בציפייה לנעל השנייה

את ההבחנה בין נרקסיזם להפרעת אישיות גבולית שמעתי פעם ממרצה לפסיכולוגיה בבר אילן. הבורדר ליין, אמרה המרצה, חושש מלאבד את האובייקט. הנרקסיסט לעומתו, חושש מלאבד את אהבת האובייקט.

הנרקסיסט הוא רַציין חולני, שיעשה הכל כדי שיאהבו אותו. כשהוא נפרד מיקיריו, חשוב לו מאוד לדעת שהוא ממשיך לחיות בתודעה שלהם ושהם אוהבים אותו, הרבה יותר משחשוב לו להמשיך לראות אותם. אם לא שכחו אותו, הרי שמבחינתו הוא עשה את מלאכתו נאמנה.

הדבר המסוכן ביותר ברַציינות הוא העובדה שהיא לא נותנת מקום לזולת. מרוב ניסיון להיות נחמד, הצורך העז של הרציין להראות כמה הוא רוצה בטובתו של זולתו, הוא לא באמת שם לב אליו. הוא רואה רק את עצמו ואת הצורך שלו לרצות, וכך מתקבע בעמדתו המרוחקת רגשית.

במצב העניינים הרגיש שנוצר בין בניו של יעקב, אי אפשר להתעלם מהרציינות של יוסף. הוא עד כדי כך רוצה לזכות באהבת אחיו, שנוצר מין מצב מגוחך כזה: בדיוק בשלב שבו הדבר המתבקש ביותר הוא התנצלות מצד האחים, יוסף אפילו לא נותן להם את הזכות. עם גילוי זהותו, יוסף פוצח בנאום המסביר לאחיו למה הם לא צריכים לחשוש מפניו, זה בסדר, הכל היה לטובה, והוא לא יפגע בהם. הוא כמעט לוקח על עצמו את האחריות לייסורי החרטה שלהם, ומיד מסביר להם שהם לא צריכים לחשוש מפני נקמתו, ברגע שהוא מבין שאף אחד לא שכח אותו כל השנים האלה, ובמיוחד לא אביו. לא ברור עד כמה יוסף מודע לכך שבדבריו הוא מחזיר את עצמו לעמדת האח השווה יותר (ועכשיו יש לו על זה גם קבלות) ואת אחיו – לעמדת נחיתות לעומתו.

ואז אחרי הגילוי והפיוס נדמה שהיחסים בין יוסף לאחיו שבים למסלולם. יוסף מארגן לכולם אוכל, מגורים, קשרים עם השלטונות, והכל בא על מקומו בשלום. אלא שכדרכן של מריבות שלא נפתרו עד הסוף, הגיוני להניח שבתקשורת היומיומית שני הצדדים הולכים על ביצים וכל צד מנסה לנחש מה באמת הצד השני חושב או מתכנן, וחי בציפייה דרוכה למהלכים הבאים.

הביסוס להנחה הזו נמצא בפרשה הבאה, לאחר מות יעקב. "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו לוּ ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אֹתו." (בראשית נ טו) גם אחרי כל כך הרבה שנים של חיים משותפים בשלום, החשש הראשון לאחר מות יעקב הוא שהגיע זמן הנקם. מהשימוש החריג במילה לוּ המשמשת בדרך כלל למשאלת לב, אפשר לחשוב שהם כמעט מצפים לכך בכיליון עיניים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דנה  On ינואר 2, 2004 at 12:01 pm

    אחי יוסף לוקים בסינדרום טיפוסי של הרס-עצמי: גם מאוהבים בנרקיסיסט, וגם כל כך מוטרדים מהאפשרות שיעזוב אותם, שהם כבר חצי משתוקקים לזה.
    בלעדייך הייתי עדיין חושבת שהתסביך הזה הומצא בעשורים האחרונים, ולא בתקופת האבות 🙂
    (ובמלים אחרות: שוב הארת את עיני).

  • רוני ה.  On ינואר 2, 2004 at 12:37 pm

    הדיון בנרקיסיזם מול אישיות גבולית מזכיר לי שיר של חוה אלברשטיין, בשם רקמה אנושית, שמתחיל במילים "כשאמות, משהו ממני, ימות בך. כשתמות, משהו ממך בי, ימות איתך." אותי משהו בשיר הזה תמיד הרגיז. אני לא בטוח אם השיר הזה מבטא נרקיסיזם או אישיות גבולית, אבל בעיני הוא אומר משהו לא נכון, לא בריא. לדעתי, השיר היה צריך לומר – "שכאמות, משהו ממך בי ימות איתי, כשתמות, משהו ממני ימות אתך". הרי כל אדם נושא בליבו את דמויות יקיריו, גם אחרי מותם.

    אבל, אולי מה שאני אומר הוא לא כל כך ברור מאליו. שכן, אם גם אחיו של יוסף היו חושבים כמוני, כלומר שיוסף עדיין שומר בליבו את דמות אביו, יתכן שלא היו חוששים כל כך.

  • שוקי  On ינואר 3, 2004 at 11:08 pm

    הרעיון יפה, אבל לא ממש מחזיק.
    ההתעללות הממושכת של יוסף באחים שלו, היא בוודאי לא הדרך הכי קצרה לבדוק האם הם זוכרים את קיומו או לא. יוסף הוא הקורבן, והוא דורש צדק. הדינמיקה שהכתוב מתאר היא כזו שבה יוסף מביא את האחים שלו להודות בעצמם בפשע שלהם כלפיו, שזה אולי החלום הטוב של כל מי שנעשה לו עוול גדול.
    הדרך הספציפית שבה הוא עושה את זה מעניינת לא פחות – המצוקה אליה הוא מכניס אותם, נראית כאילו הייתה לו מטרה נוספת, שהיא לא לגרום להם להרגיש כפי ש*הוא* הרגיש, אלא כפי ש*יעקב* הרגיש.

    יש פער גדול בין הדמות של יוסף הנער, שהוא ללא ספק נרקיסיסט, לבין יוסף המצרי. נדמה לי שסיפור אשת פוטיפר מסמן את הנקודה שבה יוסף כבר לא עסוק בהתפעמות מזיו שהשכינה שממלא אותו, אלא מתחיל לחשוב במונחים של אדם מבוגר. מאוחר יותר, בבית האסורים, אלו לא החלומות של עצמו שהוא מפרש לאחרים, אלא הוא מפרש את החלומות שלהם לעצמם. בזה הוא עובר מפירוש התובנות שלו לאחרים, לפירוש התובנות שלהם לעצמם.

    ובכל אופן, תודה שעזרת לי להבין סופסוף מה אני: שילוב בין בורדרליין לנרקיסיסט (ולדתל"ש כמובן).

  • ימימה  On ינואר 4, 2004 at 11:03 am

    לא ממש מתנצלים בפניו בשום שלב, משום שהוא לא נותן להם הזדמנות. אין ספק שהם מצטערים על מה שעשו לו, אבל הוא לא נותן להם את הסיפוק הבסיסי שבסופו של דבר מביא לסיומן של מריבות – בקשת הסליחה הפשוטה. הוא לא שומע מה יש להם לומר לו כיוסף, לא כמשנה למלך. חוץ מזה, נראה שהוא כמעט מחכה שיגידו שאבא שלו זוכר אותו כדי להתגלות. העובדה שהאחים זוכרים אותו נהירה לו. בנוסף לכך במקרה שלהם, אין חשש לאובדן אהבתם, משום שלא היתה אהבה מלכתחילה.

    בעניין הפער, אז בעיני הפער הוא רק בהישגים. כשהיה נער ידע יוסף שהוא נועד לגדולות, בעוד כל הסובבים לעגו לו, ואילו כשבגר, אכן הגיע לגדולות. אבל נחסך ממנו התענוג הנרקסיסטי של "להראות להם", וזה קשה מאוד לנרקסיסט המצוי. יכול להיות שמשום כך ההתעללות הרבה.

    כמובן, הנרקסיזם שאני מדברת עליו לא ברמה של הפרעת האישיות קשה. וככזה, הוא גם שגורם ליוסף להגיע להישגים שהוא מגיע אליהם.

    ושמחתי לעזור. 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: