כתבו עלי בעיתון הרבה דברים

לא בכל יום מזדמן לבן אדם לקרוא על עצמו בעילום שם בעיתון. לי זה קרה בכתבה של מורן כרמון ב"העיר" של סוף השבוע.

הכתבה מתחילה בסיפור מעשה שהייתי אחת מהמשתתפות בו.

"בלוגרית א' פוגשת את בלוגרית ב' בסופמרקט. "יש לי בחור חדש," מספרת א' בגאווה. "מישהו שאנחנו מכירות?" מתעניינת ב' ומיד מתקנת, "מישהו שאנחנו קוראות?"

כמה דרגות קרבה צריך בשביל שהסיפור יגיע לכותבת הכתבה? במקרה הזה, בהכירי מעט את הנפשות הפועלות, יש להניח שהציטוט היה ישר מפי הבחור לאוזנה של הכותבת. וככה היא ואני, אל"ף ובי"ת, בלי שמות מזהים, נהיינו סיפור שאפשר לפתוח בו כתבה. בקרוב הסרט.

משל למה הדבר דומה?

לפני שקראתי את העיר, ואחרי שגמרתי את ההורוסקופים בשני העיתונים הגדולים, עברתי על עשרים השאלות של "הארץ".

אחת השאלות היתה: כמה משלים יש בספר משלי? עניתי לעצמי בלב: המון, מי סופר. ענו התשובות בסוף הגיליון: אף משל.

אצתי רצתי למילון לבדוק אם שינו משהו מאז הפעם האחרונה שבדקתי, והתברר שלא. פירוש מספר 2 של המילה משל: "דיבור חכמה קצר, פתגם, מימרה שאפשר להשתמש בה לעניינים ולמצבים שונים." מישהו ב"הארץ" לא למד עברית? לא יודע מה משמעות המילה משל? לא מה שחשבתם? מ.ש.ל.

הילדה

את שאר השאלות השלמתי בבית של מ' וי'. כשהגענו לשאלה על אבא ארך רגליים אמרה מ', "תמיד חשבתי שזה ספר פדופילי משהו." פדופילי? היא בת שמונה עשרה, הוא בן שלושים וחמש, אולי לא מי יודע מה מקובל, אבל פדופילי? כן, היא התעקשה, וגם כל השירים האלה על הילדות, "את עדיין ילדה, את ודאי לא יודעת…" זה גם פדופילי.

רציתי להגיד לה שכל מי שאי פעם היה חבר שלי גם אם היה צעיר ממני בכמה שנים טובות, קרא לי ילדה, אבל פחדתי שהיא תחשוב שהם היו פדופילים. אני, בכל אופן, נוהגת לקחת את זה כמחמאה. תמיד.

זה קרה שוב
בשבוע שעבר בדרך חזרה מהים החניתי את האופניים ליד קולנוע פאר ונכנסתי לסרט. סתם ככה באמצע היום. לא רציתי לחזור הביתה, ידעתי שבמילא לא אצליח יותר לעבוד. אז הייתי בבגדי ספורט מרופטים, לא תכננתי שום דבר, ואולי בגלל זה, כשנכנסתי לקולנוע הסדרן קרא לי ילדה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני ה.  On דצמבר 21, 2003 at 12:28 am

    שבאוטובוס את נוסעת עם כרטיסיות של ילדים 🙂

    וחוץ מזה יש את (אופס..) העיר הזה גם באינטרנט?

  • זו ש  On דצמבר 21, 2003 at 1:00 am

    🙂
    או קיראי לי "ידוע", הוגתו של "הפתגם הידוע" המאוזכר שם, "מי שהולך לישון עם בלוגרים שלא יתפלא אם הוא מתעורר עם פוסטים"

  • גילעד  On דצמבר 21, 2003 at 1:05 am

    לא הגיע הזמן לעדכן את זה ל"מי שהולך לישון עם בלוגרים, שלא יתפלא אם הוא מתעורר עם פוסטמה".
    (אני לא חושב על מישהו באופן אישי).

  • ימימה  On דצמבר 21, 2003 at 1:06 am

    אמרנו בלי שמות מזהים. 🙂

  • גילעד  On דצמבר 21, 2003 at 1:07 am

    ימימה זה יופי של כינוי (:

  • אסף  On דצמבר 21, 2003 at 2:50 am

    כן, לא פחות. אני לא מגזים.
    החשפנות העצמית הזו כבר עוברת כל גבול של טעם טוב.
    אני תוהה מה גורם למורן כרמון להחליט שנורא חשוב לה להכניס את כל קוראי "העיר" לתוך העניינים הכי אישיים ואינטימיים של חייה. בשביל מה זה טוב? מה היא הרוויחה מזה? עוד קצת היטים בקאונטר של הבלוג שלה?
    ממה שהבנתי, שאר הגורמים בכתבה הסכימו לעניין הזה, ולא ברור לי למה. למה ל-צ' לא איכפת לקרוא על מערכות היחסים שלו במקומון הכי נפוץ בת"א? למה לבלוגרית השניה לא איכפת שיכתבו על ההפלה שהיא עברה?

    כנראה שזה נכון שכולם היום רוצים להיות מפורסמים. לא משנה איך ולא משנה בגין מה. אם זה בפרוייקט Y, במופע של סטיב או בכתבה ב"העיר" על בלוגים. העיקר שהשם שלי יהיה שם, גם במחיר של הכנסת כולם לרגעים האינטימיים ביותר, המתרחשים ממש בתוך חדר המיטות שלי.

    חשבתי קצת בסופ"ש על למה אנשים כותבים את הדברים הכי אישיים בבלוגים, לא תמיד באלמוניות (כרמון הרי כותבת בשמה המלא). ברור לי (וכרמון לא הסתירה את זה במאמרה) שהכל עניין של פידבק. התגובות לכל פוסט ופוסט הן מה שחשוב. עובדה, היא פתחה בלוג אנונימי ואחרי שראתה רק שתי תגובות היא רצה להזמין את כל החבר'ה שיעשו קצת שמח.

    התגובות בפוסטים זה כנראה הדבר הכי קרוב שיש לאנשים האלה לחברים. חברים, אתם יודעים, אנשים שקרובים אליכם ואתם מרשים לעצמכם לספר להם את כל הצפון בלבכם. יכול להיות שבלוגרים רבים פשוט אין הרבה חברים? או שיש והם לא מסוגלים לפתוח את ליבם כלפיהם? לכן הם מוצאים תחליף, הבלוגיה, מקום המלא באנשים שאפשר לספר להם הכל אבל עדיין להרגיש שלא סיפרת לאף אחד.

    ולי יש הרגשה שיש בזה משהו לא בריא. אולי לאותם בלוגרים כדאי למצוא חברים, או לפתוח את עצמם לאלו הקיימים. יתכן שאז יאבד הצורך לשתף זרים מוחלטים בדברים הכה אישיים האלה. לפחות לי זה נראה מאוד טבעי לספר את הדברים האלה למישהו קרוב, מישהו שאתה סומך עליו. ומאוד לא טבעי לפרסם את זה בראש חוצות. לא כי זו בושה, פשוט כי זה שלי, רק שלי.
    אולי אם הם ינסו לעשות את זה, כבר לא ניתקל בכתבה מביכה דוגמת זו שקראנו ב"העיר" בסופ"ש האחרון. כתבה שגרמה לי אי נוחות, וגם מידה מסוימת של רחמים. כלפי כרמון, כלפי שאר המעורבים בפרשה וכלפי כל הביצה הבלוגרית.

  • זו ש  On דצמבר 21, 2003 at 2:52 am

    היזהר, או שאאלץ לשסות בך את שלונסקי שוב.

    🙂

  • באנדר  On דצמבר 21, 2003 at 8:10 am

    ואין לו מושג מי הנפשות הפועלות:
    הכתבה הייתה משעממת.
    כמו חלק (קטן) מהאתר הזה, זה ניראה כמו חברים מהיסודי שמריצים דאחקות שאף אחד חוץ מהם לא מבין ולא רוצה להבין.

  • מרק  On דצמבר 21, 2003 at 8:52 am

    אכפת לך להחזיר לי אותן?

    עכשיו אתה צריך להסביר למה שנינו טרחנו להגיב.

    דרך אגב מאחר שישראבלוג דוחה אותי מבחינת העיצוב בצורה בלתי נשלטת לחלוטין, אני רוצה לנצל את המקום הזה ולשבח את זו ש על איכות כתיבתה.

  • ימימה  On דצמבר 21, 2003 at 10:42 am

    אוקיי, נראה לי שעמדת מאחורי החלון שלי והקשבת לחלק מהשיחות שניהלתי אתמול עם שניים מהמגיבים פה, על כתיבה אישית ולא אישית, ועל הצורך בחיבוקים. 🙂

    אבל אני רוצה לחדד משהו בבעייתיות של הכתבה הזו. לדעתי הדלה, החושפנות היא לא הבעיה, אלא העובדה שהכתבה עסקה רק בחושפנות ובמציצנות. הרי כותרת המשנה של הכתבה גורמת לקורא להאמין שהוא הולך לקרוא על תופעה חברתית, והנה – לא דובים ולא זבובים. כל הסיפור המרתק הוא על שלושה אנשים והסודות האינטימיים שלהם. אם כבר עושים כתבה על תופעה, הייתי מצפה שיסבירו לי אותה קצת יותר מזה שאנשים צריכים חיבוק. הייתי מצפה שיהיה טיעון שיסביר למה החיבוק הווירטואלי הזה הוא לגיטימי בימינו, שזו פשוט עוד דרך, שלא היתה בעבר.

    ומהכיוון הזה, הייתי אולי מוצאת טיעונים שנותנים לגיטימציה לדבר שבעיניך הוא דוחה, ובעיני הוא סתם מתמיה, הנכונות של אנשים לחשוף את חייהם ככה, ועוד בשמם המלא. הייתי נדרשת ליכולת של האינטרנט לספק חיבוק אינסטנט, ותוהה מה נשאר מזה אחר כך. האמיתיות של החברויות האלה. אולי גם הייתי מבקשת ממורכרמון לגלוש לעניינים קרובים אך שונים, כמו מה שאנו מכנים "פרנוית רשת", המחשבות על מי מזהה אותי, מי קורא אותי, כמה אנשים יושבים אי שם ומפנטזים על מה שנכתב. הייתי רוצה לשמוע על הניפוח הקוגניטיבי של התופעה, שאין לך באמת מושג כמה היא גדולה. במקום לעשות את זה, הכתבה יצאה מנקודת הנחה שכל העולם נמצא בבלוגוספירה וכל היתר יודעים מה זה, ומי שלא יודע, יצא בהרגשה לא נוחה באמת.

    אם כל העניין היה בקונטקסט של תופעה חברתית רחבה, ולא של כמה אנשים שעוברים זה במיטתו של זה, אולי היה יותר עניין לציבור שאינו מצוי בביצה, והיתה הצדקה לכתבה, שכמו שהיא, באמת לא דיברה לאנשים שאינם בביצה.

    חבל שהדברים האלה לא היו בכתבה, חוץ מאזכור קל בפתיחתה. כך מפספסים כתבה, וכמו שאמרתי לעיל בעניין אחר לגמרי – לא מה שחשבתם.

  • עופר לנדא  On דצמבר 21, 2003 at 12:55 pm

    מה דעתך לכתוב משהו קצת יותר מעמיק ורציני בנושא?

    כי עם כל כמה שאני מחבב את שלשת הגורמים הרלוונטיים לכתבה הנ"ל, נראה לי שהיה מספיק לכתובת בעיתון העיר משהו בסגנון של "הכל אודות המשולש הכבר-לא-רומנטי של מורכרמון-הצביק-מלפומנה תוכלו לקרוא אצל מורכרמון", ולהפנות לפוסט שהיא שמה גם ככה לטובת קוראי העיר…

  • חנן כהן  On דצמבר 21, 2003 at 2:38 pm

    http://info.org.il/weblog/

  • ג'ו  On דצמבר 21, 2003 at 2:40 pm

    את מי זה מעניין?

  • בלוגרית  On דצמבר 21, 2003 at 2:58 pm

    באמת מזמן לא היו השפרצות קטנות עם הרגליים בשלולית שלנו.

    ימימה, את באמת חושבת שאפשר לכתוב משהו עמוק יותר מחיפוש אחרי תשומת לב תמורת התערטלות נפשית? אפשר אולי לכתוב משהו שיראה עמוק יותר, אבל בעצם יגיד אותו דבר.

    תמצית העניין היא שמורכרמון קיבלה את הצ'אנס לכתוב את הכתבה, ויצאה לרגע מהשלולית (רק כדי לחזור אליה, כנראה), וכל מה שנשאר בזמן העדרותה הוא הדהוד של קנאת פות בין שאר המשתכשכות הזנוחות.
    זה הכל. היה. נגמר.

    בקיצור- תחילטו מה אתן רוצות. אם זה רק תשומת לב, אז הבלוגים ברשת מספיקים. אם זה מקפצה לכתבה בהעיר (שזה כנראה פסגת השאיפות בדרום-מערב ת"א הקולית) – אז תתאמצו יותר ותגיעו גם אתן.

  • ימימה  On דצמבר 21, 2003 at 4:05 pm

    קודם כל – מה זה העילום שם הזה?

    דבר שני, אם לא היה ברור, אני מוכנה לחדד את הנקודה. ההערה בפוסט עצמו על היותי חלק מסיפור בעילום שם היתה בבדיחות הדעת. לא אכפת לי אם מצטטים אותי ואת חברתי בכתבה בעיתון. זה בעיקר שעשע אותי. אלא שאז נהיה פה הדיון הזה, ולכן אמרתי את מה שאמרתי.

    זה יפה מאוד לחשוב שהבלוגוספירה היא מרכז העולם, והיא חזות הכל, אך לא היא. לכן, כשעושים כתבה כזו כדאי להתעסק לא רק במשולש מסוים, אלא בתופעה, כדי שמי שלא בעסק יבין.

    אמת, תבואי ותגידי, המשולש הוא מיקרוקוסמוס, ומייצג חלק גדול מהתופעה. לא יודעת, תקראי לי אולד פאשן, אבל בעיני עיתונות טובה עוסקת גם במתה-סיפור ולא רק בסיפור עצמו, וזה היה חסר. דברים שעוסקים בסיפור בלבד הם צהובים, לא יותר מזה. והם גם מזלזלים בקוראים.

    אני לא אומרת שמורן כרמון אשמה, והכתבה היתה כתובה היטב. אני רק חושבת שהיא כתבה את מה שכתבה משום שזו היתה מן הסתם הדרישה ממנה. אבל הדרישה לא נכונה מבחינה עיתונאית.

    צר לי שאת חושדת בי בקנאת פות. כבר פרסמתי במקומות שאינם עיתון העיר וקיבלתי הצעות לפרסום במקום אחרים, עניינים שאינם קשורים לבלוגוספירה. אבל נמנעתי מלעשות את זה משום שהדרישה היתה כזו, לעסוק בצהוב, להביא קצת דם, וכפי שיכולת להבין, אני משתדלת להימנע מזה.

    אני חוזרת ואומרת שלא התכוונתי להעליב איש, רק להבהיר מה בדיוק היה חסר לדעתי, ואם להבין מהתגובות האחרות פה, גם לדעתם של אחרים.

  • עופר לנדא  On דצמבר 21, 2003 at 4:55 pm

    את חושבת שהמושג "צהובלוגים" יתפוס?

  • ימימה  On דצמבר 21, 2003 at 4:59 pm

    נראה לי קצת מסורבל מדי…

    אבל לך על זה אם נראה לך. פעם חשבו שגם בלוגים לא יתפוס. וזה עוד כלום לעומת מוגלגים מהארי פוטר.

  • עופר לנדא  On דצמבר 21, 2003 at 5:08 pm

    כבר מזמן את הצעתי למלה "רשימונים"…

  • בלוגרית  On דצמבר 21, 2003 at 5:20 pm

    התגובה שלך, ימימה, רק עונה לטענתך, שאת חוזרת עליה בסוף.
    לא חסר כלום בכתבה, כי אין מה לכתוב על בלוגים מעבר למה שכתבת. זה לא איזה נושא סוציולוגי מרתק, בניגוד למה שחושבים. זה פשוט מקום לספק כמה יצרים. אפשר להתפלסף שוב ושוב ותמיד נצא עם אותם דברים.
    מה שנשאר זאת ההתפלשות הזאת. המיקרוקוסמוס שאת מזכירה, הוא לא מעיד על הקוסמוס, אלא הוא הקוסמוס כולו.
    דרך אגב, זה יכול להעסיק אותנו, הבלוגרים (כן, גם את) שעות וימים, ולא להזיז למי שלא בשלולית הזאת. בגלל זה אולי עיתון "העיר" הוא לא המקום הכי טוב לכתבה כזאת.

    נ.ב.
    העילום שם שלי הוא כדי שיוכלו להתיחס למה שאני כותבת כאן, ולא לכל מה שכבר יודעים עלי ממקומות אחרים. זה אחד היתרונות ברשת. אפשר לבחור מתי להתחבא.

  • עופר לנדא  On דצמבר 21, 2003 at 5:29 pm

    כמו הרבה דברים אחרים בעולמנו הקטן, הבלוגים הם רק כלי, והשימוש שנעשה בהם תלוי בכל משתמש ומשתמש.

    הם יכולים לשמש כביצה או ביוב, והם יכולים לשמש ככר-פורה ליצירה או מערכות אנושיות רחבות.

    אולי אפילו היה שייך לומר "אמור לי במה עוסק הבלוג שלך, ואומר לך מי אתה"… אבל אם בבלוג אישי עסקינן, הרי שהעיון בו יספיק כדי לומר מי האדם…

  • נמלים  On דצמבר 21, 2003 at 5:57 pm

    כי זה כל כך, כל כך, כל כך חשוב. לדעתנו זה ממש דורש עוד פוסט ועוד פוסט ועוד ועוד ועוד… אני נמלים.

  • K-500  On דצמבר 21, 2003 at 6:49 pm

    נמלים תמיד נראו לי מאוד מיותרות.

  • אסף  On דצמבר 21, 2003 at 7:52 pm

    אני דווקא כן חושב שהבלוגים יכולים להיות נושא למחקר סוציולוגי שיהיה מרתק. לדעתי זה רק עניין של זמן עד שיתחילו לכתוב עבודות אקדמיות בנושא (אם זה לא קורה כבר). בדיוק כמו נושא הקהילות באינטרנט שכבר זכה להתייחסות אקדמית.
    הכתבה באמת לא באה מהפן הזה, אלא מתחילה ונגמרת בסיפור אישי לגמרי. אולי אפשר להבין ממנה קצת על הלך הרוח ועל המנטליות בבלוגיה, אבל היא לא נכנסת לעומק ומאירה את עיני הקוראים במה שקורה בין הראש של הבלוגר לבין המקלדת.

  • זו ש  On דצמבר 21, 2003 at 9:34 pm

    שהגיבו כאן, אני סבורה שאם נותנים לאדם במה להתבטא, חזקה עליו שיאמר את מה שהכי מציק לו/מעניין אותו/מרגיז אותו.
    כך שנראה לי טבעי לגמרי שהכתבה עסקה במה שעסקה, והרי מי שיודע מהם בלוגים הבין על מה הדיבור, ומי שאין לו מושג, מקסימום יצא קצת מבולבל.
    אין שומדבר ירוד בכתיבה אישית, ובסיפור הזה יש לא מעט זוויות מעניינות, מה שנכון הוא שהבמה אינה הבמה האידיאלית, שהרי קהל מעורה היה אולי מסתקרן לקרוא על הדברים הבאמת מעניינים שלא הוזכרו בכתבה, כמו נגיד יחסי הכוחות הנוכחיים ואיך מריצים כתבה כזו במשולש כה טעון, ואיך מרגישים חברי המשולש, ונחפזו למחוק פוסטים חושפניים במהלך האירועים, והנה כעת הם מוכנים להתפשט קבל עולם כאילו כלום. זה מעניין אותי לשמוע איך הרגישו, מה גרם להם להסכים, מה התעקשו לשמור לעצמם בכל זאת.
    דוקא את הסיפור עצמו, כמי שקוראת את שלושת הבלוגים המדוברים, כבר הכרתי, וברור שהאקספוזיציה היתה נחוצה בפני הקהל, אבל כוחו של הסיפור הזה הוא בשאלות הרבות המתפתחות סביבו, הרבה יותר מאשר בערכו הרכילותי, אם יש בכלל דבר כזה, ערך רכילותי.

    (ותודה, מרק)

  • ימימה  On דצמבר 21, 2003 at 10:13 pm

    אני לא נגד כתיבה אישית, אבל כמו שאמרת, וכמו שאני אמרתי – הבמה של העיר לא היתה הבמה הנכונה.

    אכן, אם יש לכם בלוג, במה מכובדת להביע בו את דעתכם – כתבו בו ככל העולה על רוחכם. אישי, לא אישי, יש כתיבות אישיות שאני אוהבת, ואני חושבת שאת יודעת של מי (רמז, אני מצטרפת לדברי מרק). הטרוניה היתה על העובדה שהכתבה כמעט ולא התעלתה מעבר לרמת הבלוג, ואת זה גם את אמרת בעצמך, גם אם בדברייך שמת דגש על דברים אחרים ממה ששמתי אני.

  • בלוגרית  On דצמבר 22, 2003 at 11:33 am

    אסף – מה העומק הסוציולוגי שאתה מוצא בבלוגים? תחשוב טוב ותראה שהעומק הזה הוא די בנאלי.

    וחוץ מזה, מה שקורה פה בתגובות הוא מייצג את זירת הבלוגים במיטבה. כולם אומרים את אותו הדבר, אבל מתעקשים להיות האחרונים שאומרים את זה.

    תמשיכו לקרוא את הבלוג שלי. אתם יודעים איפה הוא.

  • עופר לנדא  On דצמבר 22, 2003 at 2:40 pm

    רוצה לשתף?

  • הדר  On דצמבר 25, 2003 at 9:39 am

    ימימה,
    אני יכולה להבין מה גרם לחברתך לחוש שיש משהו פדופילי ביחסים בין ג'ודי לפנדלטון. לאורך כל הספר היא כותבת לו כילדה אל אביה ולעיתים אף כילדה אל סבה (!), מבקשת ממנו רשות לבצע פעולות שונות (לדוג': להתארח אצל סאלי), מתנצלת בפניו על שקנתה גרבי משי ואת "נשים קטנות", מורדת בו ובציוויו כבת תשחורת באביה הקפדן ועוד כהנה וכהנה דוגמאות אשר יוצרות את הרושם שג'ודי היא הילדה ופנדלטון הוא אביה.
    מלבד זאת, לאורך כל הספר היא פונה אליו כ"אבא ארך רגלים" ולעיתים אף כ"אבא".
    לכן, לדעתי, קוראים לא מעטים חשים אי נוחות לנוכח ה"הפתעה" בסוף הספר, כאשר ג'ודי ופנדלטון הופכים לזוג.
    לא פער הגילים יוצר תחושה "פדופילית" אלא אופי היחסים בין הצדדים.

  • ימימה  On דצמבר 25, 2003 at 10:27 am

    אני מבינה את העניין, כמובן, אבל היא לא יודעת שהאבא שהיא כותבת לו הוא האיש שאוהב אותה ושהיא אוהבת אותו. מבחינתה הוא זר, ואז מה הבעיה לקרוא לו אבא, על שם איזה עכביש?

    בכל מקרה, בעיני הילדותיות תמיד חשבתי שזה סיפור רומנטי ביותר. אולי אילו קראתי את זה היום הייתי חושבת אחרת, אבל אני לא עושה את זה, כדי לא להרוס את הקסם. 🙂

  • הדר  On דצמבר 25, 2003 at 10:59 am

    מעניין. אבל שיי לב שפדופיל הוא בעל הסטיה ולא הקרבן. אמנם ג'ודי לא יודעת ש"אבא" הוא האיש שהיא אוהבת, אבל ג'רבי יודע זאת וממשיך לטפח במקביל הן את יחסי ה"אב-בת" במכתבים והן את הרומן ביניהם ב"מציאות".
    אני לא טוענת שג'רבי פדופיל. לדעתי הוא ממש לא. אבל יש משהו מעט צורם בכל העניין.
    אגב, לדעתי הסיפור רומנטי דווקא מנקודת מבט של אשה בוגרת, וכמי שיצאה בעבר עם גברים יותר מבוגרים ומבינה שלא כל הפרש גילאים יוצר מערכת יחסים פדופילית. בתור ילדה אני זוכרת שהזדעזעתי עמוקות בסוף הספר, כשהתגלתה זהותו של ג'רבי. דווקא חושי הילדה הרגישה שהייתי אותתו לי שמשהו מעט עקום בסיפור.
    אגב, יש לך בלוג מעניין ומעורר מחשבה. 🙂

  • ימימה  On דצמבר 25, 2003 at 11:28 am

    טוב, יכול להיות שיש בזה משהו. באופן כללי לא ברור לי מה יש לבחור בן שלושים וחמש לעשות עם בת שמונה עשרה, אבל בספר, למיטב זיכרוני זה עובר בלי שאלה. לפחות אותי זה לא הטריד כשהייתי ילדה.

    אבל מכיוון שאני נוהגת לצאת עם בחורים צעירים ממני, יכול להיות שדווקא אני הייתי רואה את זה אחרת היום.

  • סנרק  On דצמבר 25, 2003 at 10:28 pm

    הסנרק זוכר את אבא ארך רגליים רק במעומעם, אבל יש לזכור שבתקופה בה נכתב הסיפור יחסים (נישואין) של אדם מבוגר בשנות הארבעים לבחורה צעירה ממנו בשני עשורים היה דבר מקובל.
    הגבר היה צריך לדאוג לביטחון הכלכלי, וזאת היה יכול לעשות רק אחרי עשור או יותר של עבודה.
    האישה הייתה צריכה להיות כשירה לתקן לו את הגרבים ולחמם את האוכל ואת זה היא יכלה לעשות גם בגיל 18.

  • אסתר  On אוקטובר 30, 2005 at 12:17 pm

    כותבת… מה התוכן של הסיפור?.. בבקשה תכתבי לי אותו למה אני לא בטוחה מה הוא…

  • פרופסור קתרין מקינון  On ינואר 30, 2006 at 11:03 am

    אם היא יכולה בגיל 18 להירשם לאוניברסיטה או רחמנא ליצלן לשרת בצה"ל, להצביע בבחירות ולהוציא רשיון נהיגה, היא גם יכולה לשכב עם מי שמתחשק לה, ולא לשכב עם מי שלא מתחשק לה.

    שיהיה בן 19 או שיהיה בן 50. זה ענין שלה בלבד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: