ראובן, יהודה, יוסף ואדלר

נדמה לי שאלפרד אדלר היה התיאורטיקן שדיבר על סדר הלידה במשפחה כגורם משמעותי בקביעת אופיו של האדם. מעולם לא חיבבתי את אדלר יותר מדי, ואפיוני הבן הבכור, בן הזקונים והסנדוויץ', נראו לי תמיד מופרכים משהו. אולי בגלל המקרה הפרטי שלי, בת זקונים לא אופיינית, ואולי זה מפני שבכל משפחה המצב שונה, וממצאי המחקרים קצת מנותקים מהמציאות.

בפרשות השבוע הקודמת, הנוכחית והבאה, בתוך הסיפור שהוא אולי הדרמטי ביותר במקרא, סיפור יוסף ואחיו, יש גם דרמה קטנה יותר של מעין מאבק על הבכורה בין ראובן ליהודה, והמנצח הוא דווקא לא הבכור.

ראובן כבר זכה לאזכור נפרד בחצי פסוק בפרשת וישלח, בסיפור מכוער שלא היתה אליו שום התייחסות מצד יעקב. בפרשה הקודמת ניתנה לראובן ההזדמנות להפגין מנהיגות כאח בכור, והוא לא עושה את זה. אמנם הסיפור מעט סתום, אבל די בפסוק אחד כדי להבהיר מיהו ראובן: "ויאמר אליהם ראובן, אל תשפכו דם, השליכו אֹתו אל הבור הזה אשר במדבר… למען הציל אֹתו מידם להשיבו אל אביו." (בראשית לז כג) ראובן מעז לצאת נגד אחיו רק עד גבול מסוים. הוא מתכנן להציל את יוסף אבל לא מספר על כך לאף אחד, אלא שומר את כוונותיו בלב, ורק המספר מבאר אותן לקוראים. באותה סיטואציה גם ליהודה יש הצעה, והיא להוציא את יוסף מהבור ולמכור אותו. גם את ההצעה הזו מקבלים האחים. מאזן הכוחות שקול, פחות או יותר, אך נראה שראובן פחות שולט בעניינים, כשהוא מגלה להפתעתו כי יוסף אינו בבור, זמן קצר לאחר מכן.

בפרשת מקץ מתחדדים ההבדלים בין האחים. יותר ויותר מתברר אופיו המעצבן של ראובן. הוא לא חושב לפני שהוא מדבר, הוא מהאנשים שאומרים "הלוא אמרתי אליכם" (בראשית מב כב) ברגע שהאחים שוב מעלים את מקרה יוסף. נותר רק לנחש כמה פעמים בשנים שחלפו מאז המכירה ועד אז הוא עוד אמר "אמרתי לכם".

ראובן שוב לא חושב לפני שהוא מדבר כשיעקב מסרב לשלוח גם את בנימין למצרים. ראובן מציע מיד ערבות לא הגיונית: "…את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך…" (בראשית מב לז), הצעה שיעקב אפילו לא טורח להתייחס אליה. הקורא המדמיין את הסצנה יכול ממש לראות בעיני רוחו איך ראובן מזנק ממקומו כשהוא אומר את זה.

לעומת הצעתו הלא הגיונית של ראובן, יהודה פועל ביישוב דעת. הוא מחכה לשעת כושר כדי להציע את הצעתו. רק כשהאוכל נגמר, הרעב מציק, ואין בררה אלא לחזור למצרים, הוא מבטיח ליעקב לערוב באופן אישי לשלומו של בנימין. הוא שוקל את מילותיו, ומרגיע את יעקב, וכך מצליח לשכנע אותו. מאוחר יותר הופך יהודה לדובר הרשמי של חבורת האחים.

בכל חילופי הדברים האלה לא ברור במי מצדד יעקב ומה הוא חושב על מאבקי הכוחות הסמויים. הוא שקוע באבלו, נדמה כאילו לא שם לב לשום דבר אחר. מאוחר יותר הוא מפתיע בחדות הראייה שלו כשהוא מברך את בניו.

אבל מי שדווקא מביע את דעתו הוא הכותב. בסוף פרשת מקץ, ברגע המותח ביותר בסיפור, שנייה לפני שיהודה ניגש ליוסף כדי לשכנע אותו לשחרר את בנימין, כתוב "ויבֹא יהודה ואחיו ביתה יוסף…" יהודה הוא האחראי, הוא הגיבור. כל היתר – תפאורה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סנרק  On דצמבר 26, 2003 at 12:15 pm

    הוא היה פחות שקול במקרה של תמר.
    אם הוא כבר הולך לאיזו זונה מסתורית לפחות שלא ישאיר אצלה את כרטיס האשראי, תעודת הזהות ורשיון הרכב.

  • קורא  On דצמבר 26, 2003 at 2:29 pm

    כמובן שיהודה יוצא כאן הגיבור. הרי הסיפור הזה נכתב ע"י בני שבט יהודה שחשוב היה להם להראות שלמרות שיהודה הוא הבן הרביעי, הרי הוא מתנהג "טוב".

    וכמובן שהאופי המקוטע של הסיפור מעיד היטב שהוא מיזוג של שני סיפורים מקוריים. באחד מהם (שמסופר ע"י צאצאי יוסף) דווקא ראובן מציל את יוסף ממות.

  • דודי  On דצמבר 26, 2003 at 3:56 pm

    "הילד איננו – ואני אנה אני בא?" משפט חזק ששולב בשיר החזק מאד של דן פגיס, "פורטרט".
    מצד הסיפור הוא מראה על אדם שמודע לאחריותו, אבל לא יוצא מאד חיובי – במקום לחשוב על הילד עצמו הוא חושב על כשלונו.

    לקורא: מה שאתה אומר -שילוב שני סיפורים – זו לא יותר מאפשרות. יהודה לא ממש מתנהג "טוב" בסיפור, ועוד יותר גרוע הוא יוצא בסיפורים אחרים. זה מה שהופך את בראשית לספר מעניין.

  • אילן  On דצמבר 26, 2003 at 5:18 pm

    אני יכול להעלות את נושא האמרנו לכם לבדיקה? זה מענג, זה מאפשר לתקוף אבל רק קצת ועדיין מעצבן נורא? איך אפשר לא להגיד ואיך אפשר לא לתת סטירה למי שאומר לנו?

  • נעמה  On דצמבר 26, 2003 at 8:21 pm

    אני לא אגיד "אמרתי לך"… 🙂

  • דנה  On דצמבר 26, 2003 at 10:33 pm

    לא ידעתי שהביטוי המעצבן הזה צץ כבר בתקופת האבות. אבל אם לא היה, *הרי* שהיה צורך להמציא אותו. ואי אפשר שלא לשים לב שהביטוי הזה קשור בעבותות ברזל ל"הרי" ו"הלא", שהם בעצמם סוג של "אמרתי לכם". כך מתקבל "אמרתי לכם" בריבוע. אך בניגוד לשתי שלילות, שתוצאתן חיובית, כאן רק יש העצמת ה"אמרתי לכם" עד כדי נחשול "אמרתי לכם" איימתני שמאיים להטביע את הכל תחתיו.

    (אם לא הייתי מספיק ברורה, אין דבר שנוא עלי מהביטוי הזה).
    וחוץ מזה, פרשת שבוע מאירת עיניים, כרגיל.

  • דנה  On דצמבר 26, 2003 at 10:35 pm

    הביטוי שאליו התכוונתי הוא "אמרתי לכם". הוא כל כך מציק לי, ששכחתי לכתוב אותו בהתחלה.
    אמרתי לכם שאני שונאת אותו, לא?

  • ליאור  On דצמבר 27, 2003 at 4:56 am

    דנה, ברגע שכתבת "הביטוי המעצבן הזה", זה די ברור למה הכוונה.

    לדעתי, כאשר אנחנו שומעים את הביטוי הזה, זה תמיד אחרי שטעינו. ולא רק שטעינו, מישהו כבר אמר לנו מראש שנטעה. אבל אנחנו התעקשנו, לא הקשבנו וטעינו בגדול, ודווקא הטרחן המעצבן שלא מבין כלום הוא זה שצדק.

    במקרה של ראובן זה הכי מעצבן. הוא מסוג האנשים שלא משנה מה עושים, תמיד אומר שהיה צריך לעשות ההיפך, רק בשביל האפשרות שאולי יתפתחו העניינים באופן שיאפשר לו לזכות להגיד את משפט המחץ "אמרתי לכם". אני מכיר הרבה אנשים מעצבנים כמוהו. בעצם, אני אחד מהם.

  • ימימה  On דצמבר 27, 2003 at 7:05 pm

    אבחנתך נאה. עם זאת, מאחר שלא לגמרי ברור לחלוטין מי כתב את כל הסיפורים, קשה גם לקבוע בנחרצות שדווקא את זה כתבו בני שבט יהודה.

    ונעמה – אני לא אגיד אמרתי לך – גדול! יש גם שיפור של המשפט: "אני ממש מתאפקת לא להגיד אמרתי לך."

    ועכשיו ברצינות, יש מישהו שלא משתמש בביטוי הזה מדי פעם? אני בספק רב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: