טבנקין, עגנון, יונה וסליחה

בגידת הדרך או הבגידה בדרך

"בבגוד באדם דרכו
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו ריקם
אל מחוז אין בו חפץ"
(משה טבנקין)

תמיד אהבתי להניח שהבגידה היא הבגידה בדרך, ולא בגידת הדרך. אולי בגלל אשליית השליטה שלפיה אם רק אבחר לא לבגוד בדרך, היא גם לא תבגוד בי, ואם בגדתי בה, אני אשמה שהיא בגדה בי בחזרה. בסיפור עם כניסת היום (ש"י עגנון) הגיבור מתלונן רבות על בגידת הדרך, על השתנות התנאים. "אחרי שהחריבו האויבים את ביתי…" הוא חוזר אל כור מחצבתו, אבל מגלה שברובו הוא "מחוז אין בו חפץ" כדברי המשורר. הוא נזכר "שבדורות האחרונים נתמעטו שלוחי הציבור שיודעים להתפלל ונתרבו החזנים שמכבדים את גרונם בניגונים ומשעממים את הלב." כשהוא מחפש קטעי גניזה הוא מתלונן "בזמן שהיו ספרים נקראים היו ספרים נקרעים ועכשיו שאין ספרים נקראים אין ספרים נקרעים." הכל שונה. גם האנשים אינם אותם אנשים, אף אם נדמה שכן. הישן אינו מה שהיה "מרוב שנים שיצאו טעיתי בבִתּו של ר' אלטר שהיא אִמה" והחדש אינו מסביר פנים "בא לו אדם ארוך ובעל זקן אדום, כשהוא מחטט בין שיניו את שיירי הסעודה המפסקת ומוציא את כריסו הרחבה ומרחיב לו את תחומו…".
אבל עגנון גם מזכיר לקוראים שהגיבור היה הראשון שבגד בדרכו. הוא זה שעזב את המקום שמילא, ככל הנראה, תפקיד חשוב כל כך בעיצוב אישיותו "זה בית תפִלה ואלו בתי תורה שלא זזו מעיני כל הימים," וממשיך למלא תפקיד בחייו גם היום, גם אם הגיבור מתכחש לזה. "…ואם שכחתי אותם ביום, היו מטלטלים עצמם ובאים אצלי בלילה בחלום כבהקיץ." אל המקום הזה הוא חוזר עכשיו, אבל עדיין לא חוזר אל הדרך, ומתקשה למצוא מקום לעצמו ולא כל שכן לבתו (בת נפשו). הוא נוטש אותה מעורטלת בבית הכנסת ויוצא לחפש לה כסות, אבל לא מוצא כסות, ולא מוצא איש שיוכל לעזור לו, ההפך, נראה שאיש אינו משגיח בו במקום הישן חדש הזה. הוא חוזר אל הדרך ומוצא את מקומו רק כשהוא מציץ בבתו (נפשו) לראשונה "כאב שמציץ ומביט על בתו הקטנה…" ולא כפי שהציץ בה בתחילה כמתגנב ("עומד על גבה") וכמי "שמחשבותיו סתורות ולבו מך."
(ש"י עגנון, עם כניסת היום, מתוך "עד הנה" עמ' קעא-קעז)

מפטיר יונה (תפילת מנחה של יום כיפור)
אדם נוסף שניסה לברוח מהדרך שיועדה לו היה יונה הנביא. יונה שוטם את רעיון המחילה האלוהית. הוא מתבקש לקרוא לאנשי נינווה לחזור בתשובה, אבל בורח מהמשימה, כדי לא לראות את האל החנון והרחום משתפן וסולח לתושבי העיר. כשהדרך סוף סוף מחזירה אותו אליה, הוא ממלא את הייעוד בלית ברירה, אבל כועס מיד כשהוא רואה את התוצאה הצפויה. ואולי יש מידה מסוימת של צדק בכעס שלו, בעיקר בהתחשב בתירוץ שניתן לו אחרי מות הקיקיון "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו… ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה…?" (יונה ד י-יא). אין פלא, אם כן, שאחרי התירוץ הזה הקוראים נותרים עם השאלה, אם יונה השתכנע או לא, והכתוב אינו מפרט.
הסבר משכנע הרבה יותר לרעיון המחילה האלוהי אפשר למצוא במזמור קל בתהלים (הנאמר בתפילת שחרית בעשרת ימי תשובה) "אם עוונות תשמור יה, אדני מי יעמֹד. כי עמך הסליחה למען תִוָּרֵא" (תהלים קל ג-ד), כלומר, אלמלא היתה סליחה בעולם לא היה טעם ליראת האל ולשמירה על החוק.

סליחה
סליחה אם לא החזרתי לכם שיחות
סליחה אם התעכבתי לפעמים עם התכתובות
סליחה אם חלפתי לידכם מהר מדי
סליחה אם שכחתי להסביר את פני
סליחה אם לא תמיד הייתי זמינה
סליחה אם עשיתי את עצמי ישנה
סליחה אם לא הסכמתי עם כל מה שאתם אומרים
סליחה אם היו לי בראש גם דברים אחרים
סליחה אם צלצלתי בשעות לא הגיוניות
סליחה אם שאלתי שאלות טיפשיות
סליחה אם הלכתי בדיוק כשהייתם צריכים
סליחה אם לא חייכתי מספיק חיוכים
סליחה אם קטעתי אתכם באמצע משפט
סליחה אם שיניתי נושא באחת
סליחה אם ריחפתי בגובה שלושים אלף רגל
זה, בעצם, ההסבר לרוב ההתנהגויות לעיל
אז סליחה אם הלכתי בלי לומר שלום
וסליחה להורי שהביאוני עד הלום.

 

גמר חתימה טובה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • העם היושב בציון  On אוקטובר 4, 2003 at 9:35 pm

    כולנו סלחנו

  • אילן  On אוקטובר 4, 2003 at 9:36 pm

    יש משהו שעליו את באמת רוצה לבקש סליחה? וסליחה על החיטוט…

  • אילן  On אוקטובר 4, 2003 at 9:37 pm

    אהבתי. יש משהו שעליו את באמת רוצה לבקש סליחה? וסליחה על החיטוט…

  • דרור  On אוקטובר 5, 2003 at 12:34 am

    לפשר ההתאהבות הפתאומית של אילן, שהתרחשה במשך 57 שניות בדיוק, מן הרגע שטרם היות האהבה ועד הרגע (מה רגע?! השניה!) שבו היא ניצחה את הכל והביסה את כולם והקדימה את כל המסרים האחרים והתעלתה לה לתחילת ההודעה. ככה, ב-57 שניות, בערבו של יום, יכול אדם להתאהב לו. פתאום. בטח רוחות הסתיו. גם עלי הם משפיעים, שינויי מזג האוויר. מילדות. אבל האם זה אומר שב-57 שניות יכול הוא גם להפסיק לאהוב? ואם כך קרה, האם ישאיר אילן הודעה שלישית? איך מודיעים שאתה כבר לא אוהב יותר? ועוד בסתיו?

  • ימימה  On אוקטובר 5, 2003 at 1:13 am

    מאחר שהסברתי אך בפוסט זה (ובעוד מלא הזדמנויות אחרות) שאני בעצמי מרחפת בגובה רב, אני יכולה להבין ללבם של המרחפים ואנשי הידיים הרועדות (בעיקר אם הם גם אוהבים, ועוד את מה שכתבתי) הלוחצים על כפתור השיגור, הסנד, השלח או כל כפתור אחר שמביא את ההודעה לקצה בטרם נמסר המסר במלואו.

    אבל חוץ מזה, התהייה שלך – אהבתי.

  • יריב  On אוקטובר 6, 2003 at 1:57 pm

    הי ימימה

    אולי תבקשי סליחה גם מערן – על כי הברזת מחתונתו

  • אלי מרמור  On אוקטובר 7, 2003 at 2:49 am

    את כותבת שיונה "שטם את רעיון המחילה האלוהית".

    לכאורה, זה ההסבר ההגיוני ביותר.

    אולם אם נבחן את הפרספקטיבה ההיסטורית, נגלה שזמן קצר אחרי התרחשות הסיפור הנ"ל (אם להסתמך על התאריכים שהתקבלו כמסורת לדורות) החריבה ממלכת אשור את ממלכת ישראל.

    נינוה היתה בירת אשור, וחורבנה היה הופך את ממלכת אשור ממעצמה אזורית למדינה בשיקום, ומציל את ממלכת ישראל.

    בתור נביא, יונה ידע שבשליחותו הוא גוזר כליה על ממלכת ישראל.

    הוא גם לא התיימר "לברוח" מהאלוהים, פשוטו כמשמעו, ואני בטוח שאת זוכרת מה כל הפרשנים אומרים על "מלפני השם" (גירסא דינקותא, הלא כן? 😉

    המסקנה הברורה היא שיונה לא התנגד לרעיון המחילה עצמו; הטעות שלו היתה בכך שהוא חשב שהבחירה שלו תצליח לשנות תהליכים אלוהיים, ולהציל את ממלכת ישראל.

    כך גם מוסבר היטב השימוש דווקא בעץ שפירותיו רעילים – הקיקיון; לא חסרו לאלוהים עצים אחרים לצורך תצוגת התכלית הזאת, אך הוא העדיף להשתמש בדוגמא שדומה עד כמה שניתן לממלכת אשור.

    וחוץ מזה, אני חייב להודות שאני נהנה מהבלוג שלך, וזה נדיר אצלי…

  • ימימה  On אוקטובר 7, 2003 at 3:09 pm

    ואני חייבת להודות, לבושתי, שלא התייחסתי להסבר ההיסטורי.

    ותודה גם על המחמאה. 🙂

    וליריב – מיד אחרי שראיתי את הודעתך התקשרתי לערן להתנצל. אומרים שעד הושענה רבא זה עדיין לא מאוחר מדי.

  • מישהי  On דצמבר 13, 2003 at 11:05 am

    יום שבת, די סגרירי, די קריר, בירושלים. שמעתי
    לפני כשעתיים שיר בגלי צה"ל, בתוכנית של אלכס אנסקי. מתי
    כספי ויהודית רביץ שרו. הכרתי את השיר – את המנגינה שאותה אני אוהבת. אהבתי את מה ששמעתי, בעיקר את השירה של מתי כספי בהתחלה. לא הכרתי את כל המילים. לא ידעתי על מה השיר, חוץ ממילים שקלטתי פה ושם, שמהן יכולתי לחוש את הקדרות של השיר . ואז אלכס אנסקי אמר שהשיר מתאר מה קורה שהאדם בוגד בדרכו, לאן הוא מגיע, ואמר שזה שיר של משה טבנקין. פתחתי את המחשב , התחברתי לאינטרנט, ומצאתי את השיר. ובכיתי. כי גם אני איבדתי את דרכי. לא יודעת אם אני בגדתי בה, או שהיא בגדה בי. אבל מה שיש כל כך דומה למה שמשה טבנקין כותב עליו. מלוא חופניים רק אפר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: