טאוטולוגיה והאם השנייה

פרשת חיי שרה


התשובה הקצרה שנתתי לשאלה שהעלה הסנרק על רצונן של הנשים גררה תגובות נרגשות, והיו שהגדילו עשות ואף פיתחו אותו לדיון בסוגיות פילוסופיות עמוקות שכלל לא התכוונתי אליהן, כי כפי שכבר הצהרתי בעבר, בחורה רדודה בתכלית אנוכי.

ובכל זאת, הרצון והיכולת. בתגובתו טוען רוני כך:

המשפט "נשים רוצות לעשות מה שהן רוצות" הוא טאוטולוגיה, מכיוון שאפשר להחליף את הנושא "נשים" בכל אובייקט אחר, והטענה תישאר אמיתית.

ואף הוסיף:

הטענה "נשים עושות מה שהן רוצות" מתאימה גם לגברים… אולי זה ייראה למישהו מוזר, אבל כל אחד מאיתנו עושה מה שהוא רוצה. יתרה מכך, כל אחד עושה רק מה שהוא רוצה. אם ימימה יושבת ומתרגמת איזה ספר מחורבן במקום לעשות דברים אחרים, אז היא עושה את זה כי זה מה שהיא רוצה, ורק בגלל זה.

וציטט את ליבוביץ':

"…האם רצונו של האדם יש לו סיבה או אין? כך הוא ניסוחה המדויק של השאלה [הדטרמניסטית], ולא כפי שסוברים ההדיוטות: "האם יכול האדם לעשות מה שהוא רוצה?". מובן שהוא יכול! ולא רק שהאדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, אלא האדם עושה אך ורק את מה שהוא רוצה לעשותו!

אבל אז הוא נתקל בבעיה:

אני לדוגמא רוצה לצאת עם X, אבל אני לא עושה את זה, כי היא לא מסכימה. הנה הוכחה שאנחנו לא עושים כל מה שאנחנו רוצים.

אחד הפתרונות לבעיה הלוגית הסבוכה, אומר רוני, הוא זה: 

X מהווה סתירה חיה לכל הפילוסופיה של ליבוביץ המנוח. חיה שהמדע עוד לא מכיר.

אבל לא איש רציני כרוני יפטור את עצמו מתשובה בקלות כזו, והוא מציע פתרון אחר:

התשובה פשוטה. החלק הראשון של המשפט "אני יכול לצאת", תלוי ברצוני בלבד, בין אם X רוצה או לא. אבל במילים "עם X" אני מכניס אדם נוסף למשפט, אישה עם רצון עצמאי בדיוק כמו שלי. כדי שהמשפט כולו יהיה אמיתי, הוא צריך עתה לקיים את ערך האמת גם ביחס לרצון שלי וגם ביחס לרצון של X.

כמובן, לזה כיוונתי מראש, ואם להסתמך על התשובה האחרונה, רוני ידע את זה. בפתרון שהציע, גם רוני מבין שלנשים יש רצון, ויש להתחשב בו. הוא הגיע למסקנה שהגיעו אליה לפניו בן זוגה של אליס בסרט של סקורסזה, שאמר לה אחרי מסכת אי הבנות, "נעשה את מה שאת רוצה." לאותו פתרון הגיע גם סר גווין, שאמר לאישה המכוערת, "תעשי מה שאת רוצה." הם הבינו ששום דבר בעולם, רב ערך ככל שיהיה, לא יוכל לשכנע את האישה שאיתם לעשות משהו שאינה רוצה. הם הצליחו לראות אותה כאדם עם רצון.

בפרשת חיי שרה אנו נתקלים בפעם הראשונה בהנחה מפורשת שלנשים יש רצון משלהן, ויותר מזה – שיש להתחשב בו. כשאברהם משביע את עבדו למצוא אישה לבנו, שואל העבד, "אֻלי לא תלך האשה אחרי?" (בראשית כג, ה), ואברהם עונה לו, "…ואם לא תאבה האשה ללכת, ונִקּית משבועתי זאת…" (שם ח) או במילים אחרות, אם לא אז לא.

מבין ארבע האמהות, רבקה היא האהובה עלי ביותר. רבקה פועלת, נחושה ובטוחה בעצמה, ואינה מתביישת להבהיר לסובבים מהו רצונה, או לסובב אותם כך שימלאו אותו. כשעבד אברהם רוצה לקחת אותה מבית אביה אצה לו הדרך. לעומת זאת, לבן, אחיה של הכלה, מציע "תשב הנערָ אִתּנו ימים או עשור, אחר תלך" (שם נה). העבד מבהיר מיד שכדאי לקדם את העניין, והם מגיעים להצעת פשרה: "נקרא לנערָ ונשאלה את פיה" (שם נז). בשום מקום עד אז, וגם לא אחרי כן, לא נשמע כדבר הזה. ובכל זאת, במקרה של רבקה, ברור כנראה לכל הנוגעים בדבר, שהיא הפוסקת העליונה. והנערה עושה כרצונה – ממהרת להתנער מבני משפחתה הנכלוליים וללכת עם האיש הזר, בתקווה לחיים טובים יותר. (ואולי גם בידיעה, שהנה מישהו שעוד לא ניסתה עליו את כל השטיקים שלה, שניתקל בהם בהמשך הפרשה וגם בפרשה הבאה, לעומת בני משפחתה שכבר הכירו הכל, וידעו למה לצפות.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • morcarmon  On נובמבר 20, 2003 at 4:43 pm

    לא עוד אסבול בבדידותי מאהבת רבקה. אכן, אין כמותה.

  • כרמל  On נובמבר 20, 2003 at 5:34 pm

    שמתם לב שבתנ"ך מתוארת רבקה כמה פעמים כנער אבל קוראים את זה נערה כי זה כתוב עם קמץ מתחת ל"ריש"? המ זה אומר, שזה שיש לה דעה משלה עשו אותה גברית כזו?
    וחוץ מזה, חשבתם על זה שכל המפגשים הרומנטיים בתנ"ך מתרחשים על יד הבאר? היום זה הבאר )bar) בניקוד אחר אבל כנראה שפיק אפ פלייס תמיד היה סביב שתייה 🙂 למה זה?

  • רוני  On נובמבר 20, 2003 at 5:58 pm

    ימימה, צר לי לאכזב אותך, אבל נדמה לי שאת מפספסת משהו חשוב.
    העובדה שלנשים יש רצון עצמאי אינה חדשה בשבילי, ואני מקווה שהיא גם לא חדשה בשבילך. אבל עובדה זו, שאת מעלה על ראש שמחתך ושמחת פרשת השבוע, היא לאו דוקא סיבה למסיבה. העובדה שאת פועלת על פי רצונך, אינה אומרת בהכרח שאת גם עושה את הדבר הנכון. אין זהות הכרחית בין "הדבר שאני רוצה לעשות" לבין "הדבר שנכון לי לעשותו". יתר על כן, החירות של האדם לפעול על פי רצונו ורק על פי רצונו, גוררת עמה מיד אחריות. אין חירות בלי אחריות. אז הגילוי המרעיש שאת פועלת רק על פי רצונך בא בעיקר כדי להגיד שאת ורק את גם אחראית לכל הטעויות והשטויות שעשית בחייך, שאת עושה עכשיו (ואת עושה), ושתעשי בעתיד. ותאמיני לי, כמוני וכמו כל אחד אחר, את עושה טעויות. אין אדם שלא עושה טעויות, וכולם עושים זאת על פי רצונם החופשי. אלא שרוב בני האדם אינם מודעים לכך שהם פועלים מרצונם החופשי, מה שמאפשר להם להאשים את כל העולם ואשתו בטעויות שהם עשו במהלך חייהם חוץ מאשר את עצמם. החל מהכוכבים בשמיים, דרך המדינה, החברה, המשפחה, ההורים והגנים הדפוקים שהורישו להם. כולם אשמים, חוץ מאשר הם עצמם. לעומת זאת אדם שמכיר ברצונו העצמאי ומודע לו, כמוני וכמוך לדוגמא, לא יוכל להאשים אף פעם אף אחד בגורל שהוא בחר לעצמו. קפישי? את מבינה את גודל האחריות? את מוכנה לקחת אותה על עצמך? אם כן, אז לא תוכלי יותר לעולם להסתתר מאחרי תירוצים כמו "אני עסוקה", "יש לי לחץ בעבודה", "כואב לי הראש" ודומיהם. כל אלה יכולים להיות עובדות נכונות, אבל העובדות האלה לא יחליפו את הרצון שלך. אם את מכירה בעובדה שאת פועלת רק על פי רצונך, אז כל משפט שלך יצטרך להתחיל במילים "אני רוצה…" או "אני לא רוצה…". וזה בעצם כל מה שעמד מאחרי השיעור הקצר שלנו.

    וגם את השיעור הזה אפשר ללמוד מרבקה, שכאשר היא שולחת את יעקב לרמות את אביו יצחק, והוא מנסה להתחמק "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה" היא עונה לו "עלי קללתך בני" (בראשית כז, יב-יג). מי שיוזם או זומם משהו, צריך לקחת על עצמו גם את האחריות (וזה לא מוריד כלום מהאחריות של יעקב). אבל זה שייך לפרשה הבאה.

    ובאשר למה שכתבת על פרשת השבוע הנוכחית, כל כך אופייני, כל כך טיפוסי, שכל מה שמעניין אתכן הנשים זו רק השאלה "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי". זה הרי ברור שלאשה בסיפור כמו לכל אשה יש רשימת דרישות מהחתן המיועד מפה ועד הודעה חדשה, קשה מאוד לספק אותן, אולי היא לא תסכים לשידוך המוצע, הייחוס לא יהיה מספיק משובח, האבא לא מספיק עשיר, הבחור טפש מדי או חכם מדי או רציני מדי או קליל מדי או גבוה מדי או נמוך מדי, זה אף פעם לא מתאים להן, והשאלה מנקרת אולי לא תאבה האשה?
    סליחה, ויצחק מה הוא? עז? מישהו בכלל שאל אותו? הרי מדובר פה בבליינד-דייט משני הצדדים. אבל את מי זה מעניין דעתו של יצחק. הרי ידוע שלגברים אין שום דרישות לגבי הנשים. מקסימום שתהיה יפה ותשתוק, נכון? אה, אולי גם שתבשל ותכבס ודברים מהסוג הזה, אבל את זה כל אחת יכולה לעשות. בקיצור, הגברים לא בררניים במיוחד, אז אין צורך לשאול מה יקרה אם האשה לא תמצא חן בעיניו. מקסימום, אם האשה לא תאבה, אז נשלח אותו לשם, כאילו הוא היה איזה חבילה ("ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?").
    טוב, אז למזלנו, מי שסיפר את הסיפור, הטרידה אותו גם דעתו של יצחק על הענין הזה שאבא שלו עם אליעזר סידרו לו, והוא טורח לספר לנו ממש בסוף הסיפור את הפרט השולי וחסר חשיבות הבא: "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" (כד,סז). אם היה כתוב רק "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה" היינו מרגישים שחסר משהו? היה חסר משהו בעלילה? הרי לא שאלו את דעתו מההתחלה, אז למה שהרגשות שלו יהיו חשובות לנו עכשיו? בטח שימימה לא היתה שמה לב, העיקר שרבקה הסכימה. תודה לאל, שאת התנ"ך לא כתבו נשים, ומי שכתב היה חשוב לו להוסיף את הפרט השולי "ויאהבה". עכשיו, ורק עכשיו, אנחנו יכולים באמת להיות רגועים. לפחות הסיפור הזה נגמר בהפי-הנד.
    וענין לשוני אחרון: "ויֶאֱהָבֶה" כתוב, ביו"ד סגולה ולא חלומה. דהיינו, בבנין פיעל ולא בבנין קל. אתם רוצים לדעת מה ההבדל בין הבנינים? תסתכלו על הבינוני. הבינוני של בנין קל: אוהב. הבינוני של בנין פיעל: מאהב. דהיינו, יצחק לא רק אהב את אשתו, אלא איהב אותה, היה לה מאהב, וד"ל. במהרה בימינו נזכה גם אנחנו לאהוב ולאהב, אמן כן יהי רצון.

    (מצטער להתעלק לך על הבלוג, הנה אני חוזר ושוקע בתהום הנשיה חזרה)

  • ימימה  On נובמבר 20, 2003 at 6:18 pm

    יצחק זה דוגמה קצת קיצונית. כי בניגוד לרבקה הפעילה והשאקלית עולם, יצחק, מכל האבות, לפחות לפי המסופר, היה די חננה. קודם כל, הסיפורים עליו דלים הרבה יותר מהסיפורים על אברהם ועל יעקב. דבר שני, כמעט בכל הסיפורים, הוא מופיע דרך מישהו. קודם כמעט שוחטים אותו והוא לא אומר כלום. אחר כך בוחרים לו אישה, והדרישה היחידה (הדרישה של אברהם. העבד אחר כך מציב קריטריונים אחרים, שתהיה טובת לב, למשל) היא שלא תהיה מבנות הכנעני, ואברהם אפילו נשמע די נואש כשהוא שולח את עבדו למשימה. זאת אומרת, נראה לי שכולם פה ידעו עם מי יש להם עסק. אברהם הבין שצריך לדאוג לילד, אחרת הוא לא ידאג לעצמו, ושולח את עבדו. זה לא יעקב שמתחמן ובורח, ושוב מתחמן ושוב בורח. זה לא אברהם שקם עם כל מיטלטליו וקובע עובדות בשטח. יצחק לא יודע מהחיים שלו כמעט לאורך כל הסיפורים, עד הסוף, כשעובדים עליו, ומה זה בקלות! והוא בקושי מוחה. זה לא סתם שהוא קיבל את הפמיניסטית השנונה, שגם קצת עשתה לו את המוות, כנראה. זה ממש מקרה של הפכים משלימים זה את זה. כל אחד קיבל בדיוק את מה שהגיע לו. ונראה לי שרבקה די ידעה את זה מראש. לפחות בחוש.

    גם כשרבקה מגיעה, מה הוא עושה, במקום להתרגש ולצאת מעורו לכבוד הגברת, הוא יוצא לשוח בשדה. להתפלל, אומרת הגמרא במסכת ברכות, אתה בטח יודע. מה זה זה? יש גבול גם לדוסיות, לא? (חוץ מזה, זו תפילת מנחה, לפי הגמרא. הוא היה יכול להיות קצת גמיש עם לוח הזמנים שלו.)

    בקיצור, היחסים האלה בין יצחק לרבקה הם קצת לא מאוזנים. וזה שהוא אוהב אותה? נו ברור. הוא היה מתאהב בכל מי שהיתה מסכימה ללכת איתו. ורבקה? היא מנצלת גם את זה, כמובן. (ולא כתוב שהיא אהבה אותו, שים לב.)

    אבל אני לא דיברתי על אהבה בכלל. דיברתי על הרצון החופשי של רבקה. זהו.

  • רוני  On נובמבר 20, 2003 at 6:30 pm

    דווקא על יצחק מסופר מה שלא מסופר על אף אחד אחר:
    "ויהי כי ארכו לו שם הימים, וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון, וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו"

    דוס? חננה? דווקא נראה שהוא ידע לעשות חיים, וגם אין סיבה להניח שרבקה סבלה מהמשחקים האלה.

    וזה שלא דברת על אהבה, נו, על זה אני בוכה 😦

  • ימימה  On נובמבר 20, 2003 at 6:43 pm

    בין יתר הדברים שרבקה ידעה באותו חוש שהזכרתי קודם, זה שהוא גם יהיה כל כך אסיר תודה על כך שמישהי הסכימה להסתכל עליו, שהוא יעשה הכל כדי שיהיה לה הכי טוב בעולם. 🙂

    וכנראה הצליח לה. וגם לו.

  • רוני  On נובמבר 20, 2003 at 7:00 pm

    אני מודה, את זה לא הבנתי קודם. יצא לך משהו ממש ממש מוצלח.
    הנה אני יושב כאן ומחייך.

    אבל אם את כל כך חכמה בתיאוריה, אז למה את כל כך לא מוצלחת ביישום?

    רוני (חננה עולמי ודוס שחבל"ז)

  • דנה  On נובמבר 20, 2003 at 7:16 pm

    אני חושבת שהניתוח הארוך והמרשים של רוני (בפוסט הקודם וגם כאן) ממחיש מדוע הפילוסופיה האנליטית ירדה מגדולתה. שפה טבעית היא לא מתמטיקה. היא תהיה מתמטיקה רק אם בני האדם יהיו יצורים שחיים לפי קוד מתמטי (מחשבים, יעני). כל עוד בני האדם הם היצורים המשונים והאמוציונליים שהינם (גם משפט זה הוא טאוטולוגיה לפני חוקי הלוגיקה – למרות שטקסט שלי יש לו משמעות והוא לא טריביאלי), שפתם תהיה עמומה. והעמימות קיימת כי *צריך* אותה, כנראה.
    לא יודעת מה אתכם, אבל אני מתה על עמימות. זה נותן תוכן לחיים. ואם כבר במרחב הרומנטי עסקינן, איפה היינו בלי העמימות? איך היינו מעבירים את שעותינו, אם לא בניסיונות להבין "מה הוא אמר בעצם?", "למה הוא התכוון כשהוא אמר שהוא 'רוצה לצאת איתי' ואז לא התקשר אלי מעולם?", ועוד חידות שהתשובות עליהן אינן ניתנות להוכחה לוגית…
    וכרמל: מאוד שנונות האבחנות שלך (בעיקר ה"באר").

  • ימימה  On נובמבר 20, 2003 at 7:30 pm

    רוני, אני רוצה להבהיר עוד משהו. לא דיברתי על אהבה כי רבקה לא דיברה על אהבה. בבלוג הזה, בפוסט הזה, לא דיברתי על אהבה.

    אז התיאוריה? מי אמר ששיטה אחת מתאימה לכולן? היא התאימה לרבקה, והיא השתמשה בה היטב. לי היא כנראה לא מתאימה. בחיים אני דווקא מדברת על אהבה.

    וכרמל, אני מצטרפת לתרועותיה של דנה. בלהט הדיון השתכחה ממני ההברקה שלך. גם על הנער – נערה. 🙂

  • נמלים  On נובמבר 20, 2003 at 7:32 pm

    שלא כמו לכן, בנות, אין אתר. וגם לא אתר שידוכים. אני נמלים.

  • יואב כ.מ.  On נובמבר 20, 2003 at 7:59 pm

    למה באמת? למה כשאדם רוצה להיות עם אחרים הוא צריך חומר פסיכו – אקטיבי שיערער את השליטה העצמית שלו? למה צריך להשתנות כדי להיות במצב שאתה מרגיש שאתה יכול להרשים אחרים?
    שימו לב- שתייה (וגם עישון מריחואנה- ומחקרים מראים שנשים מעשנות בעיקר בנסיבות חברתיות; קרי, גם סיגריות שהם חומר פסיכו-אקטיבי) נעשית באופן כללי בנסיבות חברתית- מי ששותה לבד כבר נחשד באלכוהוליזם.
    התרבות דפקה אותנו כל כך, שאנחנו חשים שאנחנו צריכים להרעיל את עצמנו כדי לסלק אותה מעצמנו כדי שנוכל להיות עם אנשים אחרים.

  • זאתי  On נובמבר 20, 2003 at 9:00 pm

    לא רוצה לבלבל אותך עם הטקסט, ימימה
    אבל זו רבקה שנפלה מהגמל כשראתה את יצחק, לא להפך

  • ימימה  On נובמבר 20, 2003 at 9:04 pm

    זה סותר משהו שאמרתי?

  • זאתי  On נובמבר 20, 2003 at 9:21 pm

    נראה לי שהסיפור הוא קצת יותר מסובך מהתיאור שלך.
    לא חושבת שהיחס של רבקה ליצחק היה כל כך אינסטרומנטליסטי, לפחות לא לפני שנולדו הילדים.
    ואשר ליצחק, גם שם לא מדובר בדמות כל כך חד ממדית כמו שאת מציירת אותה.
    אני חושבת שכל אחד מהם בחר לאהוב את הילד שהיה הכי דומה למושא התשוקה הבלתי מושג (או האבוד, במקרה של יצחק) שלו.

  • רוני  On נובמבר 20, 2003 at 9:32 pm

    יש הבדל בין אהבת יצחק לעשיו לאהבת רבקה ליעקב.
    באהבת יצחק לעשיו כתוב "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו". זו היתה אהבה התלויה בדבר. יצחק לא אהב את עשיו, אלא את הציד. אהבת עשיו היתה הדרך להגיע אל הציד שבפיו.
    לעומתו, "ורבקה אוהבת את יעקב". למה? ככה. כי אהבה לא צריכה סיבה. כי לאהבה אמיתית אין סיבה. היא פשוט קיימת. או שלא.

  • כרמל  On נובמבר 20, 2003 at 9:48 pm

    טוב אחרי הדיון הנפלא כאן נראה לי שאוותר על עיסוק משלי בפרשת השבוע מחר, אז אני רוצה לזרוק עוד שני זרדים למדורה כאן….
    חזל"נו אומרים שיצחק ורבקה אכן היו הזוג המושלם של המקרא. במשפט הזה שציינתם מתוארים ארבעת שלבי הזיווג – ויקח את רבקה, ותהיה לו לאישה (למה לחזור על זה? התנ"ך לא חזור על שום דבר סתם, יש כאן ממד אחר), ויאהבה, וינחם אחרי אימו – זה כבר הממד האדיפלי, לא?

    ובנושא אחר לגמרי – שימו לב איפה היה יצחק כשהתפלל בשדה ורבקה הגיחה מרחוק. בסביבת באר לי רואי, איפה שהגר וישמעאל גרו. בכלל נראה שלמרות ששרה לא התלהבה מזה, יצחק היה קרוב מאד לאחיו, חי עמו אחר כך וקברו את האב יחד. בבית המדרש שלנו בשבוע שעבר, סופר כי באותו שבוע שבו סאדאת הגיע לישראל – זו הייתה פרשת השבוע. רמז, רמז…

  • רוני  On נובמבר 20, 2003 at 10:13 pm

    פעם ראשונה שאני רואה את זה ככה.
    אבל בעצם חז"ל כבר שמו לב לזה במדרש רבה:
    "ולהיכן הלך, באר לחי רואי, הלך להביא את הגר אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים ראה בעלבוני "

    וביחס לבאר שציינת, העניין הוא כמובן לא השתייה אלא הכינוס החברתי והמחוות האביריות (יעקב גולל את האבן, משה מושיע את בנות יתרו). וכבר חז"ל עמדו על זה ואמרו במדרש שמשה "קלט דרך אבות", יעני הוא שם לב לדרך בה יצחק ויעקב מצאו את הזיווג שלהם, וחיקה אותם, מתוך הנחה שמה שעבד אצלם יעבוד גם אצלו. לכן כשהוא הגיע למדין, הוא הלך וישב על הבאר.

  • ימימה  On נובמבר 20, 2003 at 11:09 pm

    זאתי – לא התכוונתי להראות את יצחק כדמות חד ממדית, גם לחנונים יש אישיות, והיא לפעמים הרבה יותר מפותחת משל לא חנונים. אני גם מכירה זוגות שבהם האישה היא השולטת יותר, ובכל זאת הם זוגות נפלאים. לא באתי בשום אופן לטעון שהם לא היו זוג טוב, רק רציתי להצביע על סוג הקשר שהיה ביניהם, ונראה לי די ברור, עדיין, שרבקה שלטה בקשר הזה. אגב, הטריק של הנפילה מהגמל היה בהחלט מניפולציה נשית זולה, אבל זה עבד. שימי לב שהיא קודם נופלת, ואחר כך, כשאומרים לה שזה יצחק, החתן המיועד, היא מכסה את עצמה. נו נו, לא כל כך תמים הייתי אומרת. בכל מקרה, בעניין אהבת הבנים ומושא התשוקה הלא ממומש – נגעת בנקודה מעניינת (שאגב, בדיוק בה עסקה הדרשה שלי בבת המצווה, פרשת תולדות היא פרשת השבוע שלי) אבל טיפה סטינו מהנושא, וארחיב על כך בפעם אחרת.

    רוני – התחלת באהבה בן גבר לאישה ואז כשהזכרת אהבה אמיתית הזכרת אותה בהקשר של אהבת רבקה ליעקב, לא ליצחק. יש הבדל מהותי בין אהבת אם לבנה לבין אהבת אישה לבן זוגה, ואני בוודאי לא צריכה להרחיב על כך. יש גם הבדל מהותי מאוד בין אהבת אם לבנה לאהבת אב לבנו, ופרויד בנה על זה תסביך שלם.

    וכרמל – אם כבר הגענו לתסביך. אז שוב, לא אמרתי שהקשר לא טוב, אלא הצבעתי על פנים מסוימים בקשר. אבל מעניין שהזכרת את הקטע האדיפלי, שבדרך כלל מאפיין בחורים חלשים מאוד, והנה – עוד עדות אופי על יצחק שנוספה על הדברים הקודמים שאמרתי.

  • רוני  On נובמבר 20, 2003 at 11:56 pm

    ואמרתם: במה אהבתנו? הלוא אח עשו ליעקב נאום ה', ואוהב את יעקב, ואת עשו שנאתי (מלאכי א,ב)

    בני ישראל שואלים "במה אהבתנו"? למה אתה אוהב אותנו?
    והתשובה האמיתית היא ככה. אין סיבה. יעקב ועשו אחים, את יעקב אני אוהב, ואת עשו שונא. אל תבקשו סיבה לאהבה.

    יש כאן רעיון לא פשוט ולא קל לעיכול. הבחירה בעם ישראל לא היתה בגלל העינים היפות שלנו. גם לא בגלל התכונות הנפלאות שלנו. למעשה, הבחירה מתפרשת על ידי מלאכי כתוצאה של אהבה, היינו בחירה ללא סיבה ונימוק, וגם היא מיוחסת בעיקרה לאבות. בספר דברים הרעיון הזה חוזר הרבה פעמים:
    לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים… כי מאהבת ה' אתכם. ומאיפה באה האהבה? אם הייתי יודע את זה, לא הייתי היום לבד. למה אשה אוהבת גבר מסוים ולא אחר? למה גבר אוהב אשה מסוימת ולא אחרת? אהבה לא צריכה הנמקה, והמקרא משתמש בדימוי הזה דוקא לציין את הבחירה בעם ישראל להדגיש שהבחירה היא שרירותית ומקרית. לצורך קיום איזו תוכנית אלוהית היה צריך לבחור מישהו ולהקים ממנו עם. יצא שזה אנחנו. אבל דוקא התכונות שלנו לא משהו: "כי לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את העמים האלה… כי עם קשה עורף אתה".
    מצד שני, בדיוק בגלל אותה סיבה, הברית אינה ניתנת להפרה. החתונה היא קתולית. אנחנו יכולים להכעיס את ה', לבגוד בו, אבל הברית לא מופרת. כי האהבה לא תלויה בצדיקות שלנו או בשום דבר אחר, והיא קיימת בכל מצב. אנחנו תקועים איתו, הוא תקוע איתנו. זה מה יש.

    אז מלאכי קושר בבירור בין אהבת יעקב או עשו בפרשת תולדות לאהבת ה' את ישראל, שבלא מעט מקומות היא מוצגת כאהבת איש לאישה. ולכן חשוב להדגיש את את ההבדל בין אהבת רבקה ליעקב, שהיא אהבה ללא תנאי והיא הדגם לאהבת ה' את ישראל, לבין אהבת יצחק לעשו שהיא תלויה בציד. מת עשו, או מת יצחק או עשו הפסיק להביא ציד, האהבה הזו נגמרה. אבל האהבה ליעקב נצחית.

    אולי נקים חוג?

  • ימימה  On נובמבר 21, 2003 at 9:37 am

    ברית בין אלוהים לעמו היא אולי כמו חתונה קתולית, כמו שאתה מגדיר את זה. כך גם קשר בין בן אהוב להוריו. אבל לא קשר אהבה בין איש לאשתו. הללללווו!! חתונה קתולית?? בדיוק בשביל זה אנחנו לא קתולים, תודה לאל.

    בכל מקרה, נעשה פה ערבוב של כמה סוגים של אהבה. ההיקש שאתה עושה הוא לא הגיוני. כי כשמלאכי מדבר על אהבת האל לעמו, הוא משווה אותה לאהבת אב את בנו, ולא לאהבת איש לרעייתו. אז מה אם במקום אחר משווים את האהבה הזו לאהבת איש לרעייתו? זה במקום אחר, לא אצל מלאכי. מלאכי מתייחס לדברים בהתאם להשוואה שהוא עשה. במקומות אחרים, המשווים את האהבה הזו לאהבה רומנטית – ההתייחסות בהתאם.

    ואגב, הנקודה שיש אהבה שאין לה סיבה, לי לפחות, היא ממש לא נקודה קשה לעיכול. אני נתקלת בה יום יום, בכל מיני צורות ואופנים ומופעים שונים.

  • כרמל  On נובמבר 21, 2003 at 10:01 am

    אולי נעשה חוג אמר רוני, וואלה זה כיף נכון? אני בחוג כזה כבר שנתיים וזה הדבר שהכי עושה לי את זה בחיים, מי היה מאמין.
    באמת כבר אין טעם שאעסוק בפרשת השבוע גם באתר שלי אבל נראה שיש טעם לעסוק בדמותו של יצחק לפי ספר הזוהר. איך זה שחנון מייצג את ספירת הגבורה בקבלה?
    תשובות בהמשך היום באתר שלי 🙂

  • שם  On נובמבר 21, 2003 at 11:19 am

    כתוב "ויאהבה", מכאן שהיא גם אהבה אותו. כי רק אהבה מביאה אהבה!

  • ימימה  On נובמבר 21, 2003 at 11:37 am

    מסקנה נחמדה, אבל לא תמיד עובדת, מסתבר.

  • רוני  On נובמבר 21, 2003 at 12:16 pm

    והכל אצלי מעורבב?
    אז אני מערבב סוגים שונים של אהבה, אבל יש בהם יסודות משותפים.

    לדוגמא, אהבת אם לבנה היא אהבה ביולוגית, לא? וככזאת היא אמורה להיות שוה לכל הילדים ובלתי מותנית, נכון?

    אז זהו, שלא.
    זה הסוד הכמוס והנורא של ההורות, שכל אמא שחווה אותו בפעם הראשונה מזדעזעת וחושבת עצמה למפלצת. יש לאמהות העדפות, גם לאבות. ילד אחד אוהבים יותר, אחר טיפ טיפה פחות. אבל זה כבר שייך לסיפור של יוסף וכתונת הפסים עוד כמה פרשות.

    ולגבי השאלה של כרמל איך יצחק מייצג את מידת הגבורה, החוכמה האמיתית היא איך יעקב מייצג את מידת האמת ("תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם"). כאן אני ממש לא מסכים עם התיאור של ימימה ("מתחמן ובורח, מתחמן ובורח"), ואני מניח שבפרשת תולדות תרחיבי בענין. אז צפי אש. הבכיינות של הקוזאקים הנגזלים הסובבים את יעקב לא מרשימה אותי, אבל אני אחכה בסבלנות לשבוע הבא.

  • כרמל  On נובמבר 21, 2003 at 12:53 pm

    טוב אני יודעת שהבטחתי ויש לי הרבה מה לומר בנושא אבל ראיתי שכל מה שיש לי להגיד על יצחק קשור נורא דווקא לפרשת השבוע הבא, ל"תולדות", אז אמלא את הבטחתי ואשוב לדיון הזה בשישי הבא וגם אזכור להקדיש לך את הפרשה ליום הולדתך המקראי, ימימה.

    הפרשה לי, אגב, היא האזינו , בדברים

  • ימימה  On נובמבר 21, 2003 at 1:30 pm

    אבל סוד? כמוס? נורא? לא ולא. סיפורי האבות מתארים אמיתות פסיכולוגיות טריוויאליות מאוד, ואכן – צר לי לאכזב – ידועות לכל, גם לאנשים שאינם הורים. אני לא מנסה לטעון שהסיפורים טריוויליים, חלילה. שהרי, כל הסיפורים כבר סופרו ויסופרו, השאלה עכשיו היא האיך, ואין ספק שהסופר המקראי עשה במקרים רבים עבודה טובה ביותר. לא ראיתי כותבים רבים המתארים את היחסים בין אם למה שהפסיכולוגים מכנים parental child כמו במקרה של רבקה ויעקב. גם לא נמצאו סופרים רבים אחרי התנ"ך שתיארו את הדרמה של הילד המחונן כמו שתיאר אותו הסופר המקראי במשיכות מכחול עדינות לאין שיעור בסיפור המצמרר והנפלא מכל על יוסף ואחיו. (גם לא אליס מילר שתיארה את התופעה בדיוק רב בספרה.)

    אבל לא אגלוש כאן לענייני פרשות השבוע הקרובות.

    וכרמל – האזינו? יופי של פרשה. כולה שיר. 🙂

  • רוני  On נובמבר 21, 2003 at 1:38 pm

    בחורה שלמדה פסיכולוגיה.

    כשאמרתי כמוס ונורא לא התכוונתי לגלות לך או למישהו אחר משהו שאת לא יודעת. כל מי שגדל במשפחה מכיר את התופעה, ואם לא כילד אז כהורה. אבל מדובר במשהו שמדחיקים, וזאת עובדה. חוצמזה שתמיד יש הבדל בין לדעת משהו לבין לחוות אותו, ושוב, כילד או כהורה. והחוויה תמיד תהיה ראשונית ותיתפס כמשהו חריג וא-נורמלי. ככה אני בכל אופן חושב.

  • חייזר פוסט איילי  On נובמבר 21, 2003 at 3:05 pm

    ואולי פשוט הוא היה הכי נורמלי מכולם, שידע לחיות נכון בלי להתנועע בין ארץ לארץ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: