ילדה, איפה אמא שלך?

המשפט הראשון שעבר לי בראש כשראיתי את הילדה שהצמידה את פניה אל המחיצה החצי שקופה היה "ילדה, איפה אמא שלך?" לא יודעת אם הנוכחות של אמא שלה במקום היתה יכולה למנוע משהו, אבל זה היה המשפט הראשון שגם הוצאתי מהפה: ספונטני, לא מחושב, לא מתוכנן. אפילו לא ידעתי שאמא שלה לא שם. היא היתה בת שש או שבע, ילדה שהתלוותה לחברתה ולאמה של אותה חברה לבילוי שבת בבריכה. והיא בחרה לדפוק עם החברה על המחיצה החצי שקופה של תא המקלחת שלי ולהדביק לשם את הפנים שלה, אולי משום שאמא שלה באמת לא היתה שם.
 
רואים הבדל, סחה לי בת דודה לא מזמן, בין ילדים שיש להם אמהות בבית לבין אלה שהאמהות שלהם לא שם. היא צעירה ממני בשנה וחצי, יש לה שני ילדים ומקצוע מכובד, שהיא עובדת בו כל יום שמונה או תשע שעות עד שהיא חוזרת לילדים. כשזה בא ממנה, המשפט הכל כך לא תקין פוליטית הזה נשמע מצוין. מאחר שאני עדיין נטולת ניסיון, ומכיוון שאני תמיד בבית, אני מסכימה בחדווה עם דבריה, ונרגעת קצת מהמשפט העקום שהבהיל גם את הילדה וגם אותי שיצא לי בבריכה.
 
ולא שזה מרגיע את החששות לזמן רב. מה אם אמא בבית אבל ברגע אחד של חוסר תשומת לב או של מילה לא נכונה היא יכולה להשאיר לילדה צלקות לכל החיים? אם היא בבית אבל מרוכזת בעיקר בעצמה? ואם היא בבית כל הזמן ובכל זאת לא מצליחה ללמד את הבת שלה שלהציץ לאנשים זרים במקלחות זה פסול?  
 

פינת ליטוף

הרבה יותר מקודם, אני מאוימת כשאנשים פולשים למרחב שלי. יש נשים שנרתעות מאוד מזה שהן הופכות לפינת ליטוף, לא חשוב מי המלטף. לי זה לא חשוב, כל עוד זו חברה טובה, או מישהי שאני סומכת עליה. ואלה, למרבה האירוניה, ממילא לא מעסיקות את עצמן בשליחת ידיים. אנשים אחרים מרגישים נוח לנגוע. וכמה שאהיה לא נחמדה אליהם הם לא יבינו כנראה. בטן של אישה בהיריון מבחינתם היא נחלת הכלל. 

ואז הידיים שלי עוברות אוטומטית אל הבטן. כאילו שהעור והנוזלים וכל היתר לא מספיקים לילדה והיא צריכה עוד מגן חיצוני נייד. אבל אני יודעת. לא היא צריכה. אני צריכה. 

לא כל פעם שאני שמה ידיים על הבטן זה לצורך הגנה. לפעמים זה רק כדי להרגיש אותה זזה, התחושה המשכרת ביותר בעולם.