אי שמירת מרחק ותרגילי התחמקות

ל' שלום,
טוב, לא חיכיתי לתשובה שלך, והחלטתי לכתוב בכל מקרה, בין אם אתה יכול לקרוא עברית ובין אם לא. אני לא יודעת, אולי אם תכתוב לי שאתה לא יכול לקרוא, לא אשלח את המכתב, אולי אם תכתוב לי שאתה יכול גם כן לא אשלח, אולי אשלח אותו למישהו אחר בכלל, לגיסתי, למישהי מחברותי, לנ', חברתי לעט הווירטואלי (מוזר מאוד כל הקטע הזה, אני חייבת להודות, אבל אני בטוחה שבחיים האמיתיים היינו יכולות להיות חברות מאוד טובות, או לא לסבול אישה את רעותה) כי אני עוד לא יודעת מה אני מתכוונת לכתוב בו, מה שבטוח, זה יהיה מאוד אישי. אז אתה יכול בעצם להפסיק כאן את הקריאה, ולהגיד לעצמך שאני אלך לחפש את החברים שלי במקום אחר. ויכול להיות שאתה צודק. אבל רצית הסברים לאיך שהגעתי לכאן ומה הבעיה עכשיו, והנה הסיפור המלא.

הייתי כאן ביולי, למדתי בפירנצה איטלקית, והתחשק לי להישאר. שלחתי קורות חיים לנספח התרבותי ברומא, חזרתי לארץ, קיבלתי תשובה שהשנה כבר כל המקומות מאוישים, ואז פתאום צנח מהשמים הפרופסור הזה. הוא קיבל את קורות החיים שלי מהנספח התרבותי. נשמע טוב, התחלנו להיות בקשר, הוא נשמע נלהב מאוד, מדי, אפילו, הייתי אומרת, אמר שזה כמעט בטוח, אבל עדיין לא סופי, אבל כדאי שכבר אתחיל להתארגן לקראת נסיעה, כי הוא בטוח שזה יהיה בסוף חיובי. התעלמתי מההתרגשות החשודה קצת בקולו. החששות התחילו להתעורר כשבשלב מוקדם מאוד הוא הוסיף שאני אמורה לעשות תעודה של עובד אוניברסיטה, ולכן כדאי שאשלח לו תמונה. מיד כתבתי מייל למזכירה של הנספח, ושאלתי אותה בעדינות אם כל הסיפור הזה הוא אמיתי (כי בכל זאת, אני מאמינה שגם באיטליה יודעים להכין תעודות תוך חמש דקות), והיא ענתה בחזרה שיש איש כזה, הם מכירים אותו ועובדים איתו ושהם העבירו לו את קורות החיים, ושאני לא צריכה לדאוג. בכל מקרה, לא שלחתי תמונה, וזה גם לא היה נחוץ. עד היום אין לי תעודה, וגם אילו שלחתי תמונה לא היו מנפיקים לי תעודה, מכיוון שעדיין לא חתמתי על חוזה עם האוניברסיטה. זה סיפור מורכב. אבל זו בקשה מוזרה, לא?

מאוחר יותר התברר שהפרופסור מכיר את דוד שלי (הוא, הפרופסור, רצה שאספר לו על המשפחה שלי, וכשסיפרתי לו שאמי מאיטליה, הוא רצה לדעת מאיזו משפחה, ואז קישר). אז היה לי עוד מקור לשאוב עליו פרטים. לא שאלתי את הדוד שלי בנוגע לחששותי, אבל גיששתי קצת מי האיש וכאלה, אז הוא אמר לי כן, אני מכיר אותו, הוא בסדר, הוא נשוי עם ילדים, ואני לא יודעת למה הוא אמר דווקא את זה, אולי הוא שמע איפה שהוא את החששות שלי בכל זאת. ואולי הוא שמע את ההתלהבות בקול של הפרופסור שהתקשר אליו מיד כשעשה את הקישור, מי יודע.

ואז הגעתי הנה. הכל היה טוב ויפה, הוא ארגן פה את הכל, את המגורים ואת כל העניינים הפרוצדורליים, ומצא לי מקהלה, שזה היה יפה מצדו, אבל הוא ניסה לארגן גם דברים שלא ביקשתי, כמו למשל, תעודת הזהות. בהתחלה חשבתי להוציא גם תעודת זהות כאן, במקום להסתובב עם הדרכון לכל מקום שבו צריך דוקומנטים, אבל אז התברר שזו פרוצדורה מסובכת רק משום שאין לי כאן כתובת קבועה, ועדיף שלא, והוא בכל זאת התעקש שאעשה את זה ואף הציע לשקר לשוטרים בנושא הכתובת לצורך העניין. אני, גם בעברית אני לא יודעת לשקר, אז באיטלקית?! ועוד באיטלקית שהיתה לי לפני שלושה חודשים?! בסוף נאלצתי להסביר לו ממש בתקיפות שהדרכון מספיק לי. אבל אני מקדימה את המאוחר.

אחד הדברים ששמתי לב אליהם מההתחלה זו הנטייה המעיקה כל כך שלו לא לשמור מרחק (גם בכביש, אבל זה כבר סיפור אחר, וממש מפחיד, ובמהירות 180 קמ"ש, בחיי). היינו הולכים יחד ברחוב, והוא היה הולך ממש קרוב אלי, ואני הייתי עושה תרגילי התחמקות מקירות, מכיר? מישהו מתקרב אליך מאוד, אז אתה מתרחק, ואז הוא מתקרב עוד, ואתה מתרחק עוד, עד שאתה מגיע לקיר ועושה סיבוב מאחורי הגב של הבן אדם ומגיח מהצד השני שלו, וככה זה נמשך הלאה, לכיוון השני, עד לקיר הבא (תלוי כמה הרחוב צר, כמובן, ופה, ברוונה, הרחובות צרים). אני לא יודעת אם הוא היה מודע לזה, אבל אני כן. יום אחד היינו בפררה באיזו פגישה, ועשיתי ממש תרגיל קטן בלב. לפני הפגישה נכנסנו לבית הכנסת והיתה שם מדריכה שעשתה לנו סיור מודרך קצר. עמדנו שנינו במרחק קרוב מדי לטעמי, והמדריכה מולנו. אז זזתי חצי מטר שמאלה. והוא זז אחרי. זזתי עוד חצי מטר, והוא זז גם כן. זזתי עוד פעם ושוב. בסוף כבר הייתי קרובה מדי למדריכה, אז הפסקתי, אבל זה היה ככה, אני לא מגזימה. טוב, וזה חוץ מהמקרים שבהם נסענו יחד במכונית שלו, והוא היה מושיט ידיים לתא הכפפות שמעל לרגליים שלי, או שולח ידיים למפת הדרכים שבחיקי, ואני התכווצתי בגועל כדי להגדיל את המרחק בינינו. או כשהוא היה מראה לי משהו במחשב הוא היה מתקשה לחכות עד שאני אזיז את היד מהעכבר, וממש מניח את היד שלו על היד שלי. היתה לי ממש תרגולת עכבר ובדיוקים של חלקיקי שניות ידעתי מתי להעיף את היד שלי כדי למנוע מגע מיותר. או שכשהוא היה קם מהכיסא שלו כדי להסביר לי משהו בעבודה הוא היה קודם כל "מסדר את החבילה" או למה קודם כל? לפעמים גם בפני, ואני השתדלתי בכל כוחי לעשות כאילו לא שמתי לב, ולהסתכל לו רק בעיניים. דברים כאילו בהיסח הדעת, אבל מורגשים, ועוד איך מורגשים.

והיו גם דיבורים, למשל, אני אף פעם לא אוכל בבית, את יודעת לבשל? כן, אני יודעת לבשל. אה, אז אולי תזמיני אותי ערב אחד. או, אם את רוצה לראות סרטים באנגלית אפשר לקחת ולראות אצלי בווידיאו. יש לי גם סרט אחד, אישה יפה. (על המסך של המחשב שלו, אגב, של שני המחשבים, למעשה, יש תמונה של ג'וליה רוברטס. יום אחד, בכנס, השתמשו במחשב שלו בשביל מצגת פוור פוינט או משהו כזה, וכשסגרו את החלון של המצגת, נשאר רק המסך, עם ג'וליה בתנוחה צנועה אומנם, אך מפתה, לנוכח כל הנוכחים.) והיו גם הצעות ללכת לסרט יחד. זה לא משהו נוראי, אבל בכל זאת, כשהבן אדם רואה שאני לא אומרת לו כן, הוא אמור להבין מזה משהו, לא? או שאולי הייתי צריכה להיות אסרטיבית יותר גם כאן? ועוד משהו. בהתחלה, במשך די הרבה זמן, לא שמעתי אותו אומר מילה אחת על אישה או ילדים. זה מפליא. לא שציפיתי שהוא ידבר עליהם כל היום, אבל אם יש לך אישה וילדים, אתה מדבר עליהם מדי פעם, לא? אומר אפילו, אשתי אמרה לי, או הבן שלי צריך ש… או משהו כזה. ולא, כלום. עד שיום אחד הוא אמר לי, את יודעת שיש לי חמישה ילדים? לא אמר אישה, אמר חמישה ילדים. אז שאלתי אותו על אשתו. הוא אמר שהיחסים ביניהם לא טובים, והוא רוצה להיפרד ממנה. נו באמת, היש קלישאה גדולה מזו? יש לו הרבה התבטאויות על נשים בכלל. למשל, יום אחד הוא אמר לי את יודעת, המצאתי ברכה חדשה (הוא לא יהודי, אגב) "ברוך אתה ה' בורא את האישה". פעם אחרת הוא אמר לי, "היום הנשים רוצות רק סקס, בלי אהבה, בלי כלום, מה את חושבת על זה?" אתה מבין איזה חוצפה? זה מצב שאי אפשר לצאת ממנו מנצחים מה שאני לא אגיד. או פעם אחרת הוא שאל אותי, אנשים דתיים מקיימים את כל המצוות? את, כשהיית דתייה, קיימת את כל המצוות? אמרתי לו שהשתדלתי. אז הוא שאל, וגם היית הולכת למקווה? נו באמת, בן אדם שמלמד יהדות אמור לדעת שמכיוון שאני לא נשואה, אין לי כל כך מה לחפש במקווה…

 

13.12.02

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דנה  On נובמבר 11, 2003 at 11:24 am

    הטרדות מסוג אלה הן שגרה בחיינו. וזה לא צריך להיות ככה.
    אני די משוכנעת שכל מי שתקרא את הרשימה הזאת תגיע למסקנה שמשהו כזה קרה לה לפחות פעם אחת בחיים (אם לא אחת לשנה). מקווה שהפרופסור המטריד יבוא על עונשו – בחיים האלה, לא רק בגלגול הבא.

  • יואב כ.מ.  On נובמבר 11, 2003 at 2:34 pm

    אם אני לא טועה כבר היינו במקום הזה. אני מחכה להמשך העלילה (מצטער, אני בנאדם שטחי- עלילה עושה לי את זה). והדבר השני שחסר כאן זה סגירה של עניין המכתב.
    מטצער שאני נודניק, אבל זה חסר…

  • ימימה  On נובמבר 11, 2003 at 8:04 pm

    דרישה לגיטימית 🙂 גם לי עלילה עושה את זה בדרך כלל. בכל מקרה, פה אני מרגישה קצת פחות מחויבת לזה. אשתדל יותר בפעם הבאה.

  • מישהו  On נובמבר 12, 2003 at 12:58 am

    את לא צריכה עלילה. את יפה גם בלי זה.

  • ימימה  On נובמבר 12, 2003 at 2:07 am

    🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: