אין שנייה משעממת על המסך

 

נראה שהבעיה העיקרית של מדורת השבט היא שהסרט לא החליט איזה סיפור הוא רוצה לספר. שלא יובן לא נכון, למרות התסריט שאינו סוגר את כל הקצוות, הסרט עובד יופי. עצוב, מרגש וסוחט דמעות במקומות הנכונים, מצחיק במקומות אחרים, ובעיקר, כן ואמיתי מאוד. ובכל זאת.
 
הסיפור מוכר – רחל, אלמנה עם שתי בנות, רוצה להצטרף לגרעין עלייה לקרקע ליישוב "גבעות" שבשומרון. חבריה מהקהילה בירושלים לא בטוחים שהיא מתאימה. היא לא תוכל להשלים מניין בעת הצורך, לא תוכל להשתתף בסבב שמירות, ובכלל, וזה לא נאמר, אישה לבד ביישוב שכולו משפחות היא פתח ליצר הרע.
 
על רקע הדיון הזה, מתרחשת עלילת הסרט, הפורשת בפני הצופים את הדינמיקה בתוך החברה הדתית הלאומית המטייחת של שנות השמונים, ששמה דגש רב על מראית עין. רחל הופכת להיות מאישה שכל מה שחשוב לה הוא איך אחרים יראו אותה ואת בנותיה, לאישה שמבינה שיש הרבה יותר משמעות לאושר של בנותיה ושלה, בעיקר כשדווקא האנשים שמפני העיניים המשגיחות שלהם היא כל כך חוששת עומדים בינה לבין האושר הזה. אם בתחילת הסרט היא אומרת לבנות שהן צריכות לזכור שדווקא עכשיו לאחר מות אבי המשפחה בוחנים אותן כמו מתחת לזכוכית מגדלת, בסוף הסרט היא מעיזה לומר לחברתה הטובה שאיך יכול להיות שייצא לה (לרחל) שם של בררנית אם היא נשארה כל כך הרבה שנים חברה שלה.
 
אלא שעל הסיפור הסגור והמהודק הזה, סיפור העלילה הראשית, מאפיל סיפור עלילת המשנה, סיפורה של הבת הצעירה, תמי, והאירוע במדורת ל"ג בעומר של בני השבט שלה. עלילת המשנה, למרבה הצער לא מגיעה לאיזה שהוא קתרזיס שיספק את הצופה. הכל נוגע ללב ומרגש, אבל הסוף לא פתור. אפשר היה אולי לוותר קצת על הפתרון אלמלא תפס הסיפור מקום מרכזי כל כך בסרט. אבל מכיוון שכבר נעשתה הבחירה לתת לעלילת משנה כזו מקום מרכזי (כמעט אי אפשר שלא, עם סיפור כזה) חייבים גם לתת לה סוף סגור. ומעבר לכך, הבחירה לתת לבת לספר את הסיפור ב-voice over מבלבלת עוד יותר כשנשאלת השאלה של מי באמת הסיפור בסרט הזה.  
 
האפיונים האישיים לוקים בחסר פה ושם, ולמרבה הצער, למרות הדמויות המדויקות והמעולות של מוטק'ה (אסי דיין) ושולה (עידית טפרסון), יוסי (משה אבגי) ואחרים, דווקא הדמויות הראשיות – הבנות ובעיקר רחל – נותרות פחות מאופיינות. הצופים לא יודעים אפילו ממה היא מתפרנסת. היחסים עם בעלה המת, אף שהם מוזכרים פה ושם, די עמומים, וכך גם לא עולה לנגד עיני הצופים תמונה צלולה של דמות הבעל המנוח, ואיתה הבנה של הביקורת שמפנות הבנות כלפי האם, ביקורת שיש לה גם קשר למות האב.
 
אבל לזכותו הגדולה של הסרט ייאמר שהביקורת בו ברורה. האפיונים של החברה לאורך כל הסרט מצוינים והצביעות שלה זועקת לשמים: הקבלה לקבוצת המתיישבים מותנית באידיאולוגיה, אבל גם במעמד סוציואקונומי, שחס וחלילה לא יבואו אנשים "לא כמונו" לעלייה על הקרקע; רחל חייבת להיות עם מישהו, ולא חשוב כמה הם לא מתאימים; הילד הצדיק של השבט דווקא מנסה לשלוח ידיים לבנות, והפוך – הילד שנחשב לאחד ה"צ'חצ'חים" הוא ילד טוב; אסור לנעול דלתות בתוך הבית, אבל על מה שקורה בחוץ אף אחד לא מוכן לקחת אחריות. אפיונים נוספים של החברה הדתית לאומית – כמו סרט הפולחן "מבצע יונתן", המופרעים של השבט, הבדיחות ("לא מצאתם מקום קרוב לעיר?" "רמאללה זה לא עיר?"), הפגישה העיוורת בלובי של מלון – גם הם עשויים היטב. ומעל לכל אלה, כל השחקנים עושים עבודה מצוינת.   
 
ויותר מכל – הסרט מרתק. אין שנייה משעממת על המסך, וזה הכי חשוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביבה  On אוקטובר 14, 2004 at 3:19 pm

    אני נהניתי והתרגשתי עד מאוד.
    אבל גם לי היה מוזר, לא הסתדר לי, לקבל סצינה קשה כל כך של תקיפה מינית באמצע סרט קאמרי כזה, שהיה עד אותה סצינה סרט נעים וחצי-מחויך. פתאום נכנסה לשם אווירה קשה וטראגית, שלא ציפיתי לה.

    ההתנהגות של הבת אחרי התקיפה היתה מאוד לא אופיינית לנפגעות מצד אחד (בד"כ הן רצות למקלחת מייד לאחר התקיפה, ומאשימות את עצמן שהיא התרחשה), ומצד שני לא מנומקת. כלומר, אם הייתי קולטת קודם שהיא בעלת אישיות ברזל כזאת, הייתי מקבלת את התגובה שלה. אבל הסרט צייר אותה עד אז כילדה תמימה ונוחה לרצות אחרים. גם בסוף לא היה ברור איך היא הצליחה להגיע לנקודה כזו של השלמה וקבלה עצמית.

    ועדיין, היה מרגש ויפה – כמו שציינת, הרבה בגלל המשחק והליהוק הנהדר. כמעט כל ליהוק של אסי דיין לכל תפקיד הוא ליהוק מעניין, בגלל השכבות האינסופיות של משמעויות וסמלים שהוא נושא איתו כדמות קולנועית, עוד מאז "הוא הלך בשדות". אבל ללהק את יהורם גאון כחזן יהיר וזחוח, שנכנס לסרט שתי שניות אחרי שמצוטט בו "מבצע יונתן" (שם שיחק גאון בתפקיד יוני נתניהו), זו באמת הברקה מענגת. גם הסצינה שבה גאון שר על הבמה היתה מעדן של ממש, ובעצם נקודת תפנית רגשית לגבי רחל (לא זוכרת את הפיוט שהוא שר, אולי את זוכרת? אבל המילים התאימו מאוד למצבה בנקודה זו של הסרט).

  • ימימה  On אוקטובר 14, 2004 at 3:32 pm

    היה נפלא, והתאים בדיוק: "הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס לחרפה ולמשיסה…" או משהו בסגנון.

    והמשחק עם "יוני" שלו מול "משה ויינשטוק" היה מוצלח ביותר.

  • הראל סק-עת  On אוקטובר 14, 2004 at 3:35 pm

    .

  • סת"ס  On אוקטובר 14, 2004 at 3:41 pm

    את המילים מהפה.

    אביבה – הביקורת שלך מוצדקת לדעתי, ואכן, ההתנהגות של הבת לאחר התקיפה (אביבה היא שגרמה לספוילר, לא אני:) לא מספיק מנומקת. אבל חוץ מזה, גם הפיתרון-לכאורה לא מספיק לדעתי. כאילו הוא הושג בקלות רבה מדי. אני אוהב את הגיבורים שלי מתייסרים. אני רוצה לראות אותם עוברים דרך יסורים לפני שהם לומדים להשלים עם עצמם ועם הטרגדיות שקרו להם. לא נראה לי סביר שהבת, שעברה כזה אירוע בחברה כל-כך שמרנית וביקורתית, תתגבר על זה תוך זמן כל-כך קצר בלי אפילו לדבר על זה עם אף אחד, כולל לא עם אמא שלה או אחותה (אגב, מה המסר שאנחנו מבקשים להעביר פה לנפגעות תקיפה מינית?). זה משתקף אפילו במנטרה של הבת – "השנה החלטתי להיות מאושרת" או מה. אה, היא החליטה. זה כבר מסביר הכל.

  • אביבה  On אוקטובר 14, 2004 at 5:37 pm

    אבל ראיתי שהוא הופיע בפירוט כמעט בכל הביקורות שהופיעו על הסרט עד עכשיו. אז יאללה, שיהיה.

  • יאיר שפירא  On אוקטובר 14, 2004 at 10:34 pm

    למרות שעלילת הסרט מתרחשת על רקע החברה הדתית לאומית של שנות השמונים. הנושא האמיתי של הסרט הוא יחסי פרט – קהילה. שליטת הקהילה בחייו של הפרט ובאופן ספציפי עוסק הסרט בתהליך שעוברת משפחה ממצב של מצוקה וצורך להתלות בקהילה על מנת לפתור את בעיותיה ועד להשתחררות מאותה קהילה ומציאת אושרה הפרטי תוך עימות עם הקהילה ובמידה מסוימת תוך התנתקות ממוסכמותיה ומציוויה האמיתים והמדומינים.

    ההתעללות שעוברת הבת הצעירה הוא העונש הנורא הצפוי למי שנוטש את מדורת השבט ועובר למדורת המודרים.
    אבל דומה שבעלילה הזו היה האירוע הקשה ותגובתה הנבזית של הקהילה שבאופן סמוי ראתה בהתעללות עונש על נטישת מדורת השבט, הסיבה העיקרית שהמריצה את אם המשפחה, רחל לנתק עצמה מחיבוק הדוב של הקהילה ולנטוש את מדורת השבט.

    סרט טוב מאד ומשחקה של חני פירסטנברג מדהים.

  • מר חפרפר  On אוקטובר 14, 2004 at 11:13 pm

    בדיוק כמו של כנפיים שבורות או כמו האסונות של נינה, זה שאין לו ביצים גדולות באמת.
    כלומר, שלושת הסרטים האלה טובים, אבל אף אחד מהם לא מרטיט באמת, אף אחד מהם לא בועט באמת, וכולם נשארים בתוך המסגרת של הדרמה המשפחתית המהוגנת, בלי זעם, בלי להט, בלי סצינות מטורפות וקורעות, בלי תפניות קיצוניות בעלילה.
    לפעמים נדמה לי שבמאים ישראלים שניגשים לעבודה רוצים "לעשות סרט טוב", ולא "לעשות סרט גדול".
    אפילו קוזאשוויליה שהוא לכאורה שונה הוא לא באמת כזה.
    הבמאי היחיד בארץ שיש לו ביצים, מה שאומר שלפעמים יש לו סרטים גדולים ולפעמים פדיחות איומות, זה אסי דיין.

  • סת"ס  On אוקטובר 15, 2004 at 1:39 pm

    יכול להיות ששמך הוא הומאז' לנחמן אינגבר?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: