הידרדרות

כשרעות היתה בת שבע ורן בן שמונה וחצי, היא נכנסה פעם לבד למכונית של אבא שלה שהיה מזכיר הקיבוץ. המכונית עמדה לא נעולה ליד הבית שלהם, והיא התחילה לשחק בכפתורים על לוח המחוונים ולהתעסק עם מוט ההילוכים. היא לא ראתה אף אחד באזור, ואחרי ששיחקה בכל מה שראתה למעלה, עברה ללחוץ על הדוושות למטה בזו אחר זו, ואז חזרה להזיז את מוט ההילוכים. הקואורדינציה שנדרשה לשילוב בין פעולות הרגליים והידיים לא היתה נהירה לה כל כך, ובנוסף לכך, בשל גודלה המיניאטורי היא לא הצליחה ללחוץ על הדוושות ולהזיז את מוט ההילוכים בבת אחת. התנועות המוגבלות של המוט תסכלו אותה, כי זכרה שבנסיעה ממש הוא זז הרבה יותר בקלות בידיים של אבא שלה – היא תמיד היתה מסתכלת עליו – ואז בשלב מסוים כשכבר כמעט התייאשה מהניסיון חסר האונים שלה לפצח את חידת תזוזת ההילוכים, גילתה את ידית בלם היד ומיד הורידה אותה והתחילה להידרדר לאחור. לא זו היתה הכוונה שלה, כמובן, ודבר ראשון היא חשה צורך עז לצאת מהמכונית המידרדרת מהר ככל האפשר, אבל היא נבהלה מהמחשבה שמישהו יגלה את מה שעשתה, אז ניסתה להירגע ולהיזכר מה הזיזה לפני שזה קרה. כשלא הצליחה התחילה שוב לשחק עם מוט ההילוכים וללחוץ על כפתורים בלוח המחוונים, בתקווה שזה יעצור את הרכב. כששום דבר לא השתנה והירידה נעשתה תלולה מדי, היא ראתה את רן מתקרב אליה בריצה. הוא הספיק לפתוח את הדלת ולהשתחל למכונית דרכה ולהרים את הידית סנטימטרים ספורים בלבד מעץ האקליפטוס שעמד סמוך לגדר שהקיפה את הקיבוץ, ולצאת משם מיד. היא התכוונה לצאת מהמכונית אחריו, מהר לפני שמישהו יגלה אותם, אבל רן כבר התרחק מהדלת והיא נטרקה חזק, כמעט פגעה לה בראש. רעות לא ידעה איך לפתוח אותה, וחמור מזה, היא גילתה למה רן התרחק משם מהר כל כך, כשאחד הכלבים ששמרו על המשק, בולטרייר אימתני ושרירי במיוחד, זינק על החלון הפתוח, במקום שבו היה רגע קודם גופו הילדותי אבל המוצק של רן, ורק השרשרת שחיברה אותו לכבל והיתה קצרה מדי כך שהוא לא הצליח להגיע לרעות, שהתכופפה מיד והתרחקה מהחלון הפתוח, הצילה אותה מסגירת הלסת שלו. היא הסתכלה מלמטה על הכלב שנעמד עם שתי רגליים על הדלת בלסתות נוטפות ועברה בזחילה למושב שליד הנהג, וראתה את רן שהחליף צד במכונית פותח לה את הדלת משם. הוא משך אותה החוצה, רועדת ועל סף בכי.

הם חזרו יחד הביתה בשתיקה. אף אחד מהם לא דיבר על זה, היא אפילו לא שאלה אותו איך הוא ראה את זה ומאיפה הוא יודע לעשות כאלה דברים, והוא לא שאל אותה מה היא עשתה שם. היא חשבה יותר מהכל שהוא מתבייש באחותו הקטנה שלא יודעת לעצור בעצמה את המכונית, ויותר מזה, שמתחילה לבכות בגלל כלב, אבל היא לא ניסתה לברר איתו אם היא צודקת. היא גם לא שאלה אותו אם הוא יגיד משהו לאבא, ולא עלה בדעתה לחשוב מה יהיה כשאבא שלה יחפש את המכונית מחר בבוקר, ומה יקרה אם הוא יידע מזה.

כשנכנסה לתיכון נזכרה במכונית המידרדרת ובשפתיים המריירות של הכלב, כשחשבה על היתרונות שבלהיות אחותו של הספורטאי המצטיין מי"א. מדי פעם, כמו עכשיו כשבא לבקר אותה בחדר ולהזהיר אותה מפני גדי ורועי, נדמה לה שהוא רוצה להזכיר לה את המקרה הזה, ולהגיד לה שהוא עוד יכול ללכת לספר לאבא, שבבוקר למחרת קם כהרגלו בחמש כדי להספיק להגיע לישיבה בתל אביב בזמן, ואחרי שלא מצא את המכונית ליד הבית הרים טלפון למשטרת המחוז שהוציאה ניידת מיוחדת לקיבוץ כדי לבדוק את נסיבות ההיעלמות וכדי שתחפש על הגבול הסמוך סימני חדירה רק מפני שהמפקד הכיר את אבא שלה היכרות אישית והאמין שהוא לא סתם מזעיק אותם, ואחרי שלוש שעות גילו את המכונית חונה בשלווה בצל האקליפטוס, עם חלונות פתוחים, כשהוא כבר איחר לישיבה בתל אביב ואפילו את מניין הילדים של תפילת שחרית פספס.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סת"ס  On אפריל 15, 2004 at 7:22 pm

    כשהייתי קטן, הייתי חולם שאני נוסע במכונית של אימי. היתה לה וולבו ישנה עם ריפודי צמר כתומים שתמיד גירדו לי ברגליים. אבי היה הנהג, אני ישבתי מאחור. באמצע רחוב בן-יהודה בת"א הוא היה עוצר ויוצא לרגע מהאוטו. האוטו היה מתחיל לנסוע, ומקץ כמה דקות הייתי מתעורר.

    נראה לי שפחד מהיכלאות במכונית נוסעת הוא תופעה רווחת אצל ילדים. מצד שני, הייתם סומכים על מילה של מישו שאלה חלומות הילדות שלו?

  • סת"ס  On אפריל 15, 2004 at 7:24 pm

    קטע מ-ה-ו-ל-ה.

  • Mנטה  On אפריל 16, 2004 at 2:16 am

    איזה כייף 🙂

  • דנה  On אפריל 16, 2004 at 2:32 pm

    כשהייתי ילדה, שבהם מצאתי את עצמי נוהגת באוטו של הורי מבלי שידעתי לנהוג. מעניין מה פרויד כתב על זה ב"פשר החלומות" (היו כבר אז מכוניות, תמהני?).

  • דורון  On אפריל 16, 2004 at 6:35 pm

    וואו.

  • ריקי  On אפריל 17, 2004 at 5:56 pm

    הפחד נוסח היטב וגם "אני יכול לספר לאבא", שנשאר במשך שנים. יפה

  • ימימה  On אפריל 17, 2004 at 8:40 pm

    לכם.

    בעניין החלומות – כנראה את הסיפורים אני לא שואבת מהתת מודע הקולקטיבי העירוני, מאחר שדווקא הסיכוי שאתקרב למכונית לא סגורה כשהייתי קטנה היה כל כך זעיר, שלא חלמתי על דברים כאלה מעולם. הכי הרבה טרקטור. 😉

  • רוני ה.  On אפריל 17, 2004 at 10:14 pm

    רציתי רק להציע לתקן קלות. הנה שוב הפסקה האחרונה והשינויים שלי בסוגריים.

    כשנכנסה לתיכון נזכרה במכונית המידרדרת ובשפתיים המריירות של הכלב, כשחשבה על היתרונות שבלהיות אחותו של הספורטאי המצטיין מי"א. מדי פעם, כמו עכשיו כשבא לבקר אותה בחדר ולהזהיר אותה מפני גדי ורועי, נדמה (היה) לה שהוא רוצה להזכיר לה את המקרה הזה, ולהגיד לה שהוא עוד יכול ללכת לספר לאבא, שבבוקר למחרת קם כהרגלו בחמש כדי להספיק להגיע לישיבה בתל אביב בזמן, ואחרי שלא מצא את המכונית ליד הבית הרים טלפון למשטרת המחוז שהוציאה ניידת מיוחדת לקיבוץ כדי לבדוק את נסיבות ההיעלמות וכדי שתחפש (לחפש) על הגבול הסמוך סימני חדירה רק מפני שהמפקד הכיר את אבא שלה היכרות אישית והאמין שהוא לא סתם מזעיק אותם, ו(כש)אחרי שלוש שעות גילו את המכונית חונה בשלווה בצל האקליפטוס, עם חלונות פתוחים, (כש – למחוק) הוא כבר איחר לישיבה בתל אביב ואפילו את מניין הילדים של תפילת שחרית פספס.

    וגם יש לי שאלה – מה זה מנין הילדים של תפילת שחרית? (חשבתי שילדים לא צריכים להתפלל וגם אם כן – מה האבא עשה שם?)

  • ימימה  On אפריל 17, 2004 at 10:27 pm

    אקח אותם לתשומת לבי. (על ה"היה נדמה" – ולא "נדמה היה" כבר חשבתי כשקראתי את זה שוב.)

    ומניין הילדים? יש שני מניינים בדרך כלל ברוב הקיבוצים הדתיים. אחד מוקדם של המבוגרים, ואחד מאוחר בשעה בערך של הילדים. בן שלוש עשרה כבר חייב להתפלל. הוא לא ילד? בעיני כן. 🙂

  • רוני ה.  On אפריל 17, 2004 at 11:27 pm

    תודה!

  • האמא החדשה של תומר  On אפריל 22, 2004 at 8:27 pm

    אמרתי לך שאת כותבת נהדר ???
    (מסתבר שאפשר למצוא קצת זמן פנוי בחופשת לידה)
    אמא של יואב ותומר

  • Ofer Lando  On יוני 23, 2004 at 6:01 am

    For me it wasn't a dream.

    When I was a kid, my sister and I were in the car with my mother. She stopped to call from a public phone (there were no cellphones back in those old days) and suddenly the car started sliding down the hill… God knows how, but my mother succeeded in jumping into the car and pulling the hand-brakes and stop the car…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: