איזו מפה בחרתם?

במפה שעל המעטפות שהקייטרינג של הקיבוץ מספק הופיעו שלוש ערים גדולות שמהן אפשר להגיע לסעד: תל אביב, באר שבע ועזה. בהכירי את הנפשות הפועלות, בקיבוץ וגם קצת בעזה (אמנם רק מהעיתונים ומהטלוויזיה, אבל הם לא נראים נחמדים, כפרפרזה על דברי גולדה, בעניין אחר לגמרי), אף אחד מעזה לא רוצה להגיע לשמחה של אף אחד מסעד (לפחות לא כדי לשמוח, אם לדייק). ויתרנו על המעטפות, והכנו מפה משלנו, בלי עזה. לרגל ההתנתקות הקרובה (וגם כדי לא להבהיל את האורחים).

למה תרקומיא כן וסעד לא?
פעם היה שילוט לסעד בצומת גבים. הורידו אותו רק לפני כמה שנים. ניצלתי את קשרי הווירטואליים עם דובר מע"ץ כדי לברר למה, ואם יש סיכוי שאם נבקש יפה יחזירו אותו עד החתונה. ענה הדובר האדיב מה שענה בעניין מרכזיותם של יעדים והצורך לכוון אליהם מהצומת הקרוב, ואף שלח שי צנוע, סמלי ושימושי – מפת כבישי הארץ – לביתנו.
ובכל זאת, למרות ההסבר המשכנע והמתנה החביבה, עדיין לא ברור למה, כשיוצאים מצומת גבים לכיוון אשקלון (ותל אביב), השלט הראשון הנגלה לעין הוא השלט לכיוון תרקומיא. אולי מפני שהיא, ללא ספק, היעד המרכזי הבא. אבל יכול להיות גם, וזו בהחלט ירייה באפלה, שיש גם כמה שיקולים פוליטיים בשלטי הדרכים, ויש קשר בין השלט לבין תכניתו של ראש הממשלה לשעבר ברק לסלול את כביש עזה תרקומיא. בכל מקרה, למרות ניסיונות ההסחה, נמסר כי כל אורחינו שבו בשלום לבסיסם. 

גשם בחופה?
בבוקר החתונה התקשר החתן ומסר כי ערפאת גוסס. שמחה כפולה ומכופלת, צהלתי. לא צריך לחגוג, הוא צינן את ההתלהבות, מי יודע מה יחליטו לירות לכיווננו אם זה יקרה הערב. בכל מקרה, המשיך לעדכן, כתבו בוויינט שנפל קסאם בשדות של סעד. ססססאמק ויינט. אין להם איזה צו שאוסר את זה? אף פעם, אף פעם אף פעם הם לא מפרסמים איפה בדיוק נופלים קסאמים. דווקא היום? עזבי, הוא הרגיע, אף אחד לא יראה את זה. כולם מתעניינים בראיס הגוסס. אה, ועוד משהו, סוף סוף הוא הגיע למה שעניין אותנו באמת, אמרו שהגשם יתחיל רק בלילה.
טוב, כל אחד וההגדרות שלו ללילה. אצלי חמש וחצי עדיין נחשב "אחר הצהריים" או "ערב" לכל היותר, אפילו שכבר חושך. "גשם בחופה," אמר הרב, "זה סימן לברכה. קל וחומר גשם ראשון." "גשם בחופה," אמרה לי מארגנת החתונות שדאגה להעביר מיד את כל קבלת הפנים מהדשא לחדר האוכל, "זה סימן שהכלה נשנשנית." מה שנכון נכון.
 
איך היה?
נפלא, כיף, נהדר. מומלץ ביותר.
 
טיפים
לא לעשות חתונה גדולה מדי, לא להעיק על האורחים עם מוזיקה רועשת מדי, לסדר שהריקודים יהיו רק אחרי האוכל ולא תוך כדי, לא להכין יותר מדי אוכל רק כדי להתרברב ביכולת כלכלית כלשהי. לאמץ בחום את רעיון "החדר ייחוד" של הדתיים גם אם אתם לא, וללכת לשם ישר אחרי החופה כדי להירגע מההתרגשות ולאכול משהו בלי הצקות (ולזרוק משם את הצלם, שילך גם הוא לאכול באותה הזדמנות). להיות צנועים ובעיקר שמחים.