היו מקרים של קקי בחיתול. אוורור הישבן בזמן שנת הצהריים והבוקר הפך לשגרה כמעט מאז הלידה. במקרה הכי גרוע היה מתעורר בתוך שלולית, אבל זה קרה מעט מאוד. מגיל צעיר מאוד ידע לעשות פיפי בחוץ. גם המטפלת שלו שיתפה עם זה פעולה, אם כי פחות מזו של איילת. בגיל שנה וחצי נכנס לגן בלי חיתול. וככה נגמלתי מחיתולים, ואני לא מתגעגעת.

אני מקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון. אם עדיין לא גמרתם להקים משפחה, כדאי לשקול שימוש בחיתולי בד, או לגדל ילדים בלי חיתולים בכלל, לחובבי האקסטרים. זה אפשרי. צריך להיות קשוב יותר. כדאי שהמטפלת תשתף עם זה פעולה, אבל הילדים לא צריכים לסבול את העינוי הזה של חיתול כל כך הרבה זמן. וזה עינוי. נסו, בנות, לחשוב כמה לא נוח להסתובב עם תחבושות היגייניות, קלות ומכונפות ככל שיהיו. גם החיתולים בימינו קלים ומשוכללים, רק מה, עדיין מחממים אש. כן, יותר מחיתולי בד. ועדיין יש בהם קקי ופיפי, שמקומם בשירותים.

וכל זה לפני שדיברנו על היתרונות הירוקים.

רק על דבר אחד אני מסכימה עם חנוך דאום: הרצון הזה, ברגע שהם גדלים, ששוב יהיה תינוק בבית. תודה לאל שנתן לנו גם רציונל.

שוב הגיעה העונה הזאת

שוב הגיעה העונה הזאת שבה האהבלה (תמיד זה אהבלה, לגברים אין פה זכות דיבור) התורנית כותבת דברי בלע נגד הנקה וכולנו קמות עליה לכלותה. ומכיוון שגזרתי על עצמי שתיקת פייסבוק אין לי אלא להלין על כך כאן.

ובכן, מה אומר שלא אמרו עוד? שלא אמרתי עוד? שהנקה היא היא שחרור האישה האמיתי? (ניסיתן פעם לקחת ילדה בת שלוש לפיפי כשהילד השני דבוק לבקבוק? זה לא ילך, האמינו לי. עם הנקה זה הולך. וזו רק דוגמה אחת.) שזה הכי בריא וטבעי ונעים וכיף? שאין שום סיבה שזה יפגום בקשר עם האב? שמותר גם לאבא לקום בלילה – בלי להניק, הרי די מהר הם לא באמת צריכים לאכול בלילה, זה רק עניין של הרגל. שאין כל סיבה שהנקה תפגום לך בקשר הזוגי, אם בן הזוג שלך סביר והגיוני? שתינוק רך הוא מחויבות, בין שאת מניקה ובין שלא?

ובכן, את כל אלה אמרו ויאמרו. אומר רק זאת: כדי ששדייך יישארו זקופים ויפים לכל החיים עלייך למות צעירה. (עוד עוזר – כך נמסר ממקורות זרים – שדיים קטנים.)

ובשולי הדברים – זה לא שאני כל כך קנאית הנקה כמו שאני סבורה שאף אדם – קל וחומר בן בנו של לא כל שכן תינוק שזה עתה נולד – לא אמור לשתות חלב פרה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 42 שכבר עוקבים אחריו