חינוך זה לא מוצר, התלמידים אינם צרכנים

זו לא ממש תשובה לאורי

 

ביקור קצר (ומאכזב) בחוג לחינוך לפני כמה שנים חשף בפני תפיסה שלא הכרתי קודם. באחד הקורסים כינתה המרצה את התלמידים "צרכנים" ואת המורים "נותני שירות", שצריכים לשרת את הצרכנים האלה. תפיסה זו, אף שהיא מבורכת בתחומים מסוימים, היא בעייתית כשמדובר במשהו שאמור להיות שווה לכל נפש (והוא אמור, אחרת לא היה חוק חינוך חינם – בלי המירכאות). התפיסה הזו הביאה בעצם לתוצאה הפוכה. החינוך הפסיק להיות שווה לכל נפש, בגלל התחרות על לב הצרכן, אבל חלק מהנפשות הפועלות, התלמידים וההורים, החלו לחשוב שהם עצמם שווים. שווים למשל, ביכולת להגיע להישגים. שהרי, אם זה מוצר שקונים, לאחר הרכישה אני אמור לקבל את אותה תוצאה שקיבל שכני, לא? בדיוק כמו שקונים טלוויזיה.

זה מה שקורה כשהחינוך הוא מוצר העומד לתחרות בשוק, האשליה שכולם יכולים להגיע לאותן תוצאות, משום ששילמו. ואז כשהתלמיד מקבל ציון לא טוב, זה לא משום שה"לקוח" חלש מדי בשביל להתמודד עם הדרישות ההגיוניות, כפי שקורה לפעמים במערכת חינוך מתוקנת, אלא משום שהמוצר מקולקל, בעייתי, קשה מדי, וחוברת ההוראות – שוד ושבר – מי בכלל יכול לקרוא את זה, הרי נכשלנו בהבנת הקריאה.

מערכת החינוך משתפת פעולה, כי אין לה ברירה. ומה שקורה במקרה כזה, הדבר החמור ביותר, בעצם, הוא שהקואליציות משתנות. כל הורה יודע (ולפעמים גם כאלה שאינם הורים) שכאשר הורים אינם מציגים חזית אחידה קל יותר לילדים לשעבד אותם לרצונם. אפשר לראות את זה קורה במערכת החינוך. במקום קואליציה של מבוגרים מול ילדים, חזית אחידה של דרישות לגיטימיות מצד חזית המבוגרים (האחראים), כדי שמאמצי התלמיד ישאו פרי, הפכו ההורים והתלמידים, הצרכנים, לחזית אחת מול מערכת החינוך, ספקית השירותים, ואין יותר דרישות. הילד שלי עצלן? חס ושלום. המורה היא שלא יודעת ללמד, המורה אידיוט ובית הספר השכן טוב יותר ואם לא תיתנו לבתי את הציון שאני רוצה אני אעביר אותה לשם, וגם אפנה לכתב של המקומון ואספר לו שבבית הספר שלכם הציונים נמוכים.

בתי הספר מתקפלים מול התקפות כאלה. מנהלים מגדירים את בית הספר שלהם כבית ספר "עם הפנים לתלמיד" ויודעי דבר מוסיפים – ועם הגב לעתיד, לקדמה, למצוינות, להצלחה ולתחרותיות. במרוץ להגיע לציונים גבוהים מתחנפים לתלמידים, מנמיכים את הדרישות, העיקר שלקו הסיום יגיעו כולם בהצלחה ועם תעודה, ושחס וחלילה בבית הספר שלהם לא יהיה ממוצע נמוך בדירוג השנתי המתפרסם במקומון ושלא יגידו שאצלנו אחוזי הנשירה גבוהים. בעיקר – שלא יגידו. שלא יגידו עלינו. שייראה יפה מבחוץ. ציונים על חשבון הצטיינות. מראית עין על חשבון עומק מחשבה. בסופו של דבר הילדים יקנו תארים באוניברסיטאות מפוקפקות אבל למי אכפת? העיקר שתהיה דיפלומה.

ואז התכנים כבר לא חשובים. למה להתאמץ להבין את שיקספיר או עם דנטה אם המטרה היא תעודה ולא ידע?

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Or  On אוקטובר 8, 2003 at 1:35 pm

    בתור תלמידת י"ב, בבי"ס קיבוצי שחרט על דגלו את ענייני ההומניזם, חינוך חברתי והתעקשות על דיונים, למידה שונה, תמיכה בחלש וכיו"ב, אין לי מילים אלא להסכים עם מה שנכתב. הכל היה נכון וטוב, עד שהחל להיות מחסור בכסף. כך גם ויתרו על הערכים, על הפעילויות, הדיונים והבי"ס חזר להיות בית חרושת לציונים כפי שכולם אוהבים לכנות. עצוב, אך נכון. "אז מה הממוצע כאן?" שואלים הורים שרושמים את ילדיהם לבי"ס, כאילו אין שום חשיבות ליכולות של ילדיהם, לתוכן שהבי"ס משקיע בו, למורים האיכותיים.
    זו לא רק בעיה של ההורים או בית הספר. הבעיה הושרשה כל כך עמוק שכמעט לאף אחד מחבריי לשכבה לא מתעניין ולא מעוניין ליזום, לדעת יותר, להבין, לנסות לשנות את סדרי הדברים, אלא בעיקר למצוא ממי להעתיק, כדי שבסוף תהיה לו תעודת בגרות. לא משנה גם אם הוא יוצא לעולם פרא אדם, חסר מצפון, ערכים או תודעה חברתית.

  • אורית  On אוקטובר 8, 2003 at 4:06 pm

    רגע לפני שאני מציתה לך את הלפיש שישרוף את בית הספר לחינוך, נדמה לי שאת מחליפה סיבה ומסובב.

    החינוך בארץ עובר תהליך של הפרטה ושל האפרה לא כי מישהו בבית הספר לחינוך החליט ש"התלמיד כצרכן" נשמע יופי של נושא לפוסט דוקטורט.
    החינוך בארץ הפך חינוך לעשירים כי בעשרות השנים האחרונות מקבלי ההחלטות ואלו שהצביעו עבורם הגיעו למסקנה שהשקעה בעם שצומח פה לא עומדת בראש סדר העדיפויות הלאומי.
    אז קיצצו בתקציבים, הורידו שעות לימוד ומחוסר היצע נאלצו להוריד את סף הקבלה של הסטודנטים להוראה.
    בתי הספר – במאבק על קיומם – נאלצו לגייס כספים. לא כדי שלמורה לאנגלית יהיה אוטו יותר גדול אלא כדי שאפשר יהיה בכלל לקיים את שיעורי האנגלית.
    את רוצה לבוא בטענות להתדרדרות המתמשכת של מערכת החינוך בארץ? הכתובת היא האוצר והממשלה ולא מנהלי בתי הספר, ההורים שיש להם או תיאורטיקנים בבית הספר לחינוך.

  • מינקפופ  On אוקטובר 8, 2003 at 4:16 pm

    התפיסה של התלמיד בתור צרכן בהחלט פוגעת בחינוך בארץ. כאשרהמורה ניצב מול תלמיד שאומר לו לא אני רוצה להפריע בכיתה ולא רוצה לצאת החוצה , וההורה מגבה א ותו מה
    אותו, מה הוא יכול לעשות? כלום, בבבבבבבבבבבבבבבב

  • ימימה  On אוקטובר 8, 2003 at 4:30 pm

    אולי זה לא היה ברור, אבל לא אמרתי מי אחראי לכך שהחינוך הפך למוצר, וכנראה זה לא היה ברור – לא האשמתי בכלל את המורים בכך. את הפיכת החינוך למוצר עשו ממשלות ישראל בדורות האחרונים. ובתחום כמו חינוך, בניגוד למכירת טלוויזיות, התחרות אינה טובה. כשבתי ספר תיכונים נאבקים על לב התלמיד (מה שקורה בערים הגדולות), ההצעות האטרקטיביות שלהם יבואו הרבה פעמים על חשבון התוכן, לזה התכוונתי. אם המוצר הוא התעודה, הציונים אינם חייבים לשקף ידע. הדרך הקלה להגיע לתעודה יפה היא להנמיך את הדרישות, ולזה אחראי משרד החינוך, לא בתי הספר, אם כי הדרישות באות מהשטח.

    ולאור – אני חושבת שפספסת משהו ברשימה, אז אולי לא ניסחתי זאת היטב. אני לא נגד ציונים, וודאי שאינני נגד מצוינות. וגם לא נגד תעודה. ההפך, אני תומכת נלהבת של כל אלה. אבל בתנאי שהתעודה תשקף ידע אמיתי, שהציונים יינתנו על סמך מבחנים שיש בהם אתגר. לא מבחנים שהותאמו כך שיהיו שווים לכל נפש, כי לכולם מגיע לקבל תעודה. מביך ככל שיהיה להודות בכך, ייתכן שלא לכולם מגיע.

  • אורי פ'  On אוקטובר 8, 2003 at 4:46 pm

    לימימה –

    גם לדעתי זה רעיון כושל, כושל בסתירה פנימית בסיסית ביותר: תפקיד החינוך הוא הקניית מה שאין לאדם בימי נעוריו ודרוש לו לנהל חיים בוגרים בהצלחה. נדבך עיקרי בדבר זה הוא כושר שיפוט. צרכן אינו יכול לנהל את ענייניו כראוי בלא כושר שיפוט. אכן, צרכן צריך לדעת למה הוא נזקק, ואילו ילדים ונערים אינם יודעים מה יהיה דרוש להם בבגרותם. אף על פי כן זה מה שמצופה מהתלמיד לפי תפישה זו. מוזר בעיניי שדבר זה, הברור כשמש, נעלם פתע מעיניי המורים, ומוזר עוד יותר שההורים מסתמאים גם כן ומוכרים את עתיד ילדיהם בעד מצג שווא קצר ימים…

    למגיבים –

    התולה את עליבות מערכת החינוך בקשיי ממון אינו אלא טומן את ראשו בחול. ההשקעה הכספית הממוצעת בתלמיד עלתה במידה ניכרת מאז שנות החמישים והשישים, עת שמערכת החינוך בארץ הייתה מוצלחת למדיי, דבר שבא לידי ביטוי בין היתר במבחני ההשוואה הבינלאומיים.

  • אורי  On אוקטובר 10, 2003 at 3:10 am

    ימימה, אני מקבל את ההנחות שלך בחלקן. אבל גם בהנחה שאנחנו לא מסכימים ושחינוך מהווה סוג של מוצר שמוכרים מדי יום לצרכנים (התלמידים), הרי שגם את זה צריך לדעת לעשות. מניסיון של שנים רבות במגע שוטף עם בתי ספר, מורים ותלמידים כאחד, אני יכול לומר שההרכב האנושי של המורים הוא חלק מרכזי בבעייה. חלק אחר, משלים, הוא העובדה שבישראל, ברמה התרבותית, טרם הפנימו את הצורך בתודעת שירות ובחתירה יומיומית למצוינות – הורי לך שני רכיבים שהתמודדות איתם היא הכרחית בדרך לפתור את הבעייה.

    מערכת החינוך הישראלית, כמו החברה הישראלית כולה, מתייחסת לשורה התחתונה. הדרך לא מעניינת אותה. השורה התחתונה מתבטאת בנתון המספרי שעונה לשאלה "מהו שיעור התלמידים שיעמדו בהצלחה במבחני הבגרות". מאחר שהמטרה היא לעבור מבחנים ולא לרכוש כלים לניתוח, לביקורת ולשימוש מושכל בחומר הנלמד – ברור שהתלמיד יוצא מבית הספר עם הרבה שינון אבל עם מעט מאוד ידע. בכך אנו מסכימים.

    ההבדל ביני לבין אחרים הוא שאני פשוט לא מאמין ביכולתה של המערכת הממשלתית לקדם בבת אחת את כל מערכות הלימוד לרמה משביעת רצון. אין לה תקציבים לשם כך, אין לה יכולת להתגבר על הביורוקרטיה ועל הפוליטיזציה של המערכת ואין לה, כנראה, גם את העוז ללכת בכיוונים לא-פופולריים. מסיבה זו אני שם את הדגש על יצירת גרעין איכותי ראשוני שיהווה מודל לחיקוי לעתיד ויעודד שכבות רחבותיותר ללכת בעקבותיו. חלוצים יש בכל מקום.

  • ימימה  On אוקטובר 12, 2003 at 1:55 am

    הרבה שינון אינו כלי שלילי, מכיוון שמטבע הדברים, הרבה שינון מוביל להרבה ידע (אני אמנם צעירה אבל גם אני שיננתי). לא הלנתי על כך שהמטרה היא להוציא תעודה, הלנתי על כך שהתעודה אינה משקפת ידע, מכיוון שהתכנים יורדים. לא רמת המורים מורידה אותם (אם כי אני מסכימה שאין מורים רבים ברמה גבוהה) אלא המערכת מורידה אותם. והלחץ הוא מצד ה"צרכנים" כדי שיוכלו לקבל תעודה. הלוואי שתעודת הבגרות של היום היתה מייצגת מעט שינון. אבל לא. משנים תכנים, מכניסים כל מיני תכניות ניסיוניות שמטרתן להקל על התלמיד (וחלק מהציון ניתן על דברים כמו השקעה וכו', שהם חשובים, אבל לא על הידע באמת). בקיצור, אולי מחית על שינון עובדות חסרות בשר כמו שנאמר באחד הפרסומים האחרונים על תכניתה של השרה, אבל אין כל רע בשינון חומר רב. (ומחקרים הוכיחו שיש קשר חיובי וברור בין זיכרון לאינטליגנציה, כך שמי שאומר על תלמיד שהוא "רק שינן" ולכן הוא זכה לציון גבוה חוטא לאמת.)

    כמו שאמר אורי, וגם אתה אמרת בעצם באתר שלך, אין מה להלין גם על התקציבים.

    קידום החינוך ברמה זו או אחרת, כפי שענו לך באתר שלך, כבר קיים בבתי ספר אחדים שנחשבים ליוקרתיים. ההתנגדות שלי היא עקרונית – לא להפוך דבר שאמור להיות שווה לכל נפש למוצר, לא רק בשל הסיבה שהבאתי לעיל – שחינוך אינו מוצר, אלא משום שהנטייה הטבעית, עם הזמן, תהיה להשקיע יותר כספים במוצר הזה על חשבון ההוא שאמור להיות חינם. זאת אומרת, שוב לדפוק את העניים. כמו שקרה בענף הרפואה בארץ, אגב.

  • סנרק  On אוקטובר 13, 2003 at 3:19 pm

    אני כנראה הולך קצת להתלהם כאן אז סליחה מראש, אבל נראה לי שהבעיה מורכבת קצת יותר ממה שהוצג. הבעיה לא טמונה ב"אין מספיק תקציבים" (וזה גם לא נכון, בישראל ההשקעה בחינוך גדולה מברוב מדינות המערב), או ב"מבחן השורה התחתונה" או ב"חינוך כמוצר".
    קיימת גם האפשרות הידועה "כל התשובות נכונות", ואם יורשה לי להוסיף, גם חומר הגלם ממנו עשויים חלק ניכר מהמורים הוא לא ממש סוג א' (אם חינוך הוא מוצר אז המורים הם חומר גלם).

    בעיניי הסנרק, לחינוך טוב לא צריכים הרבה תקציבים. צריך מורים טובים והורים טובים שיקנו לילד אווירה תרבותית, כי הרי אף ילד לא באמת רוצה ללמוד הוא מעדיף כדורגל, אבל הבית צריך לשדר לו את החשיבות.

  • ימימה  On אוקטובר 13, 2003 at 4:30 pm

    בגישה שהחינוך הוא מוצר, היא שהבית מפסיק לשדר את החשיבות הזו. מעכשיו, אני משלם, בית הספר נותן. רק נותן. נותן שירות. הוא צריך להיות נחמד ללקוחות, כמו כל נותן שירות, וכמובן, מהלקוחות, כפי שנגזר מהגישה הזו, אין כל ציפיות העיקר שיצרכו. שיצרכו לשיטתם, לא לשיטת נותן השירות.

    וכמו שאמר מינקפופ, אם הילד מפריע בשיעור והמורה מעיר לו, הוא מקים עליו את ההורים, שאומרים, הילד שלי? מה פתאום, יא חתיכת מורה, לך תלמד איך ללמד. במקום להגיד – דרך ארץ קדמה לתורה, התפקיד שלי הוא ללמד את דרך הארץ, שתאפשר למורה למלא את תפקידו, שהוא ללמד תורה.

  • דוד רובנר  On נובמבר 5, 2004 at 10:26 am

    האם על החינוך להיות חובה וממומן באמצעות המיסים, כפי שהוא כיום ?

    התשובה לשאלה זו הופכת לברורה אם שואלים אותה באופן יותר קונקרטי וספציפי, כלהלן: האם יש לאפשר לממשלה להוציא ילדים בכוח מבתיהם, עם או בלי הסכמתם של ההורים, ולהעמידם בפני אימון ותהליכי חינוך על דעתם או שלא על דעתם של ההורים? האם יש להפקיע את עושרם של אזרחי המדינה על מנת להחזיק מערכת חינוך שהם אולי מאשרים או לא מאשרים, ולשלם עבור חינוכם של ילדים לא להם? לכל אחד אשר מבין והוא מחויב בעקביות לעקרון של זכויות הפרט, התשובה היא בפירוש: לא.

    לא קיימים יסודות מוסריים כלשהם לתביעה שהחינוך הוא זכות בלעדית של המדינה — או לתביעה שזה נכון להפקיע את עושרם של אנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שאינם זכאים לו.

    הדעה שהחינוך צריך להיות בשליטת המדינה היא עקבית עם תיאורית הממשל הנאצי או הקומוניסטי. היא לא עקבית עם התיאוריה של הדמוקרטיה הליברלית.

    ההשלכות הטוטליטריות של החינוך הממלכתי (מתואר באופן אווילי כ"חינוך חובה-חינם") טושטשו בחלקן כתוצאה מהעובדה שבישראל, שלא כמו בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, בתי-ספר פרטיים – וטרם ידוע אם גם החינוך מן הבית — נסבלים על ידי החוק. עם זאת, בתי-ספר אלה והחינוך מן הבית קיימים לא בזכות אלא בחסד.

    ועוד, העובדות נותרו כך: (א) על רוב ההורים נכפה ביעילות לשלוח את ילדיהם לבתי-הספר הממלכתיים, היות ומוטלים עליהם מיסים על מנת להחזיק את בתי-הספר האלה והם אינם מסוגלים לשלם את האגרות הנוספות הנחוצות על מנת לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר פרטיים או לקיים חינוך מן הבית; (ב) הסטנדרטים של החינוך, אשר שולטים בכל בתי-הספר, נקבעים על ידי המדינה; (ג) הנטייה הגוברת בחינוך היא שהממשלה מפעילה שליטה, כל פעם יותר רחבה, על כל היבט בחינוך.

    כדוגמה לנאמר לעיל: כאשר הורים רבים, אשר התנגדו לשיטה הפיקטוגראפית ללימוד הקריאה של ילדי בית-הספר, לקחו על עצמם ללמד את ילדיהם בבית בשיטה הפונטית — הועלתה הצעה לאסור על הורים על ידי החוק לעשות זאת. מה המשמעות לכך, אם לא שהראש של הילדים שייך למדינה?

    כאשר המדינה לוקחת על עצמה שליטה כספית על החינוך, זה מתאים באופן הגיוני שבהדרגה המדינה תתפוש שליטה על תוכן החינוך — היות ועל המדינה רובצת האחריות לשפוט אם נעשה שימוש "סביר" בכספיה. אולם כאשר ממשל כלשהו נכנס לתחום הדעות, כאשר מתיימר להכתיב בסוגיות אשר להן תוכן אינטלקטואלי, זהו המוות לחברה החופשית.

    ספרי חינוך הם בהכרח סלקטיביים, בנושא הספר, שפתו, ונקודת ראותו. כאשר ההוראה מנוהלת על ידי בתי-ספר פרטיים, יהיו הבדלים ניכרים בין בתי-ספר שונים; על ההורים לשקול מה הם רוצים שילמדו את ילדיהם, על ידי תוכנית הלימודים המוצעת. ואז על כל אחד לשאוף לאמת אובייקטיבית . . . . לא יהיה בשום מקום שידול ללמד את "עליונות המדינה" כפילוסופית חובה. אולם כל מערכת חינוך בשליטה פוליטית תחדיר במוקדם או במאוחר את התורה של עליונות המדינה, תהיה זו הזכות האלוהית של המלכים או "רצון העם" ב"דמוקרטיה". ברגע שתורה זו מתקבלת, הרי שלשבור את טבעת-החנק של הכוח הפוליטי המופעל על חיי האזרחים הופך להיות משימה על-אנושית. הוא אוחז בציפורניו את גופם, רכושם, וראשם של האזרחים מילדותם.

    הרמה הנמוכה המצערת של החינוך היום היא תוצאה, אשר ניתן לחזותה מראש, של מערכת בתי-ספר הנשלטת על ידי המדינה. ביקור בבית-הספר, במידה גדולה, הפך להיות סמל של מעמד ופולחן. יותר ויותר אנשים נרשמים לאוניברסיטאות – ופחות ופחות אנשים מסיימים אותן עם חינוך מתאים. מערכת החינוך שלנו היא כמו ביורוקרטיה עצומה, שירות-ציבורי עצום, בה הנטייה היא לקראת מדיניות של לקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של מורה (כגון מספר פרסומיו) למעט כושרו ללמד; ולקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של התלמיד (כגון "כושר הסתגלותו החברתית") למעט יכולתו האינטלקטואלית.

    הפתרון הוא להביא את תחום החינוך לשוק.

    ישנו צורך כלכלי דחוף לחינוך. כאשר מוסדות החינוך נאלצים להתחרות אחד עם השני על איכות ההכשרה שהם מציעים — כאשר נאלצים להתחרות על ערך אשר ייוחס לתעודות שהם מעניקים — הסטנדרטים של החינוך בהכרח עולים. כאשר הם נאלצים להתחרות על שירותיהם של המורים הטובים ביותר, המורים אשר ימשכו את המספר הגדול ביותר של תלמידים, אז רמת ההוראה — ומשכורותיהם של המורים — בהכרח עולים. (היום, המורים המוכשרים ביותר עוזבים לעיתים את המקצוע ועוברים לתעשייה הפרטית, בה הם יודעים שמאמציהם יתוגמלו טוב יותר). כאשר מאפשרים לעקרונות הכלכליים שהביאו את התעשייה ליעילות מופלגת לפעול בתחום החינוך, התוצאה תהיה מהפכה, בכיוון פיתוח וצמיחה ללא תקדים של החינוך.

    יש לשחרר את החינוך משליטתה או התערבותה של הממשלה, ולהפכו למפעל פרטי נושא-רווח, לא בגלל שהחינוך הוא בלתי חשוב אלא בגלל שלחינוך חשיבות מכרעת.

    על מה שיש לקרוא תיגר זה על האמונה הרווחת שחינוך זה מין "זכות טבעית" — למעשה, מתת מן הטבע. מתנות חינם כאלה אינן קיימות. אולם זה אינטרס של המדינה להזין הטעיה זו — על מנת לפרוש מסך עשן מעל סוגיית: את החופש של מי יש להקריב, על מנת לשלם עבור "מתנות חינם" כאלה.

    כתוצאה מהעובדה שהחינוך ממומן באמצעות מיסים כבר זמן רב כל כך, לרוב האנשים קשה לחשוב על פתרון אלטרנטיבי. אומנם אין דבר מיוחד בחינוך אשר מבדיל בינו לבין הצרכים הרבים האחרים של הבן אדם אשר מסופקים על ידי היוזמה הפרטית. נניח שבמשך שנים רבות הממשלה הייתה לוקחת על עצמה לספק לכל האזרחים נעליים (בנימוק שנעליים הן צורך דחוף), ונניח שכתוצאה מכך מישהו היה מציע להעביר תחום זה ליוזמה הפרטית, ללא ספק היו אומרים לו בכעס: "מה! אתה רוצה שכל אחד חוץ מהעשירים ילך יחף?"

    אולם תעשיית הנעליים עושה את עבודתה ביכולת גבוהה יותר אין שעור מאשר החינוך הממלכתי עושה את העבודה שלו.

    מהעוסקים במקצוע הפדגוגיה, אפשר לצפות לתרעומת הנקמנית ביותר, עם כל כוונה להורידם מעמדתם הרודנית; היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בתארים כגון "ריאקציונית" במקרה המתון. למרות זאת, השאלה שיש לשאול כל מורה אשר אצלו מתעורר כעס כזה היא: האם הינך חושב שאיש לא יפקיד מרצונו בידיך את ילדיו וישלם לך על מנת שתלמד אותם? מדוע לעשוק את שכרך ולקבץ את תלמידיך בכפייה?

  • ענת גולני  On אוגוסט 9, 2006 at 11:37 pm

    מחפשת שותפים לרעיון, לדרך.
    להקמת מסגרת חינוכית בית-ספרית שמושתתת על ערכי היהדות (שהמסורת היהודית תהיה בבסיסה של העשייה הלימודית)ויחודה יהיה בשיטות לימוד מגוונות:
    למידה חויתית באמצעות אומנות, צבע, מוסיקה ותנועה.
    למידה שמדגישה את חשיבות התהליך ולא רק את המטרה.
    למידה המתאימה עצמה לשונות הרבה שבין התלמידים ומאפשרת לכל אחד למצוא את יחודו במסגרת המשותפת.
    אם הרעיון מעניין אתכם והייתם רוצים לפתח אותו יחד עימי, צרו קשר
    ענת גולני .
    אמייל – EREZGOLANI@WALLA.CO.IL

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: