מה הוא חושב את עצמו

כמעט כל מי שגדל בקיבוץ מכיר את הזמזום היומיומי הזה, כל מיני מסרים סמויים המהלכים אימה על בוגרי המערכת השיתופית-שוויונית הזו. אלה מסרים שחלק מאיתנו מנסה להשתחרר מהם בבגרותנו, וחלק אחר עדיין מנסה לעצב את האישיות שלו בהתאם להם.

"מה הוא חושב לעצמו" או "מה היא חושבת לעצמה" הוא אחד המסרים האלה. הוא מתלווה לכל חריגה קטנה מהנהלים הרגילים, חוג מיוחד, תחרות, התבלטות בתחום מסוים, הפגנת כישרון שאין לאחרים, אפילו בגד חדש ויוצא דופן, או תסרוקת שונה. זה לא צריך להיאמר מפורשות. די היה לראות את הבעת הפנים המשויכת אליו, והמסר היה חוזר ומהדהד, עד שנכנס לתודעה. כולם שווים, את לא טובה יותר מאחרים, את לא חכמה יותר מאחרים, גם אם הציונים שלך גבוהים יותר, למה את שרה כאילו את באופרה, מאיפה השמלה החדשה הזו, אז מה אם יש לך התעמלות מכשירים חמש פעמים בשבוע, זה לא עושה אותך למיוחדת ותפסיקי לחייך כל הזמן, כאילו את משתחצנת בזה שיש לך גומות.

זה מסר שעובר בזרמים תת קרקעיים, והאנשים שהוא מכוון אליהם קולטים אותו בנימים הדקים של התקשורת הבינאישית היומיומית. הקונפורמיסטים, אלה שמייצרים אותו בדרך כלל, אינם מודעים לקיומו של הזמזום הזה, ולכן לא רואים את המצוקה שהוא יוצר. אצל אלה שמאמינים בייחודיות שלהם, הקונפליקט עז. מצד אחד, חייבים להתיישר לפי הקו האחיד המוכתב, אחרת המערכת תוקיע אותך. מצד שני, איך אפשר להתיישר לפי קו כזה, אם מראש נתוני הפתיחה שונים בתכלית? הדיכוי העצמי של הייחודיות, שמקורו ברצון להיות "כמו כולם", מול הצורך של הפרט לביטוי עצמי שונה, היא התסביך שבוגרי קיבוצים רבים סוחבים איתם עוד שנים רבות אחרי שעזבו את המערכת.

הבעיה חריפה עוד יותר כשהמערכת שולחת מסרים שמטפחים את הייחודיות מצד אחד, ומצד שני, בגלל החשש מפני התוצאות – מה יהיה אם הילד יעזוב, יגלה שהוא טוב ממני, יתנשא עלי וכו' – דואגת גם להעביר את המסר המדכא.

כאלה היו היחסים בין יעקב ליוסף. יעקב מזהה בגיל צעיר מאוד את ייחודיותו של יוסף ומגיב אליה באהבה רבה ובטיפוח, שאינם מוצאים חן בעיני אחיו של יוסף. אבל מצד שני יעקב לא מוכן לסבול את שיגעונות הגדלות של יוסף. כשיוסף חולם את חלומותיו הנרקיסיסטיים על השמש והירח והכוכבים המשתחווים לעומתו, יעקב מבין מיד את הבעיה, ומנסה להחזיר את יוסף לתלם. הוא מוכן לסבול את בנו המיוחד, רק כל עוד הוא מיוחד במסגרת הגבולות שיעקב מתווה. זה מאוחר מדי. במסגרת מגבילה כזו, יוסף סובל. הוא יודע שהוא מיוחד, אמרו לו את זה כל החיים, אבל הוא לא יכול להביא את זה לידי ביטוי. לפחות לא במקום שבו הוא גדל.

אבל הוא יכול לעשות את זה במקומות אחרים. כשיוסף יוצא אל אחיו הרועים אין לו מושג איך זה ייגמר, אבל מרגע שהוא מתחיל להיטלטל בדרכים, מתחיל כוכבו לדרוך. סוף סוף הוא יכול להצטיין באמת. הדרך לתהילה אמנם רצופה בבורות, שיירות סוחרים, נשים חמדניות ובתי כלא, אבל הוא לפחות יודע שהוא בכיוון, ושהוא השתחרר ממשהו מעיק מאוד שחסם אותו עד עכשיו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • למה כמה  On דצמבר 18, 2003 at 11:43 am

    לעולם לא יהיה יוסף.
    בגללו מתה אמא
    חבל שנולד

  • דנה  On דצמבר 18, 2003 at 1:39 pm

    אפשר למצוא את זה גם בתאים משפחתיים, כמו בסיפור המקראי שהבאת כאן.
    הורים מאוד נהנים מההברקות האינטליגנטיות של ילדיהם, אבל כאשר הילדים מצליחים "להאפיל" על ההורים שלהם בהברקות שלהם, זה פתאום כבר לא מקסים. לפתע, הילדים הופכים באחת מ"מבריקים" ל"חוצפנים" או "עוברים את הגבול".
    למה זה? אולי בגלל שלהורים קשה לקבל את העובדה שהם כבר לא הדמות העיקרית בסיפור שלהם, מהרגע שהילדים מופיעים.

  • ימימה  On דצמבר 18, 2003 at 2:04 pm

    כמובן. וקיבוץ, כמו שנהגו לומר אצלנו, הוא משפחה אחת גדולה. 😉

    אבל בכל מקרה, המשפחה של יעקב ובניו היו גם הם כמו איזה קיבוץ קטן בפני עצמו. כל כך הרבה אנשים.

  • שלומית  On דצמבר 18, 2003 at 7:18 pm

    בתור עירונית שלמדה בקיבוץ, אני עד היום מרגישה רגע קטן של חרדה לפני שאני פותחת מטריה כשיורד בחוץ גשם. משום מה בקיבוץ בו למדתי, ללכת עם מטריה ומעיל בחורף היה כמו לבוא בחליפת שלושה חלקים למשחק כדורגל…

  • הראלה  On דצמבר 21, 2003 at 5:17 pm

    את מכירה את ההרגשה הזו של לקרוא משהו שמישהו אחר כתב שנופל אל ליבך כמתנה מהשמיים. כי הוא מבטא, במילים שלו, בדיוק, אבל בדיוק,את מה שאת עצמך נאבקת ומתייסרת עליו באותו הזמן?

    ככה הרגשתי וגם קצת רעדתי, אני מוכרחה להודות, כשקראתי את האבחנה הכל כך מדוייקת שלך שגם אם הייתי ערה לה, חשבתי (איך לא) שזה פשוט א-ני זאת שהיא ה"לא בסדר.

    בימים אלה הגעתי לגיל שאני יודעת שאין כבר זמן אחר, שאם להשתחרר אז עכשיו או כלום ואף פעם, כמעט קצת כמו למות או לחיות. וזה לא פשוט. בכל פעם שנדמה לי שאני כבר לא שם, שפעמוני החופש מצלצלים ושאין-אין-אין מה לפחד ממה שיגידו ושאצלי ה-כל בסדר… קופצים התיכנותים המחורבנים האלה מהארון ואני מיד מסתכלת חרדה ימינה ושמאלה לראות מה עשיתי ואיפה טעיתי, ואפילו כבר לא צריכה את מבטי התוכחה מבחוץ, כי אני מייצרת אותם לעצמי מספיק טוב לבד.

    תודה, קיבלתי קצה של חוט. אני לוקחת והולכת אתו הלאה

  • ימימה  On דצמבר 21, 2003 at 5:51 pm

    ושמחתי מאוד על התגובה. תודה לך.
    (הראלה מפורום ספרים?)

  • הראלה  On דצמבר 22, 2003 at 10:46 am

    ומאז שצרפת להודעה שלך בפורום את הלינק לכאן, אני מבקרת אצלך באופן קבוע

    ומחכימה ונהנית
    תודה

  • דורית אלדובי  On דצמבר 31, 2003 at 4:34 pm

    קצת קשה היה לי להבין את העיינים המתרוצצות, את המבט לאחור, לא להתבלט אבל עדיין להיות הכי מיוחד..
    אני מייד מעבירה לו את האנליזה, שלך דווקא.

  • ימימה  On ינואר 1, 2004 at 1:12 pm

    לא להתבלט אבל עדיין להיות הכי מיוחד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: