מתחילים מבראשית

אחד הדברים היפים ביותר בהשלמת יצירה, ועם זאת המפחידים ביותר בתהליך זה, הוא הידיעה שמעתה ואילך היצירה מקבלת חיים עצמאיים משלה. בין אם היצירה היא חיים חדשים, סיפור, ציור, פוסט בבלוג או כל דבר אחר, כל יוצר רוצה, בסתר לבו או בגלוי, להרגיש שיש לו יכולת לשלוט על מה שיצר, שהוא עדיין תחת חסותו, אף שיצא כבר לאוויר העולם. כמה מרגש לשמוע ביקורת שתואמת את מה שתכננו ליצור. כמה מוזר ליוצר לשמוע פרשנויות אחרות, על דברים אחרים שלא שם לב אליהם ביצירה שלו. כמה משונה לראות את היצירה פונה לכיוונים בלתי צפויים. אנשים רבים משתמשים בביטוי "יצרתי מפלצת" חצי בצחוק, אבל בעצם מתכוונים לזה גם די ברצינות.

בריאת העולם התחילה יפה. בפרק אל"ף בבראשית שלבי הבריאה הגיוניים מבחינה התפתחותית, והסיפור ססגוני ומרתק. הבריאה מתוארת יום אחר יום. האדם נברא אחרון, זכר ונקבה, בצלם אלוהים: "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אֹתו, זכר ונקבה ברא אֹתם" (בראשית א, כז) אבל את זה אנחנו לפעמים מתקשים לזכור. לעומת זאת רוב האנשים זוכרים היטב את הניתוח שעובר האדם הראשון בפרק בי"ת.

בניגוד לפרק אל"ף, שבו האדם הוא אחרון הנוֹצָרים, הבריאה שבפרק בי"ת היא סובבת סביב האדם, האיש, שנברא ראש וראשון לכול, וכל יתר הדברים נבראו בשבילו ולכבודו, כולל האישה, כמובן. האישה היא היצירה האחרונה, והיא נוצרת מתוכו, היא מעין יצירה שלו, בתו. אף שאין כאן תהליך של הולדה, הרי שהיצירה הראשונה של אדם מתוך אדם נעשית מתוך הגבר, ולא מתוך האישה. אלא שמכאן ואילך, כל תהליכי יצירת החיים ייווצרו מתוך האישה. ואז מתפתחת היקסמות של הגבר מ"יצירתו" החדשה, ויחד איתה האימה מפני החיים העצמאיים של היצירה, שהיא מעתה והלאה היוצרת, המשמרת, הנצחית. כאן מתחיל השעבוד, הניסיון להשתלט על היצירה החדשה הזו, ולעצב אותה בהתאם לרצונו של היוצר האנושי הראשון. השעבוד נעשה באמצעים מגוונים, החל מחוקי דת מגבילים ועד לאי שוויון בשכר.

וזה לא שלא היינו יכולים להישאר עם הפרק הראשון, שבו כולם נבראים שווים באמת. בפרק אל"ף האישה אינה לקוחה מהאיש, ואפילו שמה עומד בפני עצמו, ואינו גזור משמו. זכר ונקבה, כל אחד ישות נפרדת, כל אחד נוצר בצלם אלוהים. לא ולא. כדי לשמר מציאות פטריארכלית בסיסית היינו חייבים את פרק בי"ת, שיבוא ויזכיר לנו מי פה הגבר.

אבל התפקיד המעצב שהגבר לקח על עצמו גם הוא לא פשוט, ודורש אנרגיה רבה. המעצב נמצא בתנועה מתמדת, בשל הצורך לשנות. האישה, לעומתו, היא הסטטית, וכמו שאמרה כרמל, יש עצמה רבה בפסיביות. כרגיל, היטיבה לתאר זאת לאה גולדברג, בשירה "הנחל שר לאבן".

את האבן נשקתי בצינת חלומה
כי אני המזמור והיא הדממה
כי היא החידה – אני החד
כי שנינו קורצנו מנצח אחד.

את האבן נשקתי את בשרה הבודד
היא שבועת אמונים ואני הבוגד
אני החולף והיא הקיים
היא סודות הבריאה ואני גילוים.

ואדע כי נגעתי בלב נאלם
אני המשורר והיא – העולם.

 

האבן הסטטית, שהמים מעצבים, היא, בסופו של דבר הקיים, הנצח, העולם, בעוד שהמעצב עצמו זורם, שוצף, גועש, ובן חלוף.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בילי  On אוקטובר 23, 2003 at 10:42 am

    יש ראשי תיבות כאלה שחמקו מידיעתי?

    ועוד משהו: גברים ומוסדותיהם, הגבילו נשים לא מפחד הגולם עלה על יוצרו. אלא כי יכלו. כי נשים חלשות, מתפקדות יופי כמעצימות אגו של גברים חלשים. כי רצו אותם במקום מסויים. כי ככה השתרש תרבותית ואי אפשר היה אחרת.

  • אורי  On אוקטובר 23, 2003 at 10:42 am

    מבלי להתייחס למימד המיסטי של הטקסט – שיש לי איתו בעייה אפיסטמולוגית ותפישתית כאחד – שבה את עיני המשפט האחרון שבו. וכך בקע מתוכי, מתוך המחילות המפותלות של הזכרון, משפט אחד מאוד מסוים מתוך "כמעיין המתגבר" של איין ראנד. בראשית הספר מתוארת דמותו של הגיבור, הווארד רוארק, כשהוא עומד על צוק סלע ובוחן את המים הקרים השרועים לרגליו. "המים נראו קפואים; האבן – זורמת" נכתב שם.

  • ימימה  On אוקטובר 23, 2003 at 10:58 am

    בילי – ברור שהגברים היו יכולים, וזו הסיבה לכל היתר. רק שהיכולת הזו נובעת ממקומות קמאיים יותר, ופרקים אל"ף ובי"ת בבראשית מראים זאת היטב. פרק אחד, כנראה מסורת קדומה יותר, עוד נכתב מנקודת מבט הרבה פחות פטריארכית מהאחר.

    וכן, זו הדרך הנכונה בעברית לציין את האותיות, אלא אם כן כותבים א' וב', שגם זו דרך לגיטימית. 🙂

    ואורי, הטקסט שלי היה מיסטי, או של לאה? בכל מקרה, אני בעד מיסטיות. אולי זה מפני שאני אישה. 🙂 (ע"ע רדידות תהומית.)

  • הסנרק  On אוקטובר 23, 2003 at 11:47 am

    בילי כתבה על הדיכוי של נשים שהוא "לא מפחד הגולם *עלה* על יוצרו". והזכרתם גם את לילית. המדרש והגמרא נדמים לי קצת מעורפלים, אבל במשלי בין סירא הסיבה למריבת אדם ולילית הייתה בטוענה אירוטית – כי "נוצרנו שווים מעפר" ולמה רק הוא למעלה?
    (גילוי נאות, משלי בן סירא הוא מקור מאוד שנוי במחלוקת ויש שטוענים שהוא בדיחה וולגרית שנכתבה בימי הביניים)

    אורי, האוקסימורונים האלו אופיניים לראנד וחוזרים לאורך כל הספר. ולהזכירך, יש בספר תיאור מאוד תומך של אונס של "הסלע הזורם" על ידי הגיבור, כמובן עם הסברים של כמה שהיא בעצם נהנית מזה.

  • רוני ה.  On אוקטובר 23, 2003 at 1:41 pm

    האישה שאיתי היא פרי גן העדן
    מתליקה על פני כמו מים על אבן

    (דיויד ברוזה, מילים ולחן: ג'. סרט)

    בוא כמנגינה שלא נשכחת
    בוא אלי פשוט כמי הנחל
    כמו אל המים

    (יהודית רביץ, מילים יעקב רוטבליט)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: