דיוקנו של האמן כאיש רעב

איש אחד יקר ללבי נוהג לומר שתואר שני במנהל עסקים הוא אולי התואר היחידי שבמקום להעלות את ערכו של האדם, הוא מוריד אותו.*
 
כך גם בהוצאות ספרים. כששלחתי את כתב היד של הספר שלי לפני ארבע שנים, כשכל הוצאות הספרים עדיין היו הוגנות, מלבד השמחה ששמחתי עם שתי התשובות החיוביות שקיבלתי, ולמרות הכאב על כל תשובה שלילית, שמחתי שמי שלא רציתי שיפרסם את הספר השיב לי בשלילה. ככה זה. יש הוצאות שמכובד יותר להוציא בהן ספר ויש כאלה שמכובד פחות, ואפילו קצת פדיחה ופחיתות ערך. למרבה השמחה, קיבלתי תשובות חיוביות מהוצאות מהסוג הראשון.
 
אבל בכל זאת, אני לא כותבת למיי דוקיומנטס. זאת אומרת, אילו קיבלו אותי בהוצאה פחות מכובדת, למרות הכל, לא הייתי הולכת על זה? ברור שכן. הכותב, כל כותב, רעב לקהל. מי שבאמת חשוב לו להגיד את דברו, גם לא ממש מחשיב את איכות הבמה. עדיף, כמובן, שתהיה הטובה ביותר, אבל זה לא מחויב המציאות. הוא מקווה לא רק שישמעו את קולו, אלא גם שישלמו לו על זה. ובצדק. למה לא? אם זה טוב, צריך לשלם על זה, וחברה בריאה ראוי שלא תדרוש מהאמנים לתת את השירה שלהם בחינם
 
אין לי תואר שני במנהל עסקים, אז אולי אני קצת לא מעודכנת בנהלים, ובכל זאת, נראה לי שיש חוצפה רבה בדרישה לשלם תמורת לקטורה.
 
נגיד שלא באמנות עסקינן. נניח שיש פה עסק, שצריך להחליט עם איזה ספק הוא יעבוד. הוא סוקר את השוק, ומחליט בסוף על סמך שיקולי איכות, מחיר ועוד עם מי הוא יעבוד. לספק הוא מגיע בעקבות פרסומים, יחסי ציבור שעשה הספק, שמועות מפה לאוזן ועוד ועוד. אבל בשום מקרה הוא לא דורש מהספק לקנות ממנו, העסק, את הסחורה שלו עצמו (של הספק), שבסופו של דבר המרוויח העיקרי ממנה יהיה העסק.
 
כך צריכות לנהוג גם הוצאות הספרים. הסופרים הפוטנציאליים הם הספקים שלהן (גם אם לא יבחרו להוציא את כתב היד שלהם, הלקטורה מקבילה לסקירת השוק). שליחת כתב היד וכל הפעילות הציבורית האחרת של הסופרים, אם יש להם פעילות אחרת (כמו למשל, לכתוב בלוג), הן חלק ממערך יחסי ציבור ופרסום עצמיים. המרוויחות העיקריות מהתוצרת של הסופרים הן ההוצאות. הרווחים אמורים לבוא מהלקוחות של ההוצאות, קוני הספרים, לא מהספקים, הסופרים. אז למה הן דורשות מהם לשלם על סקירת השוק שלהן?
 
טוב, כמו בבדיחה הידועה, כי הן יכולות. האיש הרעב, הן יודעות, יעשה הכל כדי להשביע את רעבונו. רוצים במה? שלמו, ואנחנו נרוויח מכל הכיוונים. אפשר להילחם בזה? כנראה לא. אפשר רק לומר מעל כל במה שעדיין אפשר לומר בה את זה שזו חזירות. 
 
 
* יוצא מכלל זה הוא אמיגו שערכו לא יסולא בפז, למרות התואר.   

 

ולמרות ההבטחה שפרשת השבוע יצאה לחופשה
שבת פרשת בשלח היא שבת שירה. שירה בפרשה ושירה בהפטרה, והכל בחינם. אלא שהשירה הזו קיבלה לפחות את הבמה הטובה ביותר שאפשר לקבל, ואף אחד לא ביקש מכותביה לשלם תמורת כניסה לקנון הנחשב ביותר בעולם.
 

דיוקני שלי כאישה רעבה
מישהו ברחוב שלי החליט שהסל של האופניים שלי הוא פח אשפה. כך לפחות חשבתי עד לפני שבוע, כשהייתי מוצאת בו פעם נייר עטיפה של משהו, פעם שרידי ארוחה במקדונלדס, פעם קליפת בננה, פעם מכתב מקומט מהבנק.
 
אלא שלאחרונה התברר שהמישהו החליט לדאוג לי יותר ברצינות. כך יצא שהגעתי ערב אחד וגיליתי שתי פיתות יבשות בסל. הבלגתי על העלבון והחלטתי שזה עדיין מקרי. אלא שלמחרת היתה שם שקית עם ספרים. דרמה יוצרת, סיפורים של הרבי מברסלב, ספר זיכרון, חוברת על טורקיה ופירוט ערכים תזונתיים של מזונות. כל זה, בשקית אחת. רציתי לזרוק, אבל בסוף החלטתי לבדוק איזה מסר שולח לי היקום (או האיש).
 
עדיין לא גיליתי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דנה  On פברואר 5, 2004 at 7:22 pm

    זהו דיוקנו של המשליך האלמוני כאדם עצלן (מה זה? ללכת עוד שני מטר עד לפח הזבל המוכרז זה קשה מדי?) או כאדם נוירוטי (פירוט ערכים תזונתיים של מזונות?? מה הוא חושב, שאם הוא סופר קלוריות, גם שאר העולם צריך לאמץ את הנוירוזה הזאת?).
    בכל אופן, לא אוסיף מלים על עניין "הוצאות הלקטורה" המרגיזות, רק אציין שגם בסיכומו של דבר, גם כשהסופר אמור לראות סוג-של-כסף מעמלו, זה לא תמיד בהכרח קורה.
    http://www.notes.co.il/dana/2573.asp

  • אמיגו  On פברואר 5, 2004 at 7:46 pm

    ראשית, אם היית מכירה אותי גם לפני עשר שנים, היית מסוגלת להעריך כמה ערך איבדתי מאז בגלל התואר הזה.
    שנית, כבוגר מנהל עסקים, אני מוכן לצטט באוזנייך את הדבר החשוב ביותר שלמדתי שם, מפי מי שהיום הוא מנכ"ל משרד האוצר: "קודם כל צריך לקחת את הכסף".

  • עלמה  On פברואר 5, 2004 at 9:20 pm

    כל עניין כלכליותן של הוצאות הספרים הוא מטריד, וברוב המקרים חוטא למטרה.
    עצם העובדה שהוצאתו לאור של ספר צריכה להשתלם, עלולה ואולי אכן גורמת, לפניה הידועה למכנה המשותף הנמוך (AKA: רם אורן?)

    אז נכון, הם מוסיפים חטא על פשע וגובים מהסופרים האומללים כסף על הרצון לצאת לאור, אבל בהתחשב בבעיתיותו של המצב, אולי צריך לחשוב על פתרון אחר?

  • רותי  On פברואר 6, 2004 at 12:52 am

    הרשה לי להוסיף: "קודם כל צריך לקחת את הכסף מהעשירים".
    דהיינו מהוצאות הספרים.

  • ס"ס  On פברואר 6, 2004 at 3:02 am

    לגבי האיש שמשאיר לך ממיטב תבואת הארץ בסל האופניים שלך- אני לא מבין על מה את מתלוננת. את כל-כך שלילית לפעמים. עובר האיש ברחוב, רואה את אופנייך, ומיד אחרי שמאבד את התיאבון הוא מבין שמדובר במקרה לא קל, נכמרים כלפייך רחמיו בקרבו, והוא מחליט לפתוח את ידו ולהושיט לך קצת עזרה, והכל לשם גמילות חסדים ומתן בסתר ולשם שמיים. וכדי להוכיח לך שלא להעליב הוא מבקש, הוא שולח לך מסר יפהפה: לא רק מזון לגוף (להלן: הפיתה) הוא מבקש לתת לך, אלא גם מזון לנשמה (להלן: הספר). כלומר, לכל צרכייך הוא דואג. אין מה לדבר, גם פילנתרופ וגם משורר. את בטוחה שלא קיבלת איזה ספר שירים שלו? את יודעת מה, עכשיו כשאני חושב על זה קצת, אני במקומך לא הייתי מתפלא אם קצת כמו בשיר "סיגליות" של דיוויד ברוזה, גם כאן בעצם מדובר באדם קרוב שמבקש שתחלמי עליו בלילות.

    אולי הוא אפילו יקר לליבך.

  • ימימה  On פברואר 6, 2004 at 10:24 am

    אני לא מסכימה עם הקביעה שהוצאות ספרים אינן צריכות לחשוב על השתלמות כלכלית. ראשית משום שהוצאת ספרים היא עסק. אבל חשוב מזה, ההנחה שאמנות צריכה להיות בחינם היא בעייתית ובסופו של דבר – פוגעת באמנות יותר מכל ומורידה את ערכה.

    אבל השוק בארץ בעייתי. כל כך הרבה יוצרים וכל כך מעט במה, שלא לדבר על כל כך מעט קהל. במקום הזה, כמי ששולטות על הקביעה מי יעלה על הבמה, ההוצאות לא מתנהגות בצורה הוגנת, כשהן מבהירות מראש שאחד המחסומים בדרך לעלייה על הבמה הוא הכסף, עוד לפני איכות היצירה.

    והרי בסופו של דבר, כמו שאמרתי, מי שירוויח מעמל הסופרים הן ההוצאות. אם הן חושבות שלא ירוויחו, שלא יוציאו לאור את הספר, אבל שלא יבלבלו את השוק עם קריטריונים שאינם ממין העניין.

  • ימימה  On פברואר 6, 2004 at 10:38 am

    חלק מההוצאות המוציאות ספרות מקור או ספרות מתורגמת גם כשידוע שלא ירוויחו ממנה הרבה, או לא ירוויחו כלל. הן עושות את זה מסיבות אחרות, בין היתר קידום האמנות בארץ, אם נראה להן שהיצירה ראויה, או הגשת חומר תרבותי מהעולם הרחב שהצרכנים שלו יהיו אמנם מעטים, אבל חשוב שהוא יהיה בעברית.

    להוצאות כאלה מגיעות תשואות רמות.

    עם זאת, אם הן אומרות לעצמן, את הפסדינו ממקומות כאלה נגלגל על שולחי כתבי היד, הרי שלא עשו דבר.

  • חזיר קפיטליסט  On פברואר 6, 2004 at 10:48 am

    לשלם למגיהים, עורכים, מתקינים וכיו"ב?
    ומה ימנע מכל סטודנט(ית) שנה א' לספרות/תיכונית עם בלוג/הסנרק/ארתור דנט לפוצץ את הוצאות הספרים ברישומי בוסר חסרי ערך?

    (*נעלבתי עם מנהל העסקים)

  • ימימה  On פברואר 6, 2004 at 11:26 am

    אני רואה שהעלבון היה כל כך צורב ששכחת את השכל הישר שלך.

    (או שסתם לא קראת הכל עד הסוף.)

    אז לשאלתך, הכסף אמור להגיע מהמכירות, דהיינו, מהצרכנים, לא מהספקים.

    לעניין מה שימנע, אז אוקיי, שום דבר לא ימנע, אבל הרשה לי לספר לך משהו בסוד: לא כל כתב יד נקרא מתחילתו ועד סופו בעיון. גורלם של רבים נחרץ כבר בעמודים הראשונים.

    ובעניין העלבון, חשבתי שאין לך תואר שני במנהל עסקים, האם טעיתי? P-:

  • חזיר בזול  On פברואר 6, 2004 at 12:49 pm

    אבל הרי גם את יודעת (ואף כתבת זאת וגם את זה קראתי) שיש ספרים לא מעטים שהם טובים ואיכותיים ולא מכסים את ההוצאות.
    אני מניח שמרבית הספרים הטובים/חשובים לא מכסים את ההוצאות.

  • דורון  On פברואר 6, 2004 at 1:57 pm

    מילה רכה מדי לתיאור החזירות של "ארגוני התרבות" החמדנים.
    מהר מאד יגלו כולם את הטריק החדש, ולא תהיה הוצאה שלא תדרוש "דמי עיון בסחורה".
    וכמו כל תופעה מרגיזה בנוף הישראלי, בחלוף זמן לא רב היא הופכת לנורמה, וכולם שוכחים שפעם זה היה אחרת. משם כבר לא תהיה דרך חזרה.

  • דורון  On פברואר 6, 2004 at 2:01 pm

    דרמה יוצרת בפיתה.

    מה לא ברור?

  • תראזימאכוס  On פברואר 7, 2004 at 4:16 am

    אין מה לעשות ימימה'לה, יש מה שנשקרא שיווי משקל של כלים. בניגוד לרצונך הכמוס הסופר אינו ספק. יש אלף כמוהו. ההוצאה צריכה להעסיק אנשים כדי שיבררו את המוץ מהתבן, כדי שיאתרו את היהלומים בין הררי האבק.
    אם תהפכי לכוכבת היי בטוחה שהם ירדפו אחרייך, בינתיים עלייך לרוץ אחריהם. לא במקרה מספר גדול של אומנים הגיעו לפת לחם לפני שהגיעו לתהילת עולם, זה דרכו של עולם.

  • dh  On פברואר 7, 2004 at 4:50 pm

    אני מציע להוצאות לא סתם לגבות כסף עבור קריאת הספרים ששולחים להן, אלא לעשות עיסקת חליפין – הספרים ייבדקו לא תמורת כסף סתם, אלא תמורת רכישה מספרי ההוצאה. (את הפרטים אני משאיר להוצאות לקבוע. אפשר שהם ישלחו תלושי קנייה לכל מי שישלם להם על בדיקת ספרו).

    ימימה דיברה על ספקים ולקוחות, והרי הנוהג של חיוב הספק ברכש גומלין די מקובל. (לכן למשל אנחנו צריכים לקנות את המים המטופשים מטורקיה)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: