לזכר בתיה גור

בתיה לימדה אותי כתיבה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. היא לא היתה המורה הראשונה לכתיבה שפגשתי, וגם לא האחרונה, אבל ללא ספק היתה הטובה מכולם.
 
בסם שפיגל היה לה שם של מורה מפחידה, אולי משום שלימדה ספרות ולא קולנוע – הכתיבה היתה בשבילה קודם כל עניין ספרותי, ורק אחרי זה בא כל היתר. ואולי היתה מפחידה כי לא חששה לקטול, לשים אצבע על קלישאות שחוקות ולומר זאת לכותב, או לומר לתלמיד או לתלמידה שנשמע כאילו הסיפור לקוח מעיתון לנשים. היא מעולם לא ניסתה להסוות את חוות דעתה בניסוחים עדינים יותר, אם חשבה שטקסט מסוים דורש ביקורת נוקבת. ואולי הפחידה אנשים בשל המשמעת הקשוחה שהנהיגה בכיתה, כאילו היינו תלמידים בתיכון. אבל זה היה מתוך אותה שאיפה לדיוק שהנחתה אותה גם בכתיבה וגם בהוראה: שיעור צריך להיראות כמו שיעור כשם שסיפור צריך להיראות כמו סיפור.
 
ההערות שלה היו לא רק ברמה הספרותית. היתה לה רגישות רבה לשפה, וברגישות הזו היתה חריגה במיוחד באקלים של בית הספר לקולנוע, המדגיש את חשיבותו של הסיפור ודוחק הצדה את כל היתר. באקלים כזה היה משהו מרענן במפגש עם מי שידעה שעוד לפני הסיפור, יש להתייחס לחומרי הבניין, המילים שמרכיבות אותו. היא ידעה לזהות זיופים מקילומטרים, היתה נעה באי נוחות בכיסא למשמע צירופים כמו "הוא הריח מאפטרשייב", ושיננה באוזנינו שבמילה "מכנס" יש להשתמש רק אם רוצים לאפיין דמות כפרחית, ו"רכב" זו מילה צבאית למדי, ובספרות יפה עדיף לכתוב מכונית. היא היתה מזדעקת לנוכח שגיאות בוטות בשפה, וידעה גם ללעוג למי שניסה לכתוב בשפה גבוהה מדי שהבליטה את חוסר השליטה המוחלט שלו במשלב שבחר. היא ידעה את לזהות את המנגינה הנכונה בכתיבה. מילה גבוהה מדי במשפט שכולו עברית יומיומית היתה מוציאה ממנה קיתונות של בוז, וכך גם מילה נמוכה במשפט בעל משלב גבוה. את כל אלה יישמה הלכה למעשה בספריה, וחלק מהאפיונים שנתנה לגיבוריה ניכרו בהבדלים ברמת השפה, גם אם היו דקים כמו סיומת "ם" במקום "ן" לנקבה.
 
היה לה ידע עצום בספרות והיא לימדה אותנו איך לכתוב סיפור, איך לקרוא סיפור על כל רבדיו, ופשוט, איך לבקר.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: