המפלט של הפחדנים

מעטים האנשים שיודעים מה שמי השני, גם לא חברים קרובים. לא שזה מידע שאני מתביישת בו, אבל הוא אינו רלוונטי כמעט לשום דבר בחיי. לכן הופתעתי מאוד שכאשר נכנסתי למבחני המיון באחד מהמכונים המתמחים בכך והזדהיתי בשמי הפרטי שאלה אותי פקידת הקבלה, עברון ימימה שלומית? פשפשתי בזיכרוני ולא הצלחתי להעלות בראשי אף הזדמנות שבה מסרתי למישהו מהמכון את שמי המלא, אבל החלטתי לעבור על כך לסדר היום, לפחות בינתיים, כי בכל זאת, אני זקוקה לעבודה.
זה נשמע אולי קטנוני, אולי קצת פרנואידי, אבל בעיני זה רק עוד סימפטום להשגת מידע פרטי שאין לו כל חשיבות להמשך יום המיון, לא כל שכן לעבודה שלה הגשתי מועמדות. מה כבר רציתי להיות, למען האל? עורכת לשונית. לכך הוכשרתי, זה אחד הדברים שאני יודעת לעשות היטב. מהיכרות ארוכת שנים עם המקצוע הדרך המקובלת לקבלת עובד לעבודה היא כדלהלן: העובד מציע את עצמו. שואלים אותו מה הוא למד (אפילו זה לא תמיד). שולחים לו קטע לדוגמת עריכה. אם ביצע את המשימה היטב, התקבל לעבודה. אבל בשום מקום לא ביקשו ממני להשלים סיפור ממשפטים אינפנטיליים, או לספר את כל קורות משפחתי (הענפה והגדולה אגב. תמיד אני חושבת איזה עונש ראוי זה לבוחנת לקרוא את שמות כל אחי על ילדיהם ומעלליהם), ככלי לבחינת כשירותי, וודאי שלא לצייר עץ, ילד, כבשה או נחש בריח. גם לא ביקשו ממני מעולם לבנות גשר כדי להיות עורכת או מתרגמת. ובשום מקום לא אמרו לי להמתין כל כך הרבה פעמים בכל כך מעט זמן. עמדה לי על קצה הלשון השאלה אם אני יכולה גם לחכות או שאני חייבת להמתין, אבל ניסיתי למחוק סימני ציניות מיותרים עד כמה שרק יכולתי, אף שאינני בטוחה שעמדתי במשימה בכבוד.
היה גם ריאיון, כמובן, שהתבסס על הדברים שכתבתי בשאלון האישי. ומכיוון שהייתי מועמדת לעבודה באותו מכון שאליו באתי למיונים, עלו במוחי עוד כמה הסתייגויות. למשל, כשאני נמצאת בקשר יומיומי עם אנשים, אני זו שבוחרת איזה מידע לשחרר, למי, ובעיקר, מתי. במקרה הזה, לא. אם אתקבל לעבודה, יהיה מי שיידע עלי דברים שלא הייתי מספרת, מן הסתם, לעולם, או שהייתי מספרת רק אחרי שהייתי מכירה את הבן אדם היטב. במקרה אחד, עמדתי על כך שאני לא רוצה לענות על אחת השאלות, בידיעה ברורה שהתירוץ – זה סיפור ארוך ויש לך רק חצי שעה בשבילי, אז חבל להתעכב דווקא על הנקודה הזו – אינו קביל, וסירוב לענות הוא מתנה קטנה למראיינת. וכמובן, בדינמיקה הקבוצתית, כשהסגרתי את מוצאי היתה מי שידעה לומר שזה יישוב דתי. ושוב, מידע שבעיני הוא חסר חשיבות לחלוטין, העובדה שהיום אינני מקיימת אורח חיים דתי, הפך לאישו, רק משום שכך זה אמור להיות, שהרי עשיתי מהפך בחיי (לפני עשר שנים ומי זוכר בכלל). וזה עוד לפני שדיברנו על ההתנגדות הקשה שלי לשימוש בכלים אמנותיים ולהזנות אותם ככלי אבחון. ואם כבר עושים את זה, למה דווקא ציור? אני, למשל, שרה הרבה יותר טוב ממה שאני מציירת.
תראו, אני לא עושה את עצמי מטומטמת בכוונה. גם אני למדתי פסיכולוגיה. גם אני הייתי בקורס לתורת המבחנים, ואף עברתי אותו בציון גבוה. מילים גסות כמו בנדר, וקסלר, רייבן או TAT אינן זרות לי. אבל אני עדיין חושבת שכל האנשים וראשי התיבות הנכבדים הנ"ל אינם רשאים לקבוע את גורלו התעסוקתי של האדם. יתרה מכך, אני חושבת שזה בזבוז כסף משווע לחברות ששולחות את העובדים שלהן למכונים אלה. וזה כמובן גם בזבוז כסף לעובדים (למובטלים, אם נדייק) שהולכים קודם לקורס "אנטי מכון מיון" שנועד להכין אותם למבחנים האלה, שבו יגידו להם שאם הם יציירו איש בלי בגדים הם פדופילים ואם הם יציירו לו שיניים הם תוקפניים. ועוד לא דיברנו על בזבוז הזמן והעצבים. תעשייה שלמה שנועדה להפיק דוחות אישיות שכל קורא בכף יד או אסטרולוג היה יכול להוציא באותה רמת דיוק ובהרבה פחות כסף.
כן, אני יודעת שמה שאמרתי עכשיו שקול להכנסת צלם בהיכל, אבל הייתי מוכנה להרחיק לכת, לשים את נפשי בכפי ולומר שאפשר היה להשתמש גם בנומרולוג (להרחיק לכת, אמרתי, משום שלקריאה בכף יד ולאסטרולוגיה יש לי עוד כבוד מסוים) ולהמשיך להחזיק בדעה זו. זה היה חוסך לכל המערכת (אם כי היו מתווספים אולי כמה סטודנטים לפסיכולוגיה לשוק דורשי העבודה, סליחה), מכיוון שעלות קריאה כזו מגיעה ל-300 שקל לכל היותר, בעוד שעלות יום מיון גבוהה מזה לפחות פי שלושה או ארבעה. ואם בכל זאת האובות, הידעונים והאיצטגנינים מרתיעים את המעסיקים הייתי מציעה ללכת על השיטה הישנה והטובה, ריאיונות אישיים והתרשמות כללית. הרבה יותר נעים לעבוד אצל מי שסומך על האינסטינקטים שלו מאשר אצל מי שבוחר במפלט של הפחדנים. וכמובן, עצה אחרונה, אם אתם ניגשים למאגרי מידע שאמורים להיות סגורים בפניכם בחוק, אל תסגירו את זה בקלות רבה כל כך על ההתחלה.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • עופר לנדא  On אוקטובר 3, 2003 at 12:44 am

    היא כוללת את השכר של העובדים.

    באופן הגיוני היא אינה כוללת את אלו שאינם עובדים ולכן גם אינם מקבלים שכר. אילו היו מחשיבים את הקיצבאות שהם מקבלים כ"שכר", הממוצע היה נמוך בהרבה…

  • דנה  On אוקטובר 3, 2003 at 12:02 pm

    שאנחנו חיים בזבל
    🙂
    יש אולי איזה מבחן z או מבחן t שבודק את שיעור הזבליות בחיים, או המתאם בין הזבל לחיים?

  • אסף  On אוקטובר 3, 2003 at 12:38 pm

    Statistics never lie. But Statistians do…

%d בלוגרים אהבו את זה: