סיפור אחד קטן וכמעט שולי בפרשת לך לך, מתקשר קצת לכותרות השבועות האחרונים. בפרשה, מעבר לכך שהיא פותחת את סיפורו של העם היהודי, בניגוד לפרשות הקודמות שדיברו על תולדות האנושות, נזכרת המלחמה בין ארבעת המלכים לחמשת המלכים. סיפור די תמוה שספק אם היה נכנס לתורה, אלמלא הנקודה היהודית שבו. עם ניצחון הארבעה על החמישה מתברר שלוט, בן אחיו של אברהם, נפל בשבי.
את לוט כבר פגשנו קודם. בפרק הקודם הוא הולך עם אברהם לארץ כנען. מכל המשפחה שהוזכרה כבר קודם, רק לוט מגיע עם אברהם לארץ כנען. אחר כך הוא הולך איתו לכל מקום. יורדים למצרים – גם הוא יורד. חוזרים ממצרים – לוט חוזר אף הוא. אין שום מאפיין מיוחד שיסביר למה הוא מתלווה אל אברהם כל הזמן, וללב מתגנב החשד שהוא איזה מין מזדנב כזה, שמנסה גם כן לנגוס מהעוגה. בהמשך, הסברה הזו רק מתחזקת עם סכסוך הקרקעות בין רועי לוט לרועי אברהם. המדרש בבראשית רבה אף מרחיב ואומר שלוט בעצם ידע שלאברם אין דור המשך, ולכן הוא היורש הטבעי של הארץ.
| היו אומרים להם [לרועי אברהם] רועי לוט: כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד, למחרת הוא מת, ולוט בן אחיו יורשו… (ב"ר מא – מצוטט מתוך ספר האגדה) |
ואחרי הסכסוך, כשאברהם מציע ברוחב לב "הלא כל הארץ לפניך, הִפּרד נא מעלי…" (יב ט) לוט בלי כל היסוס לוקח לו את החלק הטוב ביותר, את כיכר הירדן "כי כֻלה משקה…" (יב י) כלומר, ממה שראינו עד כה, לוט הוא לא איזה מאור גדול, לא ממש מלח הארץ (אם כי אשתו היתה, אבל זה כבר בפרשה הבאה).
ובכל זאת, ברגע שאברהם שומע על כך שנפל בשבי, הוא יוצא במהירות לשחרר אותו. (מעניין לציין שהכתוב הופך את לוט ל"אחיו" של אברהם מרגע נפילתו בשבי כמעט.) במבצע צבאי מרשים, הוא ושלוש מאות ושמונה עשר חניכיו מנצחים את ארבעת המלכים שניצחו קודם ניצחון סוחף את החמישה, ומחזירים את השבויים.
בלי להיכנס לסוגיית המחיר שהסכים אברהם לסכן בשביל פדיון שבויים, דבר אחד ברור מאוד מהעניין. לאופיו של השבוי ולטיב יחסיו עם דודו עד לרגע השבייה לא היה כל משקל ולו הקל ביותר בשאלה אם לשחרר אותו או לא.
געגועי לגאלה פלצ'ידיה 
תגובות
ומאוד רלבנטי. שיחקת אותה! (:
🙂
כרגיל, מבריקה.
הלואי וילמדו בזכותך כמה התנ"ך עשיר ומאיר עיניים.
כחובב תנ"ך מאוד אהבתי לקרוא את הסיפור. ממש יפה.
בקשר למסקנה, לדעתי צריך גם להדגיש את הקשר המיוחד שהיה לאברהם עם לוט. לא מדובר כאן בסתם שבוי, אלא בלוט שהיה בעצם חולשה של אברהם. גם כשאלוהים החליט להחריב את סדום, אברהם עמד איתו על המקח והכל במטרה אחת – להציל את לוט ( לא הרבה גיבורי תנ"ך העיזו להתמקח עם אלוהים בצורה בוטה כל כך).
בסופו של דבר, לוט יצא מסדום רק בזכות הפרוטקציה שהיתה לו אצל אברהם, שהיה בעל קשרים עם אלוהים. אז הנה לנו גם מקורה של הפרוטקציה והקומבינה במורשת ישראל.
מצטרף למברכים.
מעבר להקשר הפוליטי שאני מצטרף לדעתו של אברהמס, מנקר לי העניין הזה של האח המעצבן: בכל משפחה יש מין אח כזה, שנקלע לקשיים, מעצבן את כולם, והכי מעצבן שבסוף כולנו מתגייסים להלחם בארבעת המלכים בשבילו, אפילו שכשהוא היה אצלנו לא הציע לשטוף אף פעם את הכלים.
מדובר, כמובן בבעיה מורכבת. אפשר להתחכם ולומר, שלוט היה באמת קרוב מאד לאברם (למעשה הוא ושרי היו קרוביו היחידים בארץ), ולכן לנוכח עובדה זאת, ולנוכח המחויבות החמולתית, היה אברהם ממש מחויב לפעול כפי שפעל.
אם נהיה רציניים יותר, הרי גם במה שמסתתר מאחורי דבריך זה כלל לא פשוט. אני מסכים, שאין אנו צריכים לפשפש יותר מדי אחר מעשיו של אלחנן טננבוים האומלל בבואנו לפדות אותו, אבל נותרת שאלת המחיר ובמיוחד זועקת לשמים בעיית רון ארד.
אסתפק בציטוט אחד מן המשנה, גיטין, פ"ד, מ"ו: "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם; ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפני תקנת השבויין".
רשב"ג ידע על מה הוא מדבר. הוא חי בימי מרד בר-כוכבא, שהה בביתר הנצורה, והיה עד לנפילתם של המונים בשבי. אני חושב, שאנחנו צריכים לפעמים להיעזר גם בעדויות מסוג זה.
"בלי להיכנס לסוגיית המחיר" (והתכוונתי לכך באמת) שכן לא לי להכריע בעניינים כאלה, וטוב שכך. ומכיוון שהנושא עדין ביותר, גם לא אביע בו את דעתי בבלוג הזה. התייחסתי אך ורק לאופיו של השבוי ולאי רלוונטיות של הנושא לשאלת השחרור.
ובעניין זה, (אופיו של השבוי) את די צודקת.