קטע מתוך

הוא יצא מהספרייה לחדר האוכל, בתקווה שעוד נשאר שם משהו לאכול, בדיוק כשהווקמן התחיל לזייף לו באוזן ואז הפסיק לנגן, והוא דפק עליו וסינן כסאמק, ובדק אותו מכל הכיוונים והוציא את הסוללות והכניס אותן שוב, ושוב קילל והסוללות שלא הוכנסו היטב נפלו על השביל והוא התכופף להרים אותן בסיבוב מאחורי ההיביסקוס שהסתיר לה אותו ומצא רק אחת, השנייה כבר התגלגלה מתחת לשיח.

הכסאמק שלו לא היה מספיק חזק כדי שרעות תדע שהוא נמצא שם בעיקול השביל, וגם היא לא ממש התרכזה במסלול אז היא כמעט נפלה כשבלי לשים לב נתקלה בו ואז פשוט התחילה לצחוק, אחרי הבהלה הראשונית, כי לא ידעה מה עוד היא יכולה לעשות בסיטואציה כזו, וגם הוא חייך, והתרומם והסתכל על הווקמן ואמר, אוף, לא מצליח לשמוע כלום. ונעלמה לי בטרייה אחת.

"מה אתה שומע?"
"אני לא שומע כלום, אמרתי לך."
"למה להתחכם?"
"זו היתה להקת בנזין, שקולותיה נדמו עם גווע הבטריות," הוא אמר ברשמיות, וניגב את הידיים במכנסיים, ולא הבין מאיפה יצאו לו דווקא המילים האלה עכשיו, אבל היה מרוצה, כשראה את החיוך שלה. אבל הוא לא היה מרוצה הרבה זמן, כי מיד גילה שאין לו עוד מה להגיד אז הוא הוסיף, אני צריך למצוא את הבטרייה, וחזר להסתכל בין ענפי ההיביסקוס, והיא התלבטה אם להישאר או ללכת ובסוף החליטה להישאר וגם התכופפה ליד השיח והזיזה עלים צהבהבים חומים ומדי פעם הידיים שלהם נגעו זו בזו, אבל הוא לא היה בטוח אם זה מקרי או לא.

"אז אתה מתכונן להופעה מחר?" היא נזכרה שיש לה מה לשאול. "הנה זה, מצאתי."

היא הושיטה לו את הסוללה והוא שפשף אותה קצת בידיו והוריד ממנה פירורי אדמה שחורה וניגב גם אותה במכנסיים וקם. היא קמה אחריו, ועכשיו לא היתה להם ברירה אלא לעמוד זה מול זה שוב.

"התכוננתי. עכשיו כבר לא. את רואה." הוא הושיט לה את הווקמן, כאילו אם היא לא הבינה עד עכשיו שזה לא עובד, עכשיו כשתראה אותו לפניה ואולי אפילו תנסה בעצמה, זה יהיה ברור יותר. "את הולכת?"

"לאן אתה רוצה שאני אלך עם זה?" היא לא הבינה, אבל לקחה את הווקמן בכל מקרה.

"לא עם זה, ליצנית. התכוונתי אם את הולכת להופעה."

היא הסמיקה. "עוד לא החלטתי. אתה?"

"רק אם תבואי איתי." באיזו טבעיות יצאו לו המילים. הוא אפילו לא חשב שזה יהיה כל כך קל, אבל אחר כך, כששחזר את זה באוזני בועז בחדר, אמר לו, היא פשוט הגישה לי להנחתה.

"אז ממש ניהלתם שיחה תבונית," בועז ציין.
"אפשר לקרוא לזה ככה."
"עם משפטים מלאים וסימני פיסוק והמון סיפוק?"
"אכן."
"אז זה סגור? היא באה? אתם יחד? להודיע לוועדת חתונות שישריינו תאריך? מה קרה אחרי זה? אל תשאיר אותי ככה במתח."
"לא יודע," אמר גדי, אבל מה שהוא באמת לא ידע היה איך להסביר לבועז שהוא לא כל כך שם לב להמשך השיחה שלהם, ולכן הוא לא זוכר מה היא ענתה לו.

"אתה מזמין אותי?" היא התעשתה הרבה יותר מהר ממנו.
"כן, אני חושב ששמעתי הזמנה. למישהו בקהל יש הצעה יותר גבוהה?" הוא הפך את ההיביסקוס לקהל הדמיוני שלו, ובתגובה שמע רק צקצוק של אדום חזה, וקיווה שבאמת רק שניהם שם.
"אז כן," אמרה, והלכה.

אילו היתה מתלבטת אולי היה לו קל יותר לזכור את התשובה. אבל כן. קצר כל כך, פחות משנייה לקח לה להגיד את זה. רגע הוא לא היה מרוכז במה שאמרה כי עוד חשב על המשפט הקודם שלו וניסה להירגע אחרי המאמץ שהשקיע בו כדי לשעשע אותה. עכשיו הוא ניסה לשחזר את התשובה שפלטה לפני שנעלמה, כל כך מהר בלי שיהיה לו זמן לשים לב, ולא הצליח. ורק כשהגיע לחדר האוכל נזכר שהווקמן שלו נשאר אצלה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דנה  On ספטמבר 21, 2003 at 5:26 pm

    זה מוצלח מאוד, זה. במיוחד אהבתי את ההתחלה המודאלית המושפעת מהמבחן בהסתברות, אבל גם את הסוף. ויש המשך.

  • ימימה  On ספטמבר 21, 2003 at 5:33 pm

    לא לפה.
    זה מתחיל בביס"ש, אגב. 🙂

  • רוני ה.  On ספטמבר 21, 2003 at 7:06 pm

    ועדיף סיפור שמתחיל בביס"ש על סיפור שמסתיים בקרן הון-סיכון.

  • ימימה  On ספטמבר 21, 2003 at 11:16 pm

    🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: