פירנצה, איטליה, 45-38

 
האם מותר לי לכתוב על סיפור שהוא לא שלי? אמא דווקא אהבה את הרעיון. אבל קשה לי להימנע מהמחשבה שאף שהסיפור הוא לא רק שלה, עדיין, הוא הרבה יותר שלה משל כל אחד אחר בעולם כמעט. ובכל זאת, האם הסיפור הזה הוא לא גם קצת שלי?
 
ואת מי מותר לי לכלול בסיפור ההצלה? האם המשפחה הפאשיסטית שהסתירה את אחיה של אמי, שידע בחושים הרגישים של ילד נבון בן שבע שהוא האליבי שלהם, עליהם גם לספר?
 
או המשרתת הגויה שהצילה את כלי הכסף וחפצי הערך והחזירה את כולם בתום המלחמה אל משפחתה של אמי היא גם חלק מהסיפור? המשרתת הטובה, שאמרה להורים של אמי שהיתה בשמחה מסתירה אותם אצלה, אלא שכל הכפר כבר מכיר אותם ויודע שהם יהודים וכלי הכסף הם המעט שהיא יכולה להציל.
 
והתעודות המזויפות, שהוכנו בבולוניה ואסיזי והגיעו לפירנצה מוסוות בכיסא אופניו של אלוף איטליה במרוצי אופניים שאמר, בכל פעם שנשאל לפשר השוטטות, שהוא חייב להתאמן, מלחמה או לא מלחמה.
 
והדוד אֶלְיוֹ דִיג'וֹאָקִינוֹ, דודה של אמי, שברח ממרסיי למרוקו, נפגש בקזבלנקה עם אחותו שרה ובעלה רנצו קורקוס שגם הם ברחו, הצטרף ללגיון הזרים, נשלח כאיש מודיעין מטעם הצבא הבריטי לאיטליה ועבר בין קווי האויב מחופש לסוחר בשוק השחור, ותוך כך העביר ידיעות מודיעיניות לבנות הברית. ואולי הסיפור על איך הדוד, שהיה גם צייר, עשה את עצמו מצייר את הנוף ובינתיים ספר רכבות גרמניות שעושות את דרכן לאיטליה והעביר את המידע לבריטים, ובסוף המלחמה חזר להוריו בפירנצה, גם הוא חלק מהשלם הזה.  
 
והדוד פיירו דיג'ואקינו, שסעד את אמה של אמי כשחצתה את אירופה בחזרה לפירנצה מטרזין אחרי המלחמה, והאכיל אותה מכפית כמו ילדה קטנה עד שהצליחה לקום על הרגליים ולהצטרף לילדיה שכבר עלו לארץ.
 
ואולי בכל זאת לספר הכל לפי הסדר?
 
אם כן, אלה הנפשות הפועלות:
 
משפחת קאסוטו
נתן – אבי המשפחה, רופא ורבה הראשי של פירנצה
חנה (לבית דיג'ואקינו) – אשתו של נתן
שושנה (אמי), דוד ודניאל – ילדיהם.
 
משפחת קָמְפָּנְיָינוֹ
שאול – אבי המשפחה, סוחר
חולדה (לבית קאסוטו) – אשתו, מורה למתמטיקה ופיזיקה. אחותו של נתן קאסוטו
שרה וראובן – ילדיהם.
 
בשנת 38 עברו באיטליה לראשונה חוקי הגזע. ליהודים היה אסור לעבוד במקצועות חופשיים, ללמוד באוניברסיטאות ובגימנסיות וכמו כן נאסרו המילה והשחיטה. אביה של אמי נקרא למלא את תפקיד סגן הרב הראשי במילנו, והמשפחה שמנתה אז ארבע נפשות עברה צפונה. הקהילה היהודית פתחה בית ספר תיכון ואוניברסיטה לתלמידים שנאסר עליהם ללמוד במערכת החינוך הכללית, ונתן לימד שם את מקצועות היהדות והטבע. אחותו חולדה לימדה פיזיקה ומתמטיקה. כמוהל נסע נתן בכל המדינה כדי למול יהודים, ומל גם את בנו השלישי, דניאל, שנולד במילנו.
 
ב-43 נותרה פירנצה ללא רב. נתן קאסוטו נקרא לחזור לעיר כדי למלא את המשרה. משפחת קמפניינו הצטרפה אליהם. כחודש לאחר המעבר לפירנצה החלה איטליה לתסוס. בדרום פלשו בנות הברית והחלה הפיכת בדוליו, ומצפון נכנסו הגרמנים. המשלוח הראשון של יהודי איטליה היה בשבת חול המועד סוכות תש"ד (אוקטובר 1943). יהודי רומא התבקשו לגייס שישים קילו זהב כופר נפש, ולאחר שמצאו את כל הזהב הדרוש נשלחו מזרחה. בשאננותם הרבה חשבו שהכופר יציל אותם. איש לא חשב להסתתר או לברוח.
 
פירנצה היתה כבר מלאה בפליטים ממדינות אירופה הכבושות שהגיעו למדינה שהיתה עד אז שלווה יחסית. היהודים שמעו שבפירנצה יש רב נמרץ שעוזר לכולם וחלקם הגדול הגיע לשם. הרב הצעיר, נתן קאסוטו, עבר מבית לבית והזהיר את יושביו. הוא הקים את ועד ההצלה ודאג למקומות מסתור ולתעודות מזויפות. הוא היה בקשר עם הכנסייה המקומית והכניס יהודים למנזרים, עד יעבור זעם. עד שנתפס.
 
חברי ועד ההצלה נתפסו באחת מהישיבות שלהם. מישהו הלשין. חברת ועד אחת שלא נתפסה, מתילדה קצין, איחרה לפגישה משום שחשה שעוקבים אחריה, וראתה את כולם נלקחים משם, ביניהם נתן ושאול. חנה קאסוטו נתפסה כשבאה לנסות לשחרר את בעלה ואת גיסה, למרות האזהרות שייתכן שזו מלכודת.
 
נתן, חנה ושאול נלקחו מזרחה. ברכבת לאושוויץ הציעה חנה לנתן שיקפצו, כפי שעשה חבר ועד אחר, אבל הוא אמר שאינו יכול לעזוב את האנשים שזקוקים לעידוד שלו.
 
חולדה קמפניינו נשארה אחראית על הילדים שלה ושל אחיה. שושנה ושרה היו במנזר. עד היום, למרות ההצלה, אמא נוהגת לומר שתמיד היתה לה הרגשה שניסו לא רק להציל אותה אלא גם להציל את נשמתה. לכן הקפידה לשנן את התפילה היהודית היחידה שזכרה, שמע ישראל, באוזני בת דודתה בת השלוש, כדי להזכיר לשתיהן מאין באו. דניאל אחיה היה אצל לינה ומריו סנטריני, זוג חשוך ילדים שגידל אותו כמו בן, ונשאר איתו בקשר הדוק עד יום מותו של דניאל (לינה עדיין חיה בפירנצה). ראובן היה אצל משפחת ביור, כומר פרוטסטנטי ואשתו הפסנתרנית. הכומר לימד את ראובן, שהיה בסך הכל בן שנתיים, לומר שמע ישראל. ודוד היה אצל משפחה פשיסטית, אבל אף אחד לא האמין לו, עד שהעובדות התבררו מאוחר יותר.
 
שרה ושושנה הועברו למשפחות אומנות מאוחר יותר, ושהו שם עוד כשלושה חודשים. המשפחה שאימצה את שרה כינתה אותה "לה פרינצ'יפסה" הנסיכה, ונשאה אותה על כפיים לכל מקום, שחס וחלילה לא תדרוך כף רגלה היחפה על האדמה. לאף אחד לא היו שם נעליים.
 
עם תום המלחמה אספה חולדה את הילדים מכל המשפחות, ובפסח תש"ה עלת
חולדה עם חמשת הילדים והוריה של חנה קאסוטו, הזוג דיג'ואקינו, ארצה. איש עוד לא ידע מה עלה בגורלם של בעלה של חולדה, אחיה וגיסתה. בארץ חיכו להם פרופסור קאסוטו ואשתו, שקלטו את בתם ואת חמשת נכדיהם בדירתם הצנועה בירושלים.
 
שאול נספה במחנות. חנה הועברה לטרזין ועם סוף המלחמה חצתה את אירופה ברגל, בטרמפים, ברכבות בכל אמצעי אפשרי, וחזרה לפירנצה. הוריה, ילדיה וגיסתה כבר עלו לארץ. בפירנצה פגשה את אחיה, פיירו דיג'ואקינו, שטיפל בה במסירות עד שהחלימה ועלתה ארצה. היא נהרגה במלחמת יום העצמאות, בשיירת הדסה. 
 
בספר לדור אשר לא ידע כתבה חולדה קמפניינו את קורותיה ואת קורות המשפחה בשואה. היא מספרת איך אביה הפרופסור לא האמין עד יום מותו שבנו לא שרד את אושוויץ. העדויות היו מבלבלות. היו אנשים שטענו ששרד עד הרגע האחרון במחנה. רק מאוחר הרבה יותר, כשהתחילו לשמוע על צעדות המוות הבינה המשפחה ששם, ככל הנראה, נספה.
 
בשנים האחרונות אוספים אמי ואחיה עוד ועוד עדויות מפי אנשים שהציל אביה. כשבן דודי נדב נאלץ להעביר שבת אחת בניו יורק ללא משפחתו, חקר אותו שכנו לספסל בבית הכנסת מי הוא, מאין בא ולאן מועדות פניו. כשאמר קאסוטו אורו עיניו של האיש. כן, אמר נדב, אני הנין של פרופסור קאסוטו. לא, אמר האיש, אני מדבר על נתן קאסוטו. הוא הציל את כל משפחתי, תשעה אחים ואחיות, לאחר שברחנו מבלגיה. היום המשפחה כולה מונה למעלה ממאה איש. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אמא  On אפריל 19, 2004 at 7:37 am

    התרגשתי מן היכולת שלך לתת תמונה נכונה ומרגשת גם אם במקום קטן. כן! מותר לך לספר את סיפורי! לא רק מותר, חובה להמשיך לספר – סיפורי הניצולים מפיהם, הולכים ונגמרים, אנשי העדות מתמעטים, הסיפורים שהם-אנחנו סיפרנו, הם מורשת, ירושה שיש להעביר הלאה. לכן ימימה – ספרי! נכון, זה גם הסיפור שלך! ותיקון קטן אך חשוב
    בנפשות הפועלות הייתה גם חווה, אחותי התינוקת שנולדה באוקטובר 1943, ממש בתוך התופת, הוסתרה – אחרי שאמא נעלמה, אצל מינקת, ונפטרה באדר תש"ד מדלקת ריאות.היום בשעה 11.30 בערוץ 2 ישודר שוב בשידור חוזר הסרטון שעשו עליי ועל עוד שישה ניצולים.

  • דנה  On אפריל 19, 2004 at 10:24 am

    הסיפור של משפחתך העלה דמעות בעיני.
    אמך צודקת – את חייבת להמשיך לספר את הסיפור, כי אם הדור שלנו לא יעשה את זה, הסיפורים יעלמו.

  • סת"ס  On אפריל 19, 2004 at 2:18 pm

    אני מבקש להתייחס להתנצלות הרפה שלך שנעשתה בחצי פה בהתחלה, התנצלות שלדעתי אין לה מקום.

    אני מכיר היטב את יראת הכבוד שאוחזת בכל מי שניגש לטפל בשואה ושלא חווה אותה על בשרו. הנושא כל-כך טעון, עד שכל נסיון לגעת בו מעביר אחריות גדולה לידי היוצר, והאחריות הזו מכבידה. אסור לפשל, אסור לטעות, אסור להיות בנאליים, חובה לרגש. וחוץ מזה, זה לא שלי. זה שלהם. האם לכל אחד יש זכות לכתוב על השואה, או שמא הזכות שמורה רק לאותם אלה שהצליחו לשרוד אותה?

    לדעתי, בנקוף הזמן ובחלוף הימים, ככל שיתמעטו הניצולים, חובה יהיה עלינו להפנים את העובדה שהשואה אינה עוד עניין דורי. אין עוד "שלנו" ו"שלהם". על-מנת שהשואה תמשיך לחיות בזכרונם של אנשים, ייאלצו אלה שלא היו שם לאזור אומץ ולספר את הסיפור בשמם של אלה שכן היו שם. זה בדיוק האומץ שגילית פה, ונדמה לי שלזה התכוונה גם אימך. והדרך היחידה לספר את הסיפור, היא פשוט לספר אותו. לא בכדי לרגש, אלא לספר ולגלות ולהפוך את העניין לציבורי ככל שניתן. בכלי התקשורת, באמנות, בקולנוע, בספרות, בבלוגים ובכל מקום. להתנער מהאפולוגטיקה והאחריות ולספר כי רוצים, כי אין עוד מי שיספר, לא כי צריך.

    הערה נוספת (אישית): צר לי שלפעמים סיפורי שואה גורמים לי לפקפק. הסיפורים כאילו נלקחו מהספרים, האימה והזוועה כל-כך גדולים, עד שקשה לעיתים לחשוב שהתרחשו במציאות. הסיפור שלך מדגים זאת היטב: אם תבחרי יום אחד להרחיב אותו, תמצאי שם גיבורים, דמויות משנה קלאסיות, נבלים ועלילה שעולה על כל דמיון. בקיצור, כל מה שמרכיב רומן. זה לפחות הרושם שמתקבל ממה שבחרת לחשוף בפנינו.

    אבל השואה לא היתה רומן שנבדתה במוחו הקודח של הסופר. היא היתה שם באמת, וספק אם יש עוד אירוע היסטורי שמגרה כל-כך את הדמיון ומטמטם כך את החושים. ולדעתי, דווקא ההבנה הזאת, הרגע שבו אדם מבין שחלום בלהות קרם עור וגידים לכדי מפלצת, הוא הרגע שבו האדם באמת מבין למה דמתה השואה. כי המפלצת היתה הפעם אמיתית, לא אחת מהמיתולוגיה.

    ימימה – כה לחי.

  • Mנטה  On אפריל 19, 2004 at 2:23 pm

    אני שמחה שכתבת את הסיפור של משפחתך, גם בגלל הסיבות שכתבו כבר לפני, אבל גם כי גם לי היו תהיות אם לכתוב את הסיפור המשפחתי או לא.

    מעניין שאת הרגשת שאולי אין לך זכות לספר את הסיפור של משפחתך, חשבת על הצד המספר. ואני חשבתי על הצד המקשיב, ותהיתי אם זה מעניין מישהו.

    אז הסיפור שלך מאוד מעניין ואני שמחה שכתבת ושקראתי, ואני מקוה שגם מי שיקרא את הסיפור של המשפחה שלי יתעניין באותה המידה.

    עוד דבר מעניין לראות הוא שהמשפחה שלך היתה מהצד המציל ושלי מהצד המוצל, ותמיד תהיתי איך זה מרגיש להיות בצד השני. אז שוב תודה. כמו תמיד.

  • דרור  On אפריל 19, 2004 at 8:30 pm

    1. סיפורך המרגש הזכיר לי כמה אגדות משפחתיות מופלאות מהגיהנום, מאותה תקופה ו(בערך) מאותם מקומות. http://www.notes.co.il/globerman/5605.asp
    חייב לך תודה, כי אחרת לא הייתי חושב על זה.

    2. גם באיטליה היו אוכלים מָצֵה-בּרַיין? זה מצה-בריין, סופי. לא מצה שרופה, כי אם מצה מטוגנת.

  • נעמה קמפניינו  On יוני 16, 2004 at 12:01 am

    יש לי רק הערה אחת
    סבא שלי שאול קמפניינו נרצח באושביץ ולא ניספה
    המילה ניספה נראית לי "טבעית" מידי, כאילו שאין אחראי לעניין – הנאצים רצחו אותו
    חוץ מזה, כן! צריך לספר כמה ואיפה שאפשר גם אם זה הסיפור של הורינו וסבינו ולא שלנו באופן ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: