סגנונות ולבטים

אחד הכללים שלומדים כשלומדים עריכה לשונית (או עריכת לשון, למקפידים באמת), הוא לקרוא בקול את המשפטים שעורכים, כדי לשמוע אם הם נשמעים טוב בעברית. ואני מוסיפה, אם איזה ניסוח נתקע, לקום ולהסתובב בבית, לחשוב עליו תוך כדי תנועה, או לא לחשוב בכלל, להשתחרר להרגיע את הגוף מהישיבה הממושכת מול המחשב, לעשות תרגילי נשימה, למתוח את הגוף, לקפוץ קצת במקום, לעשות הרפיה למוח ואז לחזור לעבודה.
 
כשלא עושים את זה, הטקסט נראה כפוי ומאולץ, הוא לא זורם, הוא מקרטע, הוא לא מזמין לקרוא, הוא נשמע מזויף, כמו אקורד צורם, כמו שריטות של ציפורניים על הקיר.  
 
אבל לפעמים הבעיה היא לא רק בזרימה, אלא גם בהרגשה שעבר על הטקסט עורך שלא למד את רזי המקצוע. ועיקר הבעיה, גיליתי לאחרונה, היא בתחביר. עניינים לקסיקליים אפשר לפתור בקלות בעזרת מילון. ענייני תחביר דורשים הבנה אחרת, שאינה מפורטת במילונים. מלבד זה, מי שלא זוכר תחביר מהתיכון ולא למד מאוחר יותר, בדרך כלל גם לא מבין למה חשוב לדעת את זה כשעורכים טקסט, ולא מבין טיעונים תחביריים שתומכים בעמדת האקדמיה. זה לא נורא אם זה אדם מהיישוב, זה נורא אם זה מישהו שצריך לעבור על טקסטים ולתקן אותם. 
 
דוגמאות? עורכים מקצועיים יודעים שאין להתחיל משפט טפל בלי מילת זיקה. הם גם יודעים שאחרי מילת הזיקה יש להחזיר את מבנה המשפט למבנה הרגיל. לא "הבית בו גרתי" וגם לא "הבית שבו גרתי" אלא "הבית שגרתי בו".
 
עורכים מקצועיים יודעים שאסור להשתמש בכמובן ש… כנראה ש… בוודאי ש… מאחר ו… ייתכן ו… בגלל ש… למרות ש… ועוד ועוד, מיני צירופים, שאנשים המושפעים מעריכה לא מקצועית, עיתונאית בעיקר, יחשבו שאין בהם כל פסול.
 
עורכים שלמדו עריכה יידעו להימנע ממבנים תחביריים נטולי היגיון תחבירי עברי, כמו למשל "הגעתי הביתה רק כדי למצוא שם את אשתי והמאהב שלה." אנשים באים הביתה לכל מיני מטרות שונות, ובדרך כלל מציאת נשותיהם והמאהבים שלהן אינה אחת מהן. זאת אומרת, שימוש במילה "כדי" המתארת מטרה הוא לא נכון ונובע מכללי תחביר זר, לא עברי.
 
אבל במפגש בין המציאות לאקדמיה עולה השאלה, מתי כדאי לוותר. חשבתי על זה כשהעליתי לדיון את המשפט "לא להכיר את האנשים המוכרים זה לא אומר שאת עצמך לא מוכרת" לפורום השפה העברית. מאחר שכמעט אף אחד לא הבין מה הבעיה במשפט הזה, אסביר: המילה זה משמשת בו כאוגד וזה לא תקני בעליל. מצד שני, יש כל כך הרבה מקרים שבהם הזה הזה הפך לאוגד, ונשאלת השאלה אם לא כדאי להניח לסיפוח הזוחל של המילה זה לשפה בתפקידים שונים שלא נועדו לה, או להמשיך לשמור על חומות השפה, אני ועוד כמה בודדים יחד איתי, בתקווה שיום אחד ננצח בקרב.
 
תענוגות וייסורים
ומעורכים לשוניים להוצאות ספרים רשלניות. בספר תענוגות וייסורים של אלן דה בוטון (הוצ' ידיעות אחרונות, תרגום ירון פריד) בעמוד 189 או 190 מופיעה ההערה הבאה: "למתקינים: ציור קטן של מטוס ליד כל אחת מהפסקאות." המתקינים עשו את עבודתם נאמנה באופן חלקי. באמת יש ציור של מטוס קטן ליד כל פסקה, חבל רק שהם לא הורידו את ההערה.

(ותודה לדנה שהזכירה לי את הספר, תוך כדי אריזתו.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אמיגו  On פברואר 2, 2004 at 1:47 pm

    סליחה על הבורות, אבל מי הם המתקינים?

  • ימימה  On פברואר 2, 2004 at 1:50 pm

    המביאים לדפוס, מי שאחראי לצורה הסופית של הספר.

  • אמיגו  On פברואר 2, 2004 at 1:57 pm

    אולי עדיף לעשות להם ציור גדול של מטוס בפעם הבאה.

  • גיל  On פברואר 2, 2004 at 2:17 pm

    ימימה, חזקי ואמצי. אני אתך.
    הבעיה הקטנטנה היא שהעם לא אתך (אתנו). מאבקך הוא נכון וצודק, אבל כבר היום, אנשים רואים באקדמיה ללשון העברית מוסד מתנשא שלא מחובר לעמו ולצרכים שלו (לא בדיוק כך הדבר אך לא בזה ענייני). אם האקדמיה תמשיך (או תתחיל) להישאר עם השפה הישנה, הטובה והתקנית, היא יכולה להדרדר למצב שבו היא תהיה כקליפת השום. זאת אומרת, אם כיום אנשים לא מרבים להשתמש בחידושיה וללכת ע"פ תקנותיה (תקנות העברית), ואלה שכן- מאמצים להם רק חלק קטן מהם, אז מה יהיה אם היא במדיניות של "שפה למשכילים בלבד"? אף אחד לא יקישיב לה, והיחס אליה בתור מתנשאת יפנה מקום להתרחקות ולהתנכרות.

    מומלץ לקרוא את מאמרו של בן יהודה (בנושא)
    http://www.benyehuda.org/by/ivrim.html

  • שולי  On פברואר 2, 2004 at 2:18 pm

    הוא לשים פסיק לפני פסוקיות. זאת אומרת, לפני שכותבים ש/כש/לכש, יבוא פסיק. גם פסיקים בין שני משפטים במשפט מחובר אני בקושי רואה.
    אם הייתי עורכת את הפוסט שלך, הייתי מוסיפה שם לפחות עשרה פסיקים, אם לא יותר. כך גם לגבי מתי יבואו נקודתיים ונקודה פסיק.

  • גיל  On פברואר 2, 2004 at 2:28 pm

    משפט איחוי (סעיף 8)

    פסיק יבוא בין משפטים מאוחים (= איברים) במשפט איחוי. למשל:
    (1) הגשמים ייפסקו, הרוחות ייחלשו בהדרגה, והטמפרטורות יהיו גבוהות
    יותר.
    (2) חומת ברלין נפלה, ונראה כי מגיע גם תורה של אפריקה להשתחרר
    מעולו של הטוטליטריזם.

    אבל אם המשפטים מחוברים במילת איחוי והמשפט השני קצר, אפשר להשמיט את הפסיק. למשל:
    (3) הכוהן עומד במזרח והלוי בדרום.

    אלא (סעיף 9)

    כאשר אלא היא מילת איחוי (המחברת בין שני חלקים), אפשר לשים פסיק לפניה. למשל:
    (1) לא פניו היפים הקסימוני, אלא מעשיו הטובים.

    אולם במבנה "אין… אלא…" וכיוצא בו המשמש להדגשה – לא יבוא פסיק לפני אלא. למשל:
    (2) אין כאן אלא דברים בטלים.

    משפט מורכב (סעיף 10)

    אחרי פסוקית (שאינה פסוקית זיקה) יכול לבוא פסיק, אלא אם כן היא קצרה ביותר.
    לפני פסוקית לא יבוא פסיק בדרך כלל, אלא אם כן היא ארוכה במיוחד.

    דוגמאות:
    (1) כשהגיע הנשיא עם פמלייתו אל העיר, קיבלה את פניו הפגנה סוערת.
    (2) מאחר שהתביעה לא הביאה ראיות חותכות לטענתה, אנו מזכים את
    הנאשם.
    (3) האיש הצעיר האמין בכל לבו שאין הירח עולה, עד שכלה הירח.
    (4) ייתכן שהתוצאות ישתנו בהמשך המשחק.
    (5) דרישות העובדים שההנהלה תבטל את מכתבי הפיטורין בעינה עומדת.
    [פסוקית לוואי תוכן]
    (6) הפרדוקס הוא, שהשביתה הממושכת הביאה לירידה במעמדם של
    העובדים ולא לשיפורו.

    פסוקית זיקה (סעיף 11)

    מבחינים בין שני סוגי פסוקיות לוואי זיקה:
    פסוקית שהיא לוואי לא-מצמצם – כלומר שגם בלעדיה ברור כלפי מה או כלפי מי מכוון השם שלפניה;
    פסוקית שהיא לוואי מצמצם – כלומר שהיא הכרחית, ונוספת כדי לצמצם את תחולת השם שלפניה ולמנוע טעות בהבנה.
    פסוקית לוואי לא-מצמצם – ראוי להפרידה משאר המשפט בפסיק או בפסיקים, בייחוד אם מניעתם עשויה לגרום שהפסוקית תתפרש כלוואי מצמצם.
    פסוקית לוואי מצמצם – לא יבוא פסיק לפניה, ואילו אחריה יבוא פסיק רק אם הפסוקית ארוכה.

    דוגמאות:
    (1) חברי הטוב מבית הספר התיכון, ששנים רבות לא ראיתיו, פרסם מחקר
    חדשני. [לוואי לא-מצמצם – פסיקים באים לפני הפסוקית ולאחריה.]
    (2) ידיעות המתפרסמות בעיתונים היומיים אמורות להיות מדויקות. [לוואי
    מצמצם]
    (3) במסיבת עיתונאים שכינסה הנהלת המפעל לאחר פרסום הממצאים
    והמסקנות של ועדת הבדיקה, לא נמסרו נתונים חדשים. [פסיק בא לאחר
    הפסוקית משום אורכה.]

    תן דעתך להבדל בין שני המשפטים האלה:
    (4) תופעה זו נמצאת בעיקר בלשון המתרגמים, שגילו נאמנות רבה למקור.
    [לוואי לא-מצמצם – פסיק בא לפני הפסוקית; כלומר – כל המתרגמים גילו נאמנות
    למקור.]
    (5) תופעה זו נמצאת בעיקר בלשון המתרגמים שגילו נאמנות רבה למקור.
    [לוואי מצמצם – בלא פסיק לפניו; כלומר – לא בלשון אותם מתרגמים שאינם נאמנים
    מאוד למקור.]

    הערה: לא יבוא פסיק לפני פסוקית שבראשה צירופים כגון '(כל) מי ש-', '(כל) מה ש-', 'זה ש-', 'לכך ש-'. למשל:
    (6) בנוסח המוצע אנחנו חוזרים אל מה שהיה לפני שישים ושבעים שנה.

    כפי שאת רואה, בהרבה מקרים אין צורך לשים פסיק ואפשר גם להסתדר בלעדיו. כנראה שאת לא מעודכנת. ומישהי אחרת לא ממש צריכה עזרה בעריכת הפוסט.

  • ימימה  On פברואר 2, 2004 at 2:42 pm

    יותר נכון, התכוונתי ללכת לאתר האקדמיה למצוא את כל הכללים האלה וללנקק, אלא שבינתיים הייתי עסוקה בקריאת הלינק שלך. תודה. 🙂

    בכל מקרה, בעניין הפיסוק בכלל, חוץ מהחוקים שהבאת, האקדמיה נוהגת יד חופשית הרבה יותר מבשאר הדברים.

    ולשולי, אתן דוגמה טובה יותר מזו שבאתר האקדמיה למה שהיא מכנה לוואי מצמצם ולוואי לא מצמצם:

    שימי לב להבדל בין המשפטים:
    הילדים שלא הכינו שיעורי בית נשארו בכיתה בהפסקה.
    הילדים, שלא הכינו שיעורי בית, נשארו בכיתה בהפסקה.

    קבוצת הילדים הראשונה אינה קבוצת הילדים השנייה, ומה שעוזר לנו לדעת את זה הם הפסיקים.

  • darling  On פברואר 2, 2004 at 3:00 pm

    פעם פגשתי מישהו שכל עניינו בחיים היא להמציא דיו שהמבנה המולקולרי שלו יעניק לו עמידות לאורך זמן.
    חשבתי אז שזה מדהים כמה תשומת לב אנשים מקדישים לדברים שאנחנו (האנשים הפשוטים) אפילו לא נותנים עליהם את הדעת…

  • שולי  On פברואר 2, 2004 at 3:58 pm

    אבל ימימה, אני לא מוצאת הבדל בין שני המשפטים שנתת כדוגמא. לא ברור לי למה יש הבדל בין שתי קבוצות הילדים בגלל הפסיק. את מוכנה, בבקשה, לבאר עבורי?

  • עיבר  On פברואר 2, 2004 at 4:31 pm

    האקדמיה כלל אינה מנותקת. האקדמיה ממשיכה להמציא מילים שחלק לא מבוטל מהן נכנס לשפת הדיבור. כמובן שיש הבדל בין שפה כתובה לשפה מדוברת (איני נוהג לדבר בסגנון שבו אני כותב את התגובה הזו).

    רוב כללי השפה הם כללים מאוד מעשיים. יש כאן למעלה דוגמה מאוד יפה של כללי הפיסוק. הכללים הללו נועדו בסה"כ ליצור אחידות ולאפשר שפה שתיקרא בצורא סבירה.

    כמו שימימה כתבה בהתחלה: אותן שגיאות אכן צורמות. משפט ארך ללא פסיקים ונקודות קשה לקריאה והבנה. שגיאות בתחביר ובדקדוק גורמות לקורא להתרקז יותר מדי זמן בהבנת המילים והמשפטים עצמם על־חשבון הזמן שמוקדש להבנת המסר.

  • דנה  On פברואר 2, 2004 at 5:03 pm

    (מרוב העיסוק בתחביר, הייתי חייבת להתחיל את התגובה בהומאז' לזו שלימדה אותי תחביר בבלשנות כללית באוניברסיטה, ד"ר טניה ריינהרדט).
    הוויכוח על בלשנות אותורטטיבית (האקדמיה) מול בלשנות גנרטיבית ("עשר שקל" זה בסדר) הוא ארוך כאורך הגלות. גם אני חושבת שלכפות על השפה כללים נורמטיביים קפואים מועד לכישלון, כי בניגוד לכללים, השפה היא דינמית, כמו אלה שדוברים אותה, והיא משתנה עם הזמן. עם זאת, אי אפשר שלא לצפות מאנשים לפעול לפי כללים לשוניים מסוימים – במיוחד אם מדובר בעורכים לשוניים, שהם אחראיים לכך שהטקסטים הכתובים יהיו קונסיסטנטים עם כללי השפה.

    באשר לעמימויות (כמו הסיפור עם הילדים שהכינו שיעורי בית וכמו המשפט שבחרתי לכותרת) – מה לעשות, השפה היא עמומה. היא לא "השפה האידאלית" שלה שאפו הפילוסופים האנליטים. וכמו שאמר פילוסוף הבית, לודוויג ויטנגשטיין (במהדורתו המאוחרת) – השפה שלנו היא כן אידיאלית, כי היא מספקת לנו את האפשרות לעמימות הזאת. היא כזאת, כי כאלה אנחנו.
    (ותסלחו לי על הציטוטים הלא-ממש מדויקים מוויטגנשטיין; הספר שלו ארוז יחד עם כל ספרי הפילוסופיה והפרוזה והשירה, ויחד עם "תענוגות ויסורים" – וכולם ממתינים, יחד עם האמא שלהם – ליום המיוחל בקרוב, שבו נעבור דירה).

  • ימימה  On פברואר 2, 2004 at 5:04 pm

    של ילדים, אלה שעשו שיעורי בית ואלה שלא. מבין שתי הקבוצות, רק הילדים שלא הכינו שיעורי בית נשארו בכיתה בהפסקה, והיו אחרים (שלא סיפרנו עליהם) שיצאו החוצה.

    המשפט השני מדבר על קבוצה אחת של ילדים שכולם לא הכינו שיעורי בית, ולכן נשארו בכיתה.

  • דנה  On פברואר 2, 2004 at 5:10 pm

    אני מסכימה שלעיתים העריכה בעיתונות הכתובה לוקה בחסר, והעיתונים מלאים בשגיעוט ניסוח, תאויוט תחביריות, וסתם עילגויות. ואולם, לא הייתי מכלילה ואומרת שכל מי שעורך בעיתון לא יודע עריכה לשונית מהי; סבורני שרוב העוסקים במלאכה יודעים שרק "הואיל" הולך עם "ו", וכל היתר – הולכים עם "ש": "מאחר ש..", "ייתכן ש", "היות ש..", "במידה ש…", וכן הלאה וכולי.

  • סנרק  On פברואר 2, 2004 at 5:27 pm

    "הגעתי הביתה רק כדי למצוא שם את אשתי והמאהב שלה."
    האם הבעיה שתארת היא בעיה תחבירית או בעיה סמנטית?
    באופן תאורטי, אדם שקיבל מידע מהבלש הפרטי, אותו שכר על מנת לתפור תיק גירושים לאישתו , יכול להגיע הביתה רק כדי למצוא שם את האישה ואת המאהב, כמו כתובת הקעקע על עכוזו של המאהב התפוס ב'מלכה לב אדום': "אם אתה רואה את זה אתה קרוב מיד".

  • תמר  On פברואר 2, 2004 at 5:30 pm

    מה יהיה?
    לא חבל להשחית כל כך הרבה מילים של/על חשיבות עצמית?
    ובטח תמצאו אצלי טעות.
    מתנצלת מראש

  • ימימה  On פברואר 2, 2004 at 5:45 pm

    ידעתי שיהיה איזה מתחכם שיגיד את זה 🙂

    אתה כמובן צודק. לא תמיד זה שגיאה. התכוונתי למקרה (השכיח יותר) שבו מטרת ההגעה לבית אינה למצוא את האישה והמאהב. כמובן, כשזו המטרה, אין כל בעיה עם המשפט, אך כאמור, זה נדיר יותר.

  • סנרק  On פברואר 2, 2004 at 6:10 pm

    שהנודניק המתחכם יהיה אני 🙂

  • ימימה  On פברואר 2, 2004 at 6:41 pm

    אני אמרתי רק מתחכם. 😉

    ולדנה – צדקת, אכן, לא כל העורכים בעיתונות. אבל בכל מקרה, העריכה בעיתונים בארץ היא בדרך כלל רשלנית ביותר.

  • באנדר  On פברואר 2, 2004 at 7:56 pm

    בעלת חוקי גזירה חד ערכיים (כמו שפות המחשב)?
    בשפה כזאת לא יתכנו דו משמעויות.
    אולי האספרנטו היא כזאת?
    מכיוון שקשה מאד ללמד את המחשב להבין שפה טבעית, נלמד אנחנו לדבר בשפה מלאכותית – ובא לציון…

  • איתן כספי  On פברואר 2, 2004 at 8:01 pm

    "Translation is like a women: if she is faithful, she is not beautiful; if she is beautiful, she is not faithful."

    Russian Proverb

  • אמיגו  On פברואר 2, 2004 at 8:20 pm

    "Nothing you can't spell will ever work". (Will Rogers)

  • חגית  On פברואר 2, 2004 at 10:25 pm

    והנה מאמר נחמד, באנגלית:
    http://www.holtuncensored.com/ten_mistakes.html

  • ימימה  On פברואר 3, 2004 at 11:07 am

    ולחגית – על המאמר. 🙂

  • נטע  On פברואר 3, 2004 at 11:32 am

    כל הבלשנות החישובית (שהגה נועם חומסקי) היא נסיון להגדיר שפה טבעית על ידי כללי גזירה, נסיון שעדיין לא הצליח במלואו.
    אם וכאשר הוא יצליח, יפתחו המון כיוונים טכנולוגיים חדשים, בעיקר בתחום אלגוריתמים של תרגום והבנת שפה ע"י מחשב.

  • סנרק  On פברואר 3, 2004 at 6:20 pm

    הדבר האחרון שאנחנו (כן, גם אתה) רוצים הוא להפוך את השפה לחד משמעית. זה יהפוך את כולנו למכונות במובן הרע של המילה. או כמו שהמרצה שלי ללוגיקה מתמטית אמר פעם: "הרעיון הקורץ, לכאורה, של שימוש בשפה פורמלית (=חד משמעית) יותיר את הפוליטיקאים והמשוררים מובטלים".

    בכלל לא מכיר אספרנטו אבל אני די משוכנע שגם באספרנטו טמונים אין-סוף ריבויי משמעות.

    אגב, שפה טבעית (=מדוברת) תהיה לעולם עמומה מאחר ודיוק מצריך שימוש מסורבל ו(כמעט?) בלתי אפשרי במסמנים.

  • באנדר  On פברואר 4, 2004 at 11:05 am

    מובטלים קורץ. אני מוכן לוותר על המשוררים לצורך הענין.

  • עלמה  On פברואר 4, 2004 at 8:50 pm

    אין לי תובנות עמוקות בנושא עריכה לשונית.
    אבל אני יכולה להגיד שאני שמחה שהמדור חזר מהחופש הקצר שלו.

  • ימימה  On פברואר 5, 2004 at 3:48 pm

    ועודנו בחופשה (אלא אם כן יוחלט אחרת בשעות הקרובות) הוא מדור פרשת השבוע, לא הבלוג כולו.

    בכל אופן, תודה. 🙂

  • נעמה  On מרץ 13, 2005 at 2:37 pm

    מישהו יכול להמליץ על הנדבוק (אגב – יש לזה מילה ראויה בעברית?) מקיף בנושא עריכה לשונית?
    ועוד אגב – באתר האקדמיה לא מצאתי אפשרות לשלוח אליהם שאלות – ???

  • זיו  On יוני 22, 2007 at 3:51 pm

    היי,
    אולי תוכלי לומר לי בבקשה מה השגיאות בשלושת המשפטים להלן:
    1.השופט יגיע בעוד כרבע שעה בערך.
    2.השחקנים נכנסו אחד אחרי השני.
    3.אני אחראי על העניין.

  • ימימה  On יולי 4, 2007 at 10:49 pm

    במשפט הראשון ה"כ" מייתרת את ה"בערך". אפשר היה לכתוב "השופט יגיע בעוד כרבע שעה" או השופט יגיע בעוד רבע שעה בערך."

    במשפט השני היה צריך לכתוב ,השחקנים נכנסו בזה אחר זה.

    במשפט השלישי אין לי מושג מה הבעיה.

  • הניה  On נובמבר 9, 2007 at 9:40 am

    אני אחראי לעניין.

  • רז  On דצמבר 15, 2009 at 12:21 pm

    מישהו יכול לומר לי בבקשה מה השגיאות בשלושת המשפטים להלן:
    1. הפלסטינית נעצרה במחסום בדרכה לבית החולים
    2. ילדי העובדים הזרים אינם בעלי זכויות
    3. אחוז המזרחים במוסדות האקדמים קטן פי כמה מאחוזם באוכלוסיה
    4. האקדמיה ללשון הינה מוסד הדואג לתקינות במקום הזקוק לתיקון.

  • יעקב קמחי  On פברואר 10, 2011 at 5:41 pm

    ערב טוב לך, ימימה
    נראה לי שזהו מדור שיווקי, אם כי גם הוא חשוב לקוראים ולמתעניינים בלשון עברית חפה משיבושים בתחומים השונים: לקסיקליים, סגנוניים, תחביריים, כתיב (חסר ניקוד) תקין ותקני, ניקוד נכון שגיאת בכתיב ובפיסוק ועוד ועוד.
    יפה שהעלית בבלוגך ענייני לשון, וכולי תקווה שהעם ההולך בחושך
    יחכים מקריאת הדברים ויפנים אותם.
    איני רוצה להיראות לא טרחן ולא קטנוני, ןאין טעם שאעבור על עניינים אחדים בדברים שכתבת ואעיר אי-אילו הערות, אבל לא יכולתי להישאר אדיש לביטוי "להוריד" שבסוף דברייך. האם תקין הוא בעינייך?
    וקבלי הערה נוספת הנוגעת לכתיב של "געגועי" שבכותרת הבלוג. הכתיב הנכון הנו געגועיי!
    יעקב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: