רוצח

דובי היה זה שנגע לי בראש כשכולם עצמו עיניים והורידו את הראשים. לא אמרתי לאף אחד מהם שייזהרו איתי, כי לא הייתי בטוחה, וחשבתי שאולי זה כבר עבר לי, אבל בכל זאת נבהלתי קצת כשהוא בחר בי, והזהרתי את עצמי בלב שלא לעשות שטויות. זה לא עזר. הרמנו את הראשים ופקחנו את העיניים, ודובי התיישב במקום שלו, ואני הסתכלתי על כולם וכל מי שהיה במעגל הסתכל גם הוא על כולם, וחשבתי על מי כדאי לנסות את ההשפעה שלי, אז קרצתי לאיריס, שאיכשהו נראתה לי הבן אדם שהכי כדאי לבדוק עליה אם זה עבר לי או לא, בעיקר כי היא היתה הבת היחידה שם חוץ ממני, והיתה לה רעמת שיער יותר מדי יפה בשביל שאפשר יהיה לחיות לידה, אפילו אם זה רק כמה ימים בסיני. לא התכוונתי באמת שזה מה שיקרה, אבל היא לא אמרה "אני מתה" כמו שצריך, אלא פשוט נפלה על הרצפה, והתחילה לפרפר ולהכחיל. היה לה מזל שלא באמת התכוונתי, אלא רק בדקתי, ולכן לא השתמשתי בכל הכוח שלי, כי ככה רון, שהיה סטודנט לרפואה וחובש קרבי במילואים, הספיק לתפוס לה את הלשון, ולתמוך לה את הראש ולעשות לה הנשמה ולהחזיר אותה, אם לא למשחק, אז לפחות לחיים. היא ישבה בצד כמו סמרטוט, כי במילא זה מה שאנשים שנרצחו צריכים לעשות, ואני הסתכלתי בשמחה על השיער שלה שנהיה דביק ומדובלל מזיעה, ומלא בחול, והמשכנו במשחק, כאילו כלום. אחר כך קרצתי לאסף, כי הוא היה הראשון שהסתכל על איריס כשהגענו לחוף, והוא לא נפל מיד, אלא הספיק להגיד "אני מת" ולקום על הרגליים ולעשות שתי סלטות באוויר ולנחות שוב על הרגליים, ואז ליפול בלי נשימה. חזרנו על הפרוצדורה של קודם עם רון, והפעם הזכרתי לעצמי שוב להיזהר יותר, וחשבתי, שעכשיו אולי אם אני אנסה את זה על עומר, זה לא יקרה, כי עומר דווקא לא נראה לי כמו מישהו שבא לי להרוג, וגם רציתי לבדוק כמה הוא חזק, ובעיקר, גם רציתי לבדוק שזה לא יוצא לי במקרה, אלא רק אם אני מתכוונת, אז קרצתי לו, והוא רק אמר, איי, הבטן, והחזיק חזק בצד ימין ודובי שאל אותו, אתה מת או לא, תחליט עכשיו, ועומר אמר שקשה לו להחליט, אבל שהוא לא יכול לנשום, ורון רץ אליו אבל עומר אמר, זה בסדר, אני אסתדר, ולקח נשימה אחת עמוקה ושורקת אל הבטן, ואז התעלף. הפעם זה היה קל יותר. הרימו לו את הרגליים והוא התעורר ואמר, יפה באוסטרליה, והם לא הבינו על מה הוא מדבר ואני אמרתי לעצמי שלפחות סידרתי לו פנטזיה נעימה וכנראה זה עדיין קורה גם כשאני לא מתכוונת לכלום, אבל בכל מקרה הייתי מאוכזבת ממנו, כי חשבתי שהוא לפחות יוכל להסתכל עלי בלי שיקרה לו כלום.

ואז ראיתי את איתי בפעם הראשונה. הוא ישב מחוץ למעגל, ונראה יותר כמו תייר אנגלי מאשר כמו מישהו מהחברה ששיחקו שם. גם לא זכרתי שראיתי אותו בחוף מקודם, והוא לא היה בתחילת המשחק. הוא פשוט הגיע, כנראה באחת הפעמים שקרצתי למישהו ולא שמתי לב, והסתכל עלי ישר בעיניים בלי להתבלבל ובלי לפחד במבט בצבע כחול מוזר, שאז עוד לא ידעתי להגדיר אותו, אבל הספקתי לחשוב עליו. כחול כהה וקצת עמום, חשבתי באותו רגע, אבל עמוק. די עצבן אותי שהוא מסתכל רק עלי, ואיך שהוא הסתכל עלי, אז קרצתי לו, אבל הוא לא זז. קרצתי שוב, והוא לא זז, וגם לא אמר אני מת כמו שהוא היה צריך לעשות. קרצתי לו שוב, ואז קלטתי שהוא לא במעגל ולא משחק איתנו, אז הפסקתי רגע לפני שכל מי שעוד לא מת יגלה שאני הרוצחת, אני לא יודעת איך הספקתי לא להסגיר את עצמי, ורק אחר כך כשאיתי דיבר איתי הוא אמר שזה היה ממש קרוב, אבל הוא שמח שהצלחתי לשים לב, ובכל אופן, מהרגע שהוא הסתכל לי על העיניים הצלחתי לקרוץ לאנשים בלי לעשות להם שום דבר רע באמת, והרגתי את כולם עוד לפני שהספיקו לגלות אותי, ובינתיים כבר נהיה שלוש בלילה וכולם היו עייפים, אז גמרנו את המשחק.

הסתכלתי על המעגל מתפזר וראיתי איך עומר קם עם כולם ומתכוון ללכת לישון והתלבטתי אם להשאיר את המבט עליו, למרות שזה לא נראה לי מבטיח כל כך, אחרי התגובה הראשונה שלו, אבל לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על זה, כי לפני שהספקתי לעשות משהו הרגשתי יד על הכתף שלי מאחורה וישר ידעתי מי זה. אל תסתובבי, הוא אמר לי. ואל תסתכלי לי בעיניים עכשיו. לכי ישר.

הוא לקח אותי לחושה מרוחקת מכל היתר, שבכלל לא שמתי לב שהיתה שם, וכל הדרך הייתי צריכה ללכת בלי להסתכל לאחור, בלי לראות מה קורה פה, וישר חשבתי שאולי הוא יודע עלי, אבל לא ידעתי מה בדיוק הוא יודע, וכמה, ואמרתי לעצמי, אם רק לא הייתי מסתכלת עליו כל כך הרבה כששיחקנו, ואחר כך חשבתי, אם רק הייתי מתרכזת יותר ומצליחה להרוג אותו, הייתי יכולה להיות עכשיו עם עומר, ואולי לסדר לו עוד פנטזיה נעימה, אבל הוא אמר לי, אני רוצה לחסוך לך את המחשבות האלה, אותי את לא תצליחי להרוג. אני מכיר את זה. עלי זה לא עובד הטריקים האלה של העיניים שלך, והכניס אותי לחושה וסגר את הדלת אחריו. כמעט הסתובבתי אליו, אבל הוא אמר, עוד לא, עוד לא, במנגינה כזאת כמו של ילדים, ורק כשהוא הושיב אותי על הרצפה הוא אמר, עכשיו אני אתיישב מולך, ותסתכלי עלי.

הוא התיישב מולי ושוב הסתכל לי ישר בעיניים, ובלי לעשות הקדמות אמר, "ליאורה אביטל, את לא חושבת שמה שעשית עכשיו היה קצת מסוכן?"
"סליחה, מי אתה, מאיפה אתה מכיר אותי, מה אתה יודע על מסוכן? מה כבר עשיתי?" אמרתי וראיתי אותי מכוון אלי שוב את המבט הזה שהסתכל עלי במשחק ולא הסכים למות, וראיתי שהוא לא מתכוון לענות לי על כל השאלות האלה.
"אל תעשי את עצמך. קודם כל, זה מסוכן שהשתתפת במשחק הזה בכלל, אחר כך, זה מסוכן שכמעט חשפת את עצמך. בעצם חשפת, אבל אני מקווה שמה
עשיתי שם בסוף עזר והם לא יעלו עלייך."

יעלו עלי, חשבתי, מה הוא יודע שלא סיפרתי לאף אחד, איך הוא עלה עלי, מאיפה הוא בא בכלל, מה הוא רוצה ממני, ומה בדיוק הוא עשה שם בסוף ששינה את המצב, חשבתי. גייסתי את כל הכוחות שחשבתי שיש לי והחלטתי לנסות את שיטת ההיתממות, במקום ההתקפה המבטית, ואמרתי לו שאני עדיין לא יודעת על מה הוא מדבר ומה הוא רוצה מהחיים שלי. כולה שיחקנו רוצח, מה קרה, מה, עשיתי משהו לא בסדר, וכבר התכוונתי לקום בהפגנתיות וללכת, אבל איתי אמר לי שבי ושוב הסתכל עלי במבט הכחול שלו, שעדיין לא ידעתי לפענח איזה כחול הוא בדיוק. איך שהוא לא הצלחתי לקום, ואז הוא שלף תיק מלא בניירות, עם השם שלי עליו. הוא פתח את התיק והתחיל להקריא, ממלמל כאילו לעצמו, אורן נבו, 1987, י"א שנייה. נפל במהלך משחק כדורסל בבית הספר, ונהרג במקום. בניתוח שלאחר המוות לא נמצאה ראיה ללקות גופנית כל שהיא. הוא סגר את התיק, הרים את העיניים והסתכל עלי.
"מה?" אמרתי לו.
"את יודעת מה," אמר.
"אני לא יודעת."
"באמת?" הוא הסתכל עלי שוב, ואני ניסיתי להחזיר לו מבט אבל הרגשתי קצת יותר חלשה. "טוב, נמשיך." הוא פתח את התיק במקום שבו סגר אותו קודם. "אילון בר. 1991. חה"ן צנחנים. נפל באמצע אימון כושר גופני."
"אז מה אתה רוצה ממני. אני לא הייתי המדס"ית שלו," ניסיתי שוב. "תשאל אותה מה קרה לו," אמרתי בקול נמוך, וזאת היתה טעות, כי ידעתי שהוא לא יכול לשאול אותה, אבל קיוויתי שאולי הוא לא יידע.
"מה את אומרת. ואיפה המד"סית הזאת היום?"
"זה לא אני עשיתי," עכשיו צעקתי. "זה היא הלכה לנסות להציל אותו."
זה לא עזר לי. איתי המשיך להסתכל עלי, שתק רגע, ואז אמר, "טוב, נמשיך."

הוא עבר מקרה מקרה, יורם תימור שלימד אותי בשנה א' באוניברסיטה, אביטל עופר שלמדה איתי בקורס יסוד, רפי גונן שיצאתי איתו ערב אחד אחרי הלימודים, "רק יצאנו," ניסיתי להסביר את עצמי, כבר כמעט בבכי, אבל זה לא עזר, והרגשתי איך אני נחנקת. הוא תיאר את האירוע שניסיתי לשכוח מאוד עם שרי, שהיתה השותפה שלי בגבעתיים, ועבר לחנן, השותף בתל אביב. הוא לא פספס אף אחד. הוא אפילו החשיב אנשים שיצאו איתי ערב אחד ואחרי זה כאבה להם הבטן כמה ימים. זה היה נורא. כאילו מישהו הלך אחרי עשר שנים, ורשם כל תזוזה שלי.

"זה לא אני, זה לא אני," אמרתי בשקט, וכבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. "תעזוב אותי, שום דבר לא היה בכוונה, אני לא אשמה, מה אתה רוצה ממני עם כל האנשים האלה, מה אתה חושב, שלי טוב עם זה, אתה יודע שאני לא מעזה לצאת לרחוב. אתה יודע שאנשים לא מסתכלים לי בעיניים? אתה יודע כמה אומץ הייתי צריכה בשביל הירידה הזאת לסיני? אתה יודע כמה שנים כבר לא יצאתי עם בחורים, כי עוד לא מצאתי מישהו שיעיז להסתכל לי בעיניים? אתה יכול להאמין לדבר כזה?"

הסתכלתי עליו כדי לראות כמה הדברים שאמרתי עשו עליו רושם, והוא אמר בשקט, "אני יודע בדיוק כמה שנים לא יצאת עם בחורים." הוא הסתכל עלי ישר בעיניים בלי לפחד, אפילו שכל הסיבות לפחד היו מוטלות לפניו, כתובות בכתב יד קטן וצפוף על דפי פוליו צהובים, והמבט שלו התרכך קצת. "מאז שחר רעות."

את זה לא יכולתי לסבול. התפרצתי עליו, "אתה לא יכול להגיד לי כאלה דברים. מי אתה בכלל שאתה בא אלי ככה באמצע סיני. מי הרשה לך לרגל אחרי ולהגיד לי את כל זה. שחר חי. אתה שומע, הוא חי. לא עשיתי לו כלום." אספתי את שארית הכבוד העצמי שלי וקמתי ללכת.

"את לא הולכת עכשיו לשום מקום," הוא הקדים אותי ושם לי את היד שלו על הכתף והוריד אותי חזרה לרצפה כמעט באלימות. "נכון, את לא עשית לו כלום, אבל הוא עשה לך המון, וחבל. לא סתם ירדתי עד סיני אחרייך. יש לזה סיבה. ויש סיבה גם לזה שנפרדת משחר. את לא הולכת להמשיך להסתובב בעולם עם כשרון מבוזבז כזה ועם לב שבור. את צריכה לדעת מה לעשות עם זה. אני המאמן שלך. מעכשיו, את זאת שמקבלת ממני הוראות."

התיישבתי בכבדות כדי לשמוע מה שיש לו להגיד. הוא אמר לי שאני אקרא לו איתי, ושהם אחרי כבר הרבה זמן. לא הספקתי לשאול אותו מי זה הם, כי הוא המשיך ואמר שהם חיכו כבר הרבה זמן שאני אעשה איזה צעד כזה כמו הנסיעה הזאת לסיני שהוא הצטער מאוד ששחר קלקל אותי, ושמח מאוד שנפרדנו.

"שיט," אמרתי לו ושוב רציתי לקום וללכת, אבל משהו שם החזיק אותי, אולי זה שהוא הזכיר את שחר. "זה אתם הפרדתם בינינו," בלי לדעת לאיזה אתם אני מתכוונת.
"לא," אמר, "תביני, זה ממש לא קשור אלי. הלוואי ויכולתי לעשות דברים כאלה, אבל אני לא," מניאק, חשבתי. "אני מאמן רק בהריגה. לא בפרידות. אם לא הייתם נפרדים הייתי מוצא מישהי אחרת," הוא חייך, "תאמיני לי. זה אמנם נדיר, אבל יש עוד כמוך." תודה באמת, חשבתי, אבל לא אמרתי לו. "אבל אני שמח שחזרת. ואגב, כדאי לך להוציא כבר עכשיו את עומר מהראש, הוא יעשה לך בדיוק את מה ששחר עשה."

זה עצבן אותי שוב. מי הוא בכלל שיגיד לי על עומר, מה זה הקטע הזה של להחליט לי עם מי אני אהיה, אז אמרתי לו את זה, אבל זה לא עשה עליו רושם. הוא התעקש להמשיך בתדריך, או מה שזה לא יהיה, ואני, לא יודעת למה, הרגשתי שככל שאני יותר איתו, ככה ההתנגדות שלי הולכת ופוחתת. קשה להסביר דברים כאלה, אבל משום מה, דווקא כשהוא הזכיר את שחר ואיזו השפעה רעה היתה לו עלי, וכל זה, הרגשתי שהוא עושה עכשיו את אותו הדבר, ולא ידעתי אם הוא מתכוון לזה, או שזה יוצא לו בטעות, ואם זה חלק מהתכנית שלו, או שבלי לדעת, הוא בעצם מחבל במו ידיו בתכנית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב כ.מ.  On דצמבר 15, 2003 at 4:07 pm

    בכל חלק מחדש הצלחת להפתיע אותי.
    ואהבתי במיוחד את הסוף, שהופך את כל הסיפור לסיפור אמיתי ולא למשהו אתגר קרתי.

  • דנה  On דצמבר 15, 2003 at 4:13 pm

    ומסמר שיער.
    …וכבר הספקתי לשכוח שהמשחק הזה קיים. גם זה מסימני הגיל (למרות שזה שייך לפוסט אחר…).

  • עודד  On דצמבר 15, 2003 at 7:40 pm

    יהיה המשך?
    יופי של סיפור,
    תודה

  • שלומית  On דצמבר 15, 2003 at 9:24 pm

    הממ. מוכרח לבוא המשך. הרעיון מוצלח מאוד.

  • ימימה  On דצמבר 15, 2003 at 11:11 pm

    זה לא נגמר ככה, כמובן. 🙂

  • רובי  On דצמבר 16, 2003 at 1:17 am

    ולא, אין עוד אחת כמוך.

  • קיפוד כזה  On דצמבר 17, 2003 at 3:38 am

    יש המשך 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: