כל המחלות הן פסיכוסומטיות

המקהלה

יום ראשון בשבוע שעבר היה יום קר במיוחד. בסיבוב על האופניים בירקון שתיתי כמויות אדירות של אוויר קפוא אל הריאות. למחרת במקהלה כבר בקושי טיפסתי לסול, על לה וסי לא היה מה לדבר. העדפתי לשתוק ולא לשיר חלק גדול מהזמן. בעוד שבועיים קונצרט. צריך לשמור על הקול.
 
אבל נדמה לי שהחום רק חיכה להערה של המנצחת "עכשיו אל תשירי," כדי לעלות. אז מצד אחד, אי אפשר להתעלם מתחושת הניצחון – היא באמת מעירה סתם, זה לא משום שלא שרתי טוב קודם, שהרי לא שרתי, אלא משום שיש לה משהו נגדי. מצד שני – אם היא כל כך נגדי – מה אני עדיין עושה שם?
 
המקום השר הוא המקום הכואב
כבר הייתי חולה פעמיים החורף. עכשיו זו הפעם השלישית, ועם חום. בכל פעם איבדתי את הקול לכמה ימים. בכל פעם זה היה לפני קונצרט. בכל פעם זה התלווה להערה מרושעת כלשהי מצד המנצחת. אדם רציונלי ממני היה אומר אולי שאני לא מייחסת הסברים לוגיים למחלות שלי ושאי אפשר להגיע למסקנות כאלה. אני לא בן אדם רציונלי בדרך כלל. לפעמים אני אפילו יכולה להיות מכשפה.
 
פרשת השבוע
פסוק אחד בפרשת השבוע, "מכשפה לא תחיה" והפוסט הזה של אמיגו, הזכירו לי את הפעם היחידה שניסיתי את כוחי במכשפוּת, עם הצלחה לא מבוטלת (לדעתי). 
 
יצאתי פעם עם מישהו, ובפעם השנייה הוא אמר לי משהו כל כך מכוער, שהשתמשתי בכל כוחות האופל האפשריים נגדו. כעבור זמן קצר מאוד הוא פוטר מעבודתו. השנה: 1998 (הרבה לפני שפיטורים היו לחם חוקם של רבים.) העבודה: קצין בצה"ל (לא עבודה שמפטרים ממנה מהר כל כך). חייבים להודות שצירוף המקרים עושה די נעים לאגו, בעיקר בגלל הצדק הפואטי. למען הסדר הטוב, וכדי לא להבהיל אף אחד, אוסיף שהוא לא הראשון שאמר לי דברים לא יפים, וגם לא האחרון, אבל הוא היה היחידי שניסיתי את זה עליו, והיחידי שזה הגיע לו ובענק.
 
אפשר להגיד שאני לא אשמה בפיטורים שלו, כמובן. אבל לדעתי אין לעובדות זניחות כל חשיבות במקרה הזה. 
 
(אה, ומה הוא אמר? התשובה במהופך*.)
 
לא רק קונצרט
השנה אקרא את פרקים טי"ת ויו"ד במגילת אסתר בבית הכנסת הקונסרבטיבי בבוגרשוב. עוד סיבה להתחיל לשמור על הקול מעכשיו. אולי בכל זאת כדאי להפסיק קצת עם המקהלה.

 

 

* ףסכ ךל ןיאו תיקינצוביק תא יכ רבד םוש וניניב היהי אל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גילעד  On פברואר 21, 2004 at 4:45 pm

    היא כמו טלרית בבנק. במקום שבו היא עובדת יש המון כסף. זה לא הרשים אותו מספיק?

    אני מחמם את הרעשן שלי.

  • דנה  On פברואר 21, 2004 at 9:09 pm

    טיעון מקורי היה לו. לפחות זה לא "זה לא את, זה אני". בעצם, זה כן. זה "זה לא את, זה אני יצור דוחה, קמצן ואינפנטילי".
    נפעמתי כולי מהצלחת הכישוף. אני, כל מה שניסיתי בחיים שלי, יצא – כמאמר ענבל פרלמוטר עליה השלום – "כישוף כושל".
    תרגישי טוב.

  • נטע  On פברואר 22, 2004 at 1:03 am

    ימימה,
    בתקופה בה שרתי במקהלה הרגשתי שהקול שלי בדיכאון.
    בכל פעם שפתחתי את הפה יצאו לי צלילים חלושים בלבד, וחצי שעה של חימום לא הצליחה לעורר את הקול שלי לחיים, למרות שבד"כ אני מצליחה לשיר בצלילות ובקלות השכם בבוקר בלי חימום כלל!
    יש משהו קשה באמירה של המנצחת: "אל תשירי", ובמיוחד כשהיא נאמרת לעיתים קרובות כל כך, קרובות מדי.
    לדעתי יש לך קול נפלא ואני בטוחה שלבאי בית הכנסת בפורים ינעם מאד להאזין לך.
    לכן אולי כדאי לך לחפש מקום בריא יותר לשיר בו. לא חסרות מקהלות בארץ ואולי שווה לבדוק אותן ברצינות…
    שבוע נפלא ופורה,
    נטע.

  • אק"ק  On פברואר 22, 2004 at 3:25 am

    אני חייב לומר לך שלו לא הייתי רואה בעצמי, לא הייתי מאמין שאת כתבת את הדברים האלה, על המגיה השחורה…מצד שני השעה עכשיו 03:25 לילה גשום, בשעה כזאת אני מוכן להאמין שבכוחך לפטר אנשים בכוח המחשבה…מה אני יודע…מעניין אם זה עובד בכוון ההפוך, דהיינו את מוכנה לסדר לי משהו עם הלוטו?

  • ימימה  On פברואר 22, 2004 at 9:26 am

    תודה על העידוד. אני שוקלת ברצינות לאמץ את עצתך.

    לאק"ק – הפסקתי לעשות את זה ברגע שראיתי שזה עובד. 🙂

    לדנה – תודה על איחולי ההחלמה.

    לגילעד – מחמם את הרעשן?

  • אק"ק  On פברואר 22, 2004 at 1:28 pm

    מסתבר שהאימרה הידועה – אלוהים נותן מטאטאים לאלו שפוחדות לטוס – נכונה.

  • אמיגו  On פברואר 22, 2004 at 2:27 pm

    אני מתפלא עליך. שכחת את כוחותיה של ימימה בקריצה?
    http://www.notes.co.il/yemima/3804.asp

  • אק"ק  On פברואר 22, 2004 at 4:40 pm

    הוא לא אוהב שעולים לו על הרגל."היי", אמרתי בקול, "מה זה?" היא עצרה, סובבה לאט את ראשה ונתנה בי מבט מוזר. " "Sono spiacenteהיא אמרה לי באיטלקית. ידעתי שאינה מתכוונת. חשבתי לעצמי שהוא לא אוהב שמדברים אלי באיטלקית. היתה לי הרגשה רעה שהיא תתקוף אותי קריצתית. שלחתי באינסטינקט את היד הימנית קדימה, הגנתי על העין, ורעמתי מולה – Talk to the hand ( נכון, שווארצנגר השתמש בזה קודם), חשתי שהיא מתכווצת. הרגשתי שהיא חושבת על שחר. לפני שהספיקה לענות, היד התארכה לה מגופי, גמעה את המרחק בנינו, וחדרה במיומנות לתוך גופה. היא נותרה משותקת. גיששתי בתוך הגוף החם שלפני ואיתרתי מייד ריכוז של לויקוציטים. במיומנות רבה אספתי כמה, ומשכתי את היד חזרה מתוך גופה. הבטתי בה הישר לתוך העין, ופתחתי את האצבעות למול עיניה המשותקות מאימה. הנחתי להם ליפול על האדמה הקרה. הם פרכסו פרכוס אחרון ונדמו. "נראה אותך עוברת את החורף הזה בלעדיהם" אמרתי לה ללא קול. היא הביטה בי באימה. היא ידעה שהיא תהיה שוב חולה. הבטתי בכלב במבט מנצח. הוא הביט בי חזרה ואמר, "לא רע הסיפור על הדוסית המלייאנית". הסכמתי איתו. אני תמיד מסכים עם הכלב שלי. התקדמנו. מאחור כבר שמעתי אותה משתעלת.

  • אק"ק  On פברואר 22, 2004 at 4:43 pm

    ביום ראשון טיילתי עם הכלב בירקון. לגמתי מלוא הריאות אויר קר, ופלטתי הבל פה מהביל, כמנהג הקטרים. היה נעים. לפתע, משום מקום, שמעתי איוושת אופניים, ולפני שהספקתי להבין מה קורה שמעתי את הכלב מגרגר בזעף. גלגל עלה על כפו הימנית. הוא הסתכל עלי במבט מלא חימה. ידעתי שאני צריך לפעול מהר. הוא לא אוהב שעולים לו על הרגל."היי", אמרתי בקול, "מה זה?" היא עצרה, סובבה לאט את ראשה ונתנה בי מבט מוזר. " "Sono spiacenteהיא אמרה לי באיטלקית. ידעתי שאינה מתכוונת. חשבתי לעצמי שהוא לא אוהב שמדברים אלי באיטלקית. היתה לי הרגשה רעה שהיא תתקוף אותי קריצתית. שלחתי באינסטינקט את היד הימנית קדימה, הגנתי על העין, ורעמתי מולה – Talk to the hand ( נכון, שווארצנגר השתמש בזה קודם), חשתי שהיא מתכווצת. הרגשתי שהיא חושבת על שחר. לפני שהספיקה לענות, היד התארכה לה מגופי, גמעה את המרחק בנינו, וחדרה במיומנות לתוך גופה. היא נותרה משותקת. גיששתי בתוך הגוף החם שלפני ואיתרתי מייד ריכוז של לויקוציטים. במיומנות רבה אספתי כמה, ומשכתי את היד חזרה מתוך גופה. הבטתי בה הישר לתוך העין, ופתחתי את האצבעות למול עיניה המשותקות מאימה. הנחתי להם ליפול על האדמה הקרה. הם פרכסו פרכוס אחרון ונדמו. "נראה אותך עוברת את החורף הזה בלעדיהם" אמרתי לה ללא קול. היא הביטה בי באימה. היא ידעה שהיא תהיה שוב חולה. הבטתי בכלב במבט מנצח. הוא הביט בי חזרה ואמר, "לא רע הסיפור על הדוסית המלייאנית". הסכמתי איתו. אני תמיד מסכים עם הכלב שלי. התקדמנו. מאחור כבר שמעתי אותה משתעלת.

  • אמיגו  On פברואר 22, 2004 at 5:20 pm

    נהדר 🙂
    זה מסביר הכל.

  • ימימה  On פברואר 22, 2004 at 5:30 pm

    אמא'לה! אק"ק!

  • אק"ק  On פברואר 22, 2004 at 6:07 pm

    אנ' לא בטוח שאת חסידה גדולה של סרטי המושל האוסטרי, בכל אופן בסרט האחרון שלו, היתה לו יציאה משעשעת בה הוא שולח קדימה את היד ואומר למישהו שעומד לתקוף אותו – דבר אל היד…אותי זה הצחיק. חן חן גם לאמיגו.

  • ימימה  On פברואר 22, 2004 at 6:37 pm

    ברור שמצחיק. 🙂

  • ס"ס  On פברואר 22, 2004 at 6:57 pm

    אני שמח לראות אותך פה. לא כל-כך בגלל הבדידות שקצת חשתי עד שבאת, כמו בגלל שזאת הזדמנות טובה בשבילי לבקש ממך להחליף מילה עם הכלב שלך. אתה שומע, המנחה שלי באוניברסיטה…

  • אק"ק  On פברואר 22, 2004 at 9:31 pm

    הכן בובה נאמנה למקור, 3 מחטים ארוכות וחדות, ותן לימימה. יש לי הרגשה שהבעיה לא תעיק עליך יותר.

  • ימימה  On פברואר 23, 2004 at 12:53 am

    אילו הייתי כאן בזמן אמת כדי לענות, זה בדיוק מה שהייתי עונה לו.

    חוצפה של בן אדם, אני אומרת לך, להניח שהכלב שלך יצליח יותר ממני. ואותי הוא עוד מכיר קצת, ואת הכלב שלך? רק ממילה שלך! ועוד מילה של עו"ד!

    אין בושה לנוער.

  • רוני  On פברואר 23, 2004 at 2:50 am

    ניסיתי. באמת ניסיתי לסחוט ממני איזה רגש של סימפטיה בתגובה לחויה המזעזעת שעברה עליך אי אז, חויה שעד היום את מעדיפה לעמוד מולה כשהיא כתובה הפוך. אבל מה לעשות, שאחרי שכבר אמרו לי הכל, ולא אמרו לי עוד יותר, משהו התקשח בי, ואני לא מתפעל מכל מטומטם. אז התגלה כשל במערכת הסינון הקפדנית והמהוללת שלך. אני סמוך ובטוח שמאז תיקנת את הכשל, ושנית מקרה כזה לא יחזור, נכון?

    אבל לעצם הענין, הכישוף שהטלת עבד בצורה מרשימה, ללא ספק. וזה הזכיר לי כמה כשפים קשורים או לא לענין שנתקלתי בהם פה ושם, כמו אותו חרס שנמצא בחורבת רימון (אי שם בדרום, חצי קילומטר דרומית לקיבוץ להב), שמתוארך למאה החמישית או השישית לספירה, ועליו לחש כשף בארמית של בחור אלמוני שהתאהב בבחורה, אבל היא כבנות ישראל החסודות והצנועות מאז ומתמיד לא שמה עליו, והאומלל קורא לכל המלאכים והשדים לעזור לו להטות את לב הנערה אליו, בזו הלשון ממש:
    … אתון מלאכיה קדישיה ותקיפיה, משבע אנה יתכון: כמה דיקד חספה הדין, כן יקוד לבה דר[חל? ברתה דמר?]ין בתרי אנה יו[…], ותהפכו לבה והונה וכוליתה לרחמה רבא ולא ידמוך ליבה, ואתון סמאל ואשמדי עבידו לי צביוני בהדה שעתה במהרה אמן.
    ובתרגום לעברית מדוברת: אתם מלאכים קדושים וחזקים (השמטתי את שמות המלאכים מסיבות של דיסקרטיות מקצועית), משביע אני אתכם: כמו שהחרס הזה בוער באש, כך יבער ליבה של ר[חל? בת ?] אחרי, אני יו[?..], ותהפכו את לבה ורעיונה וכליותיה לאהבה גדולה, ולא ישן ליבה. ואתם סמאל ואשמדאי עשו לי רצוני בזו השעה במהרה אמן.
    אז נכון שהחרס שבור לחתיכות ושרוף, אבל אפשר להשלים את הקטעים החסרים בו (מלבד השמות של הבחור והנערה) על פי קטע שנמצא בגניזה הקהירית, בו הוראות מדויקות לכישוף של אהבה: קח חרס, וכתוב עליו את הנוסח הבא 'אתון מלאכיה' וכו', ואח"כ תזרוק אותו באש. וזה מה שהבחור המסכן עשה, בדיוק לפי ההוראות. אם זה עבד או לא, אנחנו לא יכולים לדעת.
    מה אני אגיד לך ימימה, ממרחק של אלף חמש מאות שנה אני מחבק את המסכן שעצמותיו כבר התפוררו לאבק פורח, ומאמץ אותו ללבי. בתור אחד שיודע טוב מאוד איך בחורות יכולות להתעולל ולהתאכזר למחזרים שלהן, יש לי את כל הסימפטיה למסכן.
    והנה עוד קמיע לאהבה מלפני אלף שנה שנמצא בגניזה, של בחור בשם "עשיר בן וצאיף" שהתאהב בבחורה בשם "דלאל בת ציא". הפעם, במקום לקרוא לעזרת מלאכים ושדים, הבחור הלך על כיוון יותר פיוטי: "מזומן הדין שמא (=מוכן זה הקמע) לדלאל בת ציא באהבת עשיר בן וצאיף. שימני כחותם על לבה של דלאל בת ציא וכחותם על זרועך את דלאל בת ציה, כי עזה כמות אהבת דלאל בת ציא לעשיר בן וצאיף וקשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה, מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבת דלאל בת ציא לעשיר בן וצאיף ונהרות לא ישטפוה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. ויהי ה' את עשיר בן וצאיף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני דלאל בת ציא…".
    וכדי שלא תגידו שרק בחורים יכולים לרדת לכזאת רמה של שפלות ושימוש בטריקים מלוכלכים כדי לזכות בבחורה, אז הנה קמיע שנכתב עבור בחורה (בשם גדב בת תפאחה) שהתאהבה נואשות בבחור בשם טרשכין בן אמה-אללה (כן, השמות נשמעים כאילו יצאו ממחזה של חנוך לוין, אני יודע) ובו כתוב: "אתון כל קטיריה קדישיא וכל אתיה משבחיה, אלהבו ואבערו לביה דטרשכין בן אמה אללה בתר גדב בת תפאחה אמן".
    ובעברית: אתם, כל השמות הקדושים והאותיות המהוללות, הלהיבו והבעירו את לבו של טרשכין אחרי גדב בת תפאחה אמן. קצר ולענין. בלי דרמות מיותרות.

    בקיצור ימימה, אם את חושבת להפוך את התחביב למקצוע, פני אלי ולא תתאכזבי. דיסקרטיות מובטחת. כמובן, ואין צורך לומר, שעל כל כישוף של אהבה יש עשרה כישופים של שנאה, שלא תדעו מצרות.

    וזה מוביל אותי ישר לעצם הענין: "לא יהיה בינינו כלום כי את קיבוצניקית ואין לך כסף" (או יותר נכון, למשפחה שלך). דהיינו, הקשר בין אהבה, נישואין, וכסף.
    אז זה ב-ד-י-ו-ק היה הנושא שלנו השבת על שולחן השבת (במקום פרשת השבוע, תארו לעצמכם). הטריגר היה ספר חדש של ההיסטוריון יוסף קפלן על הקהילה הספרדית (פורטגזית) באמשטרדם במאות ה-17 וה-18 "מנוצרים חדשים ליהודים חדשים". פרק מיוחד בספר עוסק במהפך שחל במאה ה-18 בקהילה ביחס למוסד הנישואין. התרבו מיקרים של נישואי-סתר בהם בחור קידש בחורה בסתר ללא קבלה של הסכמת ההורים כנהוג, כאשר הזוג מעמיד את המשפחות בפני עובדה מוגמרת. נישואין מעין אלו, שקפלן קורא להם בשם המפוצץ "קידושין על רקע אירוטי", גרמו לבהלה בקרב הקהילה שניסתה לתקן תקנות שונות כדי למנוע מצבים מעין אלו. דרך אחרת של הזוג להבטיח את הסכמת המשפחות היתה כמובן להכניס את הבחורה להריון, ותסלחו לי על הביטוי הוולגרי. גם נגד זה הקהילה ניסתה להילחם, על ידי תקנה שאף רב לא יבצע קידושין לפני שהבחור ישבע שהוא עוד לא נגע בבחורה. כמובן שגם זה לא ממש עזר, ובהרבה מקרים הבחור היה נשבע, והכלה הצעירה היתה יולדת בן זכר במזל טוב כמה חודשים אחרי החתונה, ושכולם יתפוצצו. במקרה אחד, השביעו את החתן לפני החתונה, והחתימו אותו על שטר בו הוא מצהיר שהוא לא שכב עם ארוסתו (יעני, הכלה סתם שמנה). כמה שבועות(!!) אחרי החתונה נולד בן במזל טוב.
    אז איך קפלן מנתח את זה? הנה המילים שלו, לא נגעתי: "באותן שנים, ניתן להבחין בגירסה יהודית-ספרדית של חזון האינדיווידואליזם הרגשי… ביחסים המשפחתיים במשפחה קנה לו אחיזה דפוס חדש, אשר הדגיש יותר ויותר את ערכה של האינטימיות בתוך המשפחה הגרעינית ואת סיפוק המאוויים הארוטיים של בני הזוג כמטרה המרכזית של הנישואין… השיטה הישנה, בה השיקולים החברתיים והכלכליים מילאו תפקיד מכריע, פינתה את מקומה לשיטה ששמה את הדגש על בחירה מתוך בחירה, ואף אהבה, בין בני הזוג. אם קודם לכן נקבעו הנישואין על פי הרצון וההעדפה של הורי החתן והכלה, הרי עתה עברה בהדרגה זכות הבחירה לידי החתן והכלה עצמם. זאת ועוד, בחברות השונות במערב אירופה התאפיינה לרוב התקופה של שלהי המאה ה-18 בגישה סובלנית יותר כלפי מיניות. המעמד הבורגני החדש העניק יותר ויותר לגיטימציה לערכים ארוטיים, וכדברי תומס לקר: 'המין, כמו שאנו מכירים אותו, הומצא אי-שם במאה ה-18'".
    איך אני מת על היסטוריונים סופר-סופיסטיקייטיד, שממציאים כל מיני מונחים והגדרות מתוחכמות להסביר מה שכל אידיוט מבין גם בלי לגמור אוניברסיטה. אז הנה עובדות החיים על פי רוני:
    עד העת החדשה, ובחברות מסוימות זה נכון גם היום, לנישואין יש משמעות כלכלית גדולה עבור המשפחות של הזוג. בדרך כלל, עוברים נכסים ממשפחת הכלה למשפחת הבעל, ובמקרה של משפחות עשירות, הנכסים האלה יכולים להיות נכסי נדל"ן יקרים כמו קרקעות, אחוזות או בתים שהיו ברשות משפחת הכלה ועתה עוברים למשפחת הבעל. הזוג עצמו הוא אפיזודה קצרה. יום אחד הרי האשה תמות, אחרי מאה עשרים שנה או בלידה הראשונה שלה – זה לא משנה, והנדוניה שהיא הכניסה עמה תשאר לצמיתות ברשות משפחת הבעל. לכן, הנה הכלל: ככל שהמעמד החברתי יותר גבוה, ככה הנישואין יהיו יותר תלויים בהסכמת (או ברצון) המשפחות, ופחות בבני הזוג. בשיא של המעמד החברתי, היינו במשפחות המלוכה, אין לבני הזוג מילה כלל, והנישואין יהיו נישואי תועלת, אמצעי להבטחת יחסי שלום בין מדינות. כך שלמה המלך נושא את בת פרעה, ואחאב נושא את איזבל בת מלך צידון, ומרי סטוארט מלכת הסקוטים נזרקת ככדור פינג-פונג בין צרפת ואנגליה. תאמינו לי, אין שום הבדל בענין הזה בין תקופת המקרא לאירופה במאה ה-16. לקח למשפחות המלוכה האירופאיות הרבה מאוד זמן לגלות שאפשר "להתחתן על רקע אירוטי", וכשאדוארד השמיני ויתר על כסאו ונשא אשה גרושה בשנת 1936, רעש העולם. קצת למטה מהמלכים, במעמד הגבוה, שם המשחק היה כסף ותוארי אצולה. כל מי שרואה את ה"עולם על פי מלמוט" לא צריך הסברים. איך אומר מלמוט למי שביקש את ידה של בתו? "מדובר כאן בעיסקה פשוטה. אתה נותן את תואר האצולה, אני נותן את הכסף. אתה לא חייב לקבל את רשותי בשביל להתחתן עם בתי. היא ילדה גדולה, ואם אתם רוצים אתם יכולים להתחתן מחר. אבל בלי לקבל את הסכמתי, לא תראה ממני גרוש". לי זה נראה הוגן לחלוטין.
    אבל ככל שיורדים במעמד החברתי, ההסכמה של ההורים הופכת פחות רלוונטית, והיוזמה נשארת אצל בני הזוג. דא עקא, שההיסטוריה נכתבת על ידי המעמד הגבוה, לא על ידי האנשים הפשוטים. לכן יש הטיה של הנתונים כאילו כל מוסד הנישואין הוא רק נישואי תועלת, ואין שום משמעות לרגשות של בני הזוג עצמם. מכאן מגיעים למסקנה המדהימה שהמין ("כמו שאנו מכירים אותו כיום") הומצא במאה ה-18. השלב הבא יהיה כמובן לטעון שאהבה רומנטית היא קונספירציה של הוליווד. אז שיסבירו לי כל אותם מלומדים במטותא רק דבר אחד. כשאותו מסכן לפני 1500 שנה השביע את סמאל ואשמדאי להטות את לבה של רחל שתאהב אותו אהבה גדולה ולא ישן ליבה ממחשבה עליו, הוא עשה את זה בשביל לשחק איתה שבץ-נא? ואם כבר, ואם הכל תלוי בהורים ולהם אין מילה, למה אנחנו לא מוצאים בכישופים האלה אף פעם בקשה מסמאל ואשמדאי לשכנע גם את האבא של הבחורה באותה הזדמנות? אה? מה תגידו על זה? אלא מה, אותו מסכן לא כתב ספרי היסטוריה. בסך הכל הוא היה אידיוט שלא גמר יסודי, ולכן הוא לא ידע שכישופים עובדים רק בספרי הארי פוטר, לא במציאות האמיתית. אבל ההסטוריונים ירום הודם, מסתכלים על האנשים החשובים, לא על הפרולטריון הנבער שמסתובב להם בין הרגלים, ולכן הם מחליטים ש"נישואין על רקע אירוטי" לא היו קיימים עד שהמעמד הגבוה הואיל בטובו ל"המציא" אותם. אפילו לא "לגלות", אלא פשוט "להמציא". באמת כל הכבוד להם. מה היינו עושים בלעדיהם?
    טוב, זאת היתה עמדתי כפי שהצגתי אותה על שולחן השבת. אבל אחי חלק עלי נמרצות, והיו צעקות עד לב השמים. גם רומיאו ויוליה עלו על השולחן, כך שעל פרשת השבוע כבר לא יצא לנו לדבר.

  • היסטוריון מצעד המחץ  On פברואר 23, 2004 at 10:40 am

    נסגר מקום העבודה שעבדתי בו כשלוש ורבע שנים.
    שמונה חודשים אחרי שפיטרו אותי משם.
    גם האחרים, שחלקם כבר תפסו תחת 15-20 שנה שם, ובהם אחד שהפגין שמחה לאידי, הרגישו באותו יום את ההרגשה שלי.

    אבל קל יותר להרוס בכישוף מאשר לבנות.

  • ימימה  On פברואר 23, 2004 at 10:51 am

    הצלחת לרתק אותי הפעם. 🙂

    ובכל מקרה, רק בשביל להחזיר אותנו לנושא, הבה נבהיר כמה דברים: ראשית, אין לי לחשים וכישופים ומיני קסמים שמטרתם לפוך את לבו של מישהו אלי. במקרה הזה, ברור שלא זו היתה הכוונה. סך הכל התכוונתי שלמישהו יהיה מספיק רע כדי שהצדק הפואטי, כמו שהגדרתי את זה לעיל, ייצא לאור. וכמו שאמרתי, זו היתה הפעם הראשונה והפעם האחרונה. לא לדאוג.

    חוץ מזה, הקטע שכתבת נפלא ומאלף. ואכן, אחד הדברים המשעשעים במקרים כמו הבחור ההוא, הוא המחשבה שהוא משחק באריסטוקרטיה (או בחברה החרדית, גם שם זה נהוג, אגב, אפרופו הטקסט של אמיגו. אתה בטח יודע את זה). כאילו לא היינו כולנו פרולטרים או בני המעמד הבינוני, לכל היותר. ובכל מקרה, נובורישים.

    ובאמת זה מה שהרגיז אותי. לא מה שהוא כיוון אלי. שהרי העובדה שאני קיבוצניקית לא חידשה לי שום דבר. הרגיזה אותי בעיקר העובדה שהוא הרס לי קצת את התמימות. שגיליתי שיש אנשים שזה חשוב להם, לשחק קצת באריסטוקרטיה, אבל באמת להאמין בזה. הפריע לי שזה נכנס להיות חלק ממערכת השיקולים שלי. לא אם יש למישהו כסף או לא, אלא אם מישהו יחפש אצלי את הכסף או לא, כי עד אז זה לא היה בכלל בתודעה שלי.

    אבל כמו שאמרת, מאז הפכה מערכת הסינון שלי למשוכללת הרבה יותר, וכשאני רק מריחה אפשרות שזה יכול להיות איזו שהיא בעיה, אני בורחת כמו מאש. (אבל זה לא הקריטריון היחידי.)

  • אוהב כנות  On פברואר 23, 2004 at 12:44 pm

    אולי לא הגיע לבחור צל"ש על טאקט אבל לזכותו שהיה כן בדבריו. רק למדונה מותר לומר: I am a material girl?
    והיא לא היחידה…

    יכולת לטפוח לעצמך על השכם. אם זה החיסרון היחיד שמצא בך בטח לא היה מה להיעלב
    לא מגיע לו איזו ברכה?

  • אק"ק  On פברואר 23, 2004 at 1:27 pm

    לא יהיה בינינו שום דבר כי את קיבוצניקית ואין לך כסף

    http://www.notes.co.il/yemima/2589.asp

    🙂

  • ס"ס  On פברואר 23, 2004 at 1:28 pm

    רק רציתי להגיד לך שהיה מאד מעניין לקרוא את מה שכתבת. אני לא בטוח שאני מסכים עם הכל, אני צריך לחשוב על זה קצת, אבל זה היה מצוין. נתת לי הרבה חומר למחשבה. תודה.

    לימימה- את תמשיכי לקרוא לי נוער ואני אמשיך לבקש מאק"ק טובות. נראה מי יישבר ראשון.

  • ימימה  On פברואר 23, 2004 at 2:05 pm

    נדמה לי שלא כל כך הבנת, לא חשוב, אולי יש בינינו איזו אי הבנה קטנה בזמן האחרון. בכל מקרה, בגדול, השיר מצר על כך שההוראה היא למצוא מישהו עשיר ולא אהבה. העובדה שסוגרים לה את החשבון היא תוצאה של הבלבול, לא תוצאה של החיפוש אחר אהבה. (כי זה לא היה שם, וגיבורת השיר נזכרה מאוחר מדי.)

    וס"ס – בסדר, תבקש מאק"ק טובות. אני יודעת מי יישבר ראשון. 😉

  • ס"ס  On פברואר 23, 2004 at 2:09 pm

    נשברתי.

  • אק"ק  On פברואר 23, 2004 at 2:42 pm

    את מחמירה איתי יתר על המידה…כשנברתי ברשימות העבר, נתקלתי בהוראה מאמא, וזה הזקיר לי את ההוראה מאבא שהמפוטר קיבל בזמנו, בן הוא אמר לו, תשתדל להתחתן עם שרי, ולעולם אל תאפשר לצלם סרטי פורנו ביאכטה שלך…סימן גרפי המדמה חיוך היה? היה.

  • רוני  On פברואר 23, 2004 at 8:47 pm

    תודה

    ולימימה – כל מה שאני כותב מרתק. תמיד.

    "כי לא דבר ריק הוא מכם"
    ואם ריק הוא – מכם!

  • היסטוריון מצעד המחץ  On פברואר 24, 2004 at 4:55 am

    אני מדבר על "אבל איפה פה הדרמה"?
    חבל, כי יש לי נטייה כזאת לא לקרוא כאלה שסוגרים תגובות.

  • ימימה  On פברואר 24, 2004 at 9:28 am

    זה לא עניין של מועדון, יש קטעים שלא נראה לי מתאים לפתוח בשבילם תגובות בבלוג.

    רוצה להגיב? יש לי מייל. 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: