עוד קטע מתוך

זה היה חייב לקרות יום אחד, רעות ידעה, וניסתה לא להגיד את זה לעצמה כשעמדה מול חבורת הילדים המפוהקים, שרק ירדו מהאוטובוס והתחילו את המסלול של ואדי קלט. היא השתדלה בכל זאת להתרכז איכשהו במסלול המוכר כל כך ולהסתכל רק על העיניים של הילדים. זאת אומרת, בעיניים של אלה שלא כיסו אותן במשקפי שמש ועדיין הסתכלו עליה, מה שהשאיר לה משהו כמו שני זוגות עיניים בערך. והיה גם זוג העיניים של גדי, שאף שגם הן הסתתרו מאחורי זוג משקפי שמש, היא ידעה שהן נעוצות בה כל הזמן, ובכל זאת נמנעה מלהסתכל לכיוונן.
אבל היא הסתכלה עליו. מדי פעם, מבטים חטופים. כאילו זה חלק מהעניין, כאילו הוא עוד מלווה קבוצה בנשק שכמו כל האחרים, החליט לעשות קצת כסף מהצד בזמן הרגילה. כאילו לא אמרו לו בקיבוץ, טוב נו, אתה ברגילה, מה אכפת לך לצאת לקייטנה עם הכיתה של אחותך, כמו שהיא תיארה לעצמה. או שזה הוא הציע, רצתה מאוד לקוות. הוא הרי היה אמור לדעת שהיא כאן, זה לא כזה סוד גדול. היא הסתכלה על הנעליים הצבאיות הגבוהות, והחזירה את המבט לקבוצה, כאילו הנעליים היו פשוט חלק מסבב המבטים שלה. ניסתה לעשות את זה טבעי כמה שרק אפשר. כמה מילים על ארץ המרדפים וציטוט מירון לונדון והשיר המפורסם, ועוד מבט על הבגדים הכחולים המוכתמים בכתמי בוץ מבקרים של הנחת צינורות השקיה בשדות ספוגי מים. הסבר קצר על המסלול שיעשו היום, ומשפט או שניים על דיה שחורה שחלפה מעליהם ועל הזנב הטיפה מזלגי שלה שעוזר לנו לזהות אותה, וכמה ראשים עשו טובה והסתובבו למעלה כדי להראות לרעות שהם מקשיבים, ושוב מבט על כפות הידיים ששיחקו ברישול באם שש עשרה המקוצר, שנח בשלווה כזו בחיקו של גדי, כאילו לא שמע את ההסבר הקודם על ארץ המרדפים. כאילו זה עוד פריט לבוש, או פשוט חלק מהגוף שלו, הרובה הזה. כמה חבל שהיא אמורה להסתובב בלי משקפי שמש, חשבה. אחרת היתה יכולה להשהות עוד קצת את המבט. לראות אם משהו השתנה.
לא שהיא לא חשבה על זה כבר כשידעה על ההדרכה הזו. ערן, מנהל בית הספר אמר לה לפני יומיים שמגיעה קבוצה מהחברה' שלה, כלומר, קבוצה של קיבוצניקים מהמוסד שהיא התחנכה בו, ושהוא שיבץ אותה להדרכה. זה לא ילדי במבה, כמו שהוא קרא להם, לילדים העירוניים עם שקיות הבמבה והביסלי שמתעקשים לתת יד דביקה למדריכה, וגומרים את הטיול בשתיים בצהריים, אם לא קודם. זה החברה' שלך. הוא חזר על זה. מהקיבוץ שלו, את זה הוא לא אמר, אבל היא ראתה בעצמה שהיה רשום. קייטנה, הם קוראים לזה. גם כן הגדרה. גיבוש לקומנדו הם עושים, והם רק בכיתה טי"ת.
"נעשה הפסקה קצרה במעיין כשנגיע למטה," היא סיכמה את הפתיחה, והתחילה להתקדם בידיעה ברורה שכולם אחריה, "ואחר כך נמשיך. אפשר להתרחץ. המים נקיים יחסית, אבל מאוד קרים." כאילו שזה מפריע להם, חשבה. היא הצטערה בפעם הראשונה מאז שהתחילה להדריך, כבר כמעט שנתיים, שהיא לא יכולה לשחות עם כולם, עם גדי, כמו אז, כשנהגו להיכנס יחד לכל שלולית מים דלוחה שנקרתה בדרכם בטיולים של התיכון. היא יזמה, הוא אחריה. או הפוך, היא כבר לא היתה בטוחה.
"תיזהרו לא להרים סתם סלעים בלי לבדוק מה יש מתחת," זרקה אחורה, ולא היתה בטוחה ששמעו אותה. הביטחון הבסיסי שלה, לפחות זה שניסתה להפגין תמיד, ואנשים משום מה האמינו לה, והביטחון שצברה בשנתיים של הדרכות התאדה בכזו מהירות, שמיד התחשק לה ללכת לערן ולשאול אותו למה הם בכלל קיבלו אותה מלכתחילה, מה, הם לא ראו שיש לה קול די חלש ופחד קהל למרות מה שהיא מקרינה? איך לא עלו על זה במחנה מועמדות שלה? מאחוריה שמעה את גדי חוזר על הדברים שלה למי שלא שמע. הפעם הוא זה שמצטט אותה, חשבה. היא גם שמעה אותו מוסיף, "ולא לנגוע בסלעים שיש עליהם כתמים ורודים," ולרגע היה נדמה לה שכל מי שנמצא לידה יכול לראות את הצחוק המלווה בצמרמורת שטלטלו אותה מבפנים יחד עם הלב שפעם בעוצמה עוד מקודם. היא ניסתה להיזכר אם זה הוא או היא שהמציאו את זה, ולא הצליחה. היה שלב שהם היו בכזו סימביוזה, שכבר אי אפשר היה לדעת מה היה רעיון של מי. או שזה רק נדמה לה? אולי כל הרעיונות היו שלו והיא רק היתה זו שקיבלה עליהם את הקרדיט כשהוציאה אותם לאור. הרי בתיכון, בלי הנעליים הצבאיות והאם שש עשרה והזיפים המצחיקים האלה של הזקן שכמעט עוררו בה חשק לשאול אותו על מי הוא חושב שהוא עובד, אף אחד לא היה מאמין שהוא מסוגל להגות רעיונות כאלה, כל עוד היא לא היתה לידו. בכל מקרה, האזהרה על הסלעים עם הכתמים הוורודים עבדה כבר בפעם הראשונה עד שהם החליטו, או שהיא היתה זו שהחליטה בלעדיו, לבשר לכולם שזה המצאה שלהם, ואין שום דבר מסוכן בסלעים עם הכתמים הוורודים, ואפילו כדאי מאוד לנגוע בהם, כי אם לא, אפשר פשוט ליפול. על כל הסלעים היו כתמים ורודים שהשאירו אחריהם זרזיפי מים ספוגי אדמה בשיטפונות.
החברים שלהם במוסד החינוכי מדי פעם תהו על פשר הקשר הזה. היא שמה לב אליו בפעם הראשונה, כנראה, לפחות ככה היא זכרה את זה, כשיום אחד ראתה אותו עובר מהחדר שלו למקלחת כשלגופו מגבת.
"איך אתה מסתובב ככה במוסד?" היא שאלה, בקושי ידעה איך קוראים לו.
"את צודקת במאה אחוז, זה באמת לא מתאים למקום המכובד הזה," הוא ענה לה, השיל את המגבת, והמשיך בדרכו למקלחת חשוף שת בקצב הליכה אטי במופגן מזה שהיה קודם לנגד עיניה הנדהמות שלא הסירה ממנו לרגע.
אבל איך זה נגמר היא לא היתה בטוחה. היה נדמה לה, בשחזור האירועים, שיום אחד הוא פשוט לא היה שם יותר. אולי זה היה קשור לגיוס המוקדם שלו, אולי זה היה קשור לקורס הר שלה, שהתחיל מהר מדי וסחף אותה אליו ו
היא לא הספיקה להגיד לו שלום, ואולי זה היה קשור לרועי, החבר הרציני הראשון שלה מסוף י"ב, שלא אהב את החיבור ביניהם ולאט לאט התיר אותו קשר אחרי קשר ומיד אחרי שהצליח בזה הם נפרדו, והיא התחילה לתהות האם היא עד כדי כך משעממת בלי גדי, כי הנה, רועי, שהיה נראה כאילו הוא מאוהב בה עד תנוכי אוזניו עזב ברגע שגילה את הפרצוף האמיתי שלה. אבל זה היה מאוחר מדי, וההדרכות בבית ספר שדה נעשו צפופות מדי, והמשובים הטובים שקיבלה דווקא סתרו את מה שחשבה על עצמה, וגם ההתעניינות העדינה של ערן היתה ברקע, אז היא החליטה להפסיק להתעסק בזה.
"רוצה להיכנס?" גדי שאל אותה כשהגיעו לנחל. ככה? כאילו לא קרה כלום הוא מתכוון להתחיל לדבר איתי, היא חשבה. היא לא ידעה מה היא אמורה לעשות עם זה, אבל שיתפה פעולה.
"אני לא יכולה. אבל אני יכולה לשמור לך על הנשק, אם זה בסדר. תיכנס אתה."
"לא יכולה זה בת דודה של לא רוצה," הוא ציטט. "אבל כן, תשמרי לי על הנשק. את יודעת לתפעל אם שש עשרה, נכון?"
היא לא ידעה, בטירונות לימדו אותן רק על עוזי.
"ותסתכלי על הטריסטרמיות האלה פה מימין, איזה יופי. אח, תמיד רציתי להגיד טריסטרמית באמצע טיול שנתי, רק בשביל להרגיש איך זה בפה."
"איפה אתה רואה?" היא החליטה שזה הרגע לשחרר חלק מהצחוק שבעבע בתוכה קודם, ובכלל, להירגע קצת, וחשבה שאולי עדיף ככה, כשהוא התחיל את השיחה כמו מהאמצע. היא הסתכלה לכיוון שאליו הצביעה היד שלו.
"לא רואה כבר, הלכו. כלל ראשון בזיהוי ציפורים. תמיד זהה את הציפור במעופה ממך והלאה." כן, היא היתה כבר די משוכנעת, הכל היה תמיד המצאה שלו. "ככה אתה אף פעם לא טועה. מה, לא לימדו אותך שום דבר בקורס חוף שלך?"
"קורס הר עשיתי. לא יודעת מה מלמדים בקורס חוף. אולי על זיהוי ציפורים." היא ניסתה להדביק את הקצב הקליל שלו, אבל הרגישה מגושמת. היא כבר שכחה איך עושים את זה. או שאף פעם לא ידעה? גדי התחיל להתפשט.
"שם," הוא הצביע לכיוון הילדים שכבר נכנסו למים, "זו האחות שלי. קשה להאמין אבל, אה, בכלל לא הכרת אותה אף פעם, אז לא חשוב. תראי את הילדה הכי מופרעת, זו היא."
"אז מה פה קשה להאמין?"
"כי היא גם הכי חמודה."
ומה פה קשה להאמין? היא לא היתה בטוחה אם מותר לה לשאול.
"וגם הכי יפה." הוא אמר. טוב, זה באמת היה קצת יותר קשה להאמין. הוא קרטע על רגל חשופה אחת בניסיון להוציא את האחרת מהמכנסיים, ואחר כך נשאר בתחתונים. מאז אותה פעם ראשונה זה היה הכי הרבה שזכתה לראות, והיא שמחה הפעם על כך שהיא בלי משקפי שמש, כדי שלא תתפתה להסתכל בלי שישים לב. היא לקחה ביד אחת את האם שש עשרה ואת היד השנייה הניחה על האבן הקטנה שהתכוונה להתיישב עליה כשהוא השאיר אותה לבד והתחיל להתקדם אל הבריכה הקטנה. האבן התנודדה קלות ממשקלה, מה שהעיר את הצפע שנח, כרוך סביב עצמו, מתחת לאבן. הוא זינק בזעם על חלקת השוק החשופה של רעות שמרוב כאב חבטה את קת הרובה בעוצמה על מצע הטרשים מאחוריה. יחד עם שריקת הכדור שנפלט מהקנה ושינתה את מסלול התעופה של בז אדום שריחף מעליהם הרגישה רעות עוד הכשה אחת בכף היד שהניחה על האבן, והספיקה עוד לשמוע את ההמולה שקמה אחריה בתוך הבריכה הקטנה של המעיין, בלי שתוכל לעקוב אחרי מה שקורה שם, או להגיד למישהו שהכיש אותה נחש. פעמיים. היא התפלאה למה אף אחד לא בא לבדוק מה קרה שנפלט כדור ולעזור לה, אבל לא היה לה מספיק זמן להתפלא, לפני שהתעלפה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דנה  On ספטמבר 29, 2003 at 10:48 am

    בדיוק ב-cliffhanger? העצבים שלי יתרופפו מהמתח. (:
    זה מאוד מוצלח, הסיפור-ביס"ש הזה.

  • רוני ה.  On ספטמבר 29, 2003 at 1:50 pm

    ואהבתי במיוחד את האבחנה הנוקבת על רועי ש-"התיר […את החיבור עם גדי] קשר אחרי קשר ומיד אחרי שהצליח בזה הם נפרדו". יש בזה משהו מאד יפה ומדוייק.

  • ימימה  On ספטמבר 29, 2003 at 2:32 pm

    לשניכם. 🙂

  • בת 7  On דצמבר 24, 2003 at 10:05 pm

    סיפור מדהים!!!!!!!
    לא חסר לו סוף???.
    רק היום גיליתי את כתיבתך, נהנת ממנה מאוד

  • בת 7  On דצמבר 24, 2003 at 10:08 pm

    סיפור מדהים!!!!!!!
    לא חסר לו סוף???.
    רק היום גיליתי את כתיבתך, נהנת ממנה מאוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: