על חבל דק

(גרסה לא ערוכה)

ז'ולייט היא צוענייה שהיתה בעבר נערת קרקס ותיאטראות נודדים. היריונה ובגידתו של גי לה- מרל, מאהבה ומנהל התיאטרון הנודד שנטש אותה לגורלה, מאלצים אותה למצוא לה מקום בטוח למגורי קבע. לקראת הולדת בתה פלר היא ממציאה סיפור כיסוי ונכנסת למנזר של מארי הקדושה מן הים, מקום נידח המקבץ לא מעט נשים שהגורל אילץ אותן להימלט מחייהן הקודמים. היא מצטרפת אליהן ונקראת מעתה האחות אוגוסט. למען פלר, האדם החשוב ביותר בחייה, היא מוכנה לסבול את השהות במנזר, משימה לא קלה בשביל אתיאיסטית וציפור נוד שכמותה.
אלא שזמן קצר לאחר מכן אם המנזר טובת המזג מתה ואת מקומה תופסת האם איזבל בת ה-11, נצר למשפחת האצולה ארנו שקנתה את מעמדה הדתי בכסף, ואיתה האב המוודה המתחזה, קולומבן, הלוא הוא לה-מרל, מצויד בתאוות נקם עתיקה במשפחת ארנו ובקסם אישי רב. השניים מחילים במנזר משטר דתי אדוק ושורה של תקנות חדשות, ומפרידים מיד בין ז'ולייט לבתה, שנלקחת למקום לא ידוע. לה-מרל מסתכל בהנאה סדיסטית צרופה בנזירות הנופלות ברשתו ורוקדות לצלילי חלילו. הוא מנהל בתחכום רב קרקס חדש של תופעות "על טבעיות" המעוררות חרדה, פחד וטירוף במנזר, ולועג לכל אלה מרום מעמדו. כדי למצוא את פלר ז'ולייט נגררת בעל כורחה למאבק מוחות מתיש מול לה-מרל, בדיוק כפי שזכרה מעברם המשותף.  
לכאורה נדמה שג'ואן האריס עלתה על גל ספרי הכנסייה האחרון, אלא שהיא בחרה לתאר את הרקע הדתי בקלילות ובקריצה מודעת לקוראים. הספר שם ללעג ולקלס את אמונותיהם של הדתיים הפותים של ימי הביניים בדיבוק, ברוחות ובחזיונות השווא. ההגמונים ועושי דברם מוצגים כטיפשים, וכל היתר, אותם טיפוסים שהכירה ז'ולייט בנדודיה: הגמדים, הצוענים, היהודים והנכים, ולה-מרל יחד איתם, כל אלה מתוחכמים ומשטים בכנסייה ובמאמינים בקלות רבה.
בלעגה להגמוניה האריס הופכת על פיהן את ההנחות הבסיסיות הנוגעות ל"אחר", אותו זר שונה ומרתיע הנתפס כמי שמייצג את כל התכונות האי רציונליות, את הכישוף, את הפראי והלא מודע. אצל האריס "האחר" הוא הדבר הרציונלי ביותר בסביבה. "האחר" בספר על חבל דק הוא המנומק, הנשלט והמודע לעצמו, ויותר מזה – מודע לכוחו לשטות בזולת החושש מפניו. לכל התופעות המוזרות החדשות: המחלות, המים הנגועים בדם, הרוחות, חזיונות השווא, יש הסבר הגיוני. לא שדים ולא דיבוק הם הגורמים לחזיונות השווא אלא נזירה שהתבקשה להופיע בדמות רפאים. למי הבאר האדומים יש הסבר כימי – כמוסות צבע שהוכנסו לתוכם, וכך גם לדם האמיתי יש הסבר ביולוגי – הופעת הווסת, למשל, במקרה של האם איזבל. המחלות הבלתי מוסברות הן תוצאה של שימוש בעשבים רעילים, ומי שהכניס אותם למזון יודע זאת. ההסבר הרציונלי ידוע לז'ולייט, ללה-מרל ולקוראים, אך הוא נסתר מעיני הנזירות, אם המנזר, וראשי הכנסייה והם נראים מגוחכים כשהם משתאים לנוכח הפלא מצד אחד, ומנסים למגר את התופעה מצד שני.
בתוך אוסף האחרים ז'ולייט, האחרת האולטימטיבית – אישה, צוענייה, חכמה ומואשמת בכישוף – מבינה שרק אם תשתמש בכישורי נערת הקרקס שלה, כישורים שהצניעה היטב כשהפכה לאם, תוכל לנצח. כשהיא מנצלת את כוחה כראוי היא מצליחה להערים אפילו על אהובה משכבר הימים ומחזירה לעצמה את בתה.
וכך האריס הופכת על פיה גם את ההנחה שז'ולייט עצמה שגתה בה כשחשבה שהחיים במנזר הם הקורבן שעליה להקריב כדי לגדל את בתה, ושולחת בעדינות מסר לנשים באשר הן. ז'ולייט של המנזר, האחות אוגוסט שקצצה את כנפיה, השליכה את מטה הנדודים והסוותה במידה רבה את יכולותיה כדי לא להתבלט ולא לעורר חשד, לא היתה יכולה להחזיר לעצמה את בתה כפי שהצליחה ז'ולייט של התיאטרון, בעלת הכנפיים ההולכת על חבל, הצוענייה הקוראת בקלפים ומתמצאת בצמחי מרפא ורעל. הניסיון לצמצם את הווייתה להוויה של נזירה בלבד ולהשקיט את נפשה הסוערת רק כדי למצוא בסיס איתן לה ולפלר, ניסיון שהיה יכול אולי להיחשב לצעד נבון ברגע שהפכה לאם, מתברר כמהלך שגוי ומכשיל, וכשז'ולייט מבינה את זה, היא מארגנת מופע מרהיב של הליכה על חבל שחושף את לה-מרל לעיני הארכיבישוף ומשחרר אותה, ואז היא חוברת לפלר וחוזרת לחיי הנדודים והתיאטרון הברוכים.
את המסר הזה מעבירה האריס בתוך ספר מענג למדי, בתרגומה המדויק של שרון פרמינגר. תיאורי המנזר הצרפתי בראשית המאה השבע עשרה, לצד אוסף אנשי התיאטרון הצבעוניים, על רקע כפריים בורים ואנשי כמורה ואצולה חמורי סבר, הם בהירים וחיים וחושניים וניכר בהם שנכתבו באהבה רבה. והאהבה קיימת בכל משפט בספר – יש בו אהבה בין נשים, אהבה בין גבר לאישה, אהבה בין אם לבתה ומעל לכל, אהבה של המחברת לסיפור ולדמויות. זה לא ספר שנון או מתוחכם במיוחד, וקרוב לוודאי שמי שלא יחפש בו מסרים חתרניים גם לא ימצא אותם. אבל גם בלי זה עדיין אפשר ליהנות מהספר כפי שהוא – פשוט סיפור טוב.

 

על חבל דק, ג'ואן האריס, הוצאת כנרת. מאנגלית: שרון פרמינגר
 
התפרסם במוסף הספרות של מעריב, 16.9.2005

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דנה  On ספטמבר 20, 2005 at 5:23 pm

    לא ידעתי שאת כותבת שם. שיהיה בשעה טובה.

  • ימימה  On ספטמבר 20, 2005 at 6:47 pm

    🙂

  • רוני  On ספטמבר 20, 2005 at 11:52 pm

    מאז שבת רציתי לכתוב לך שסגנון הביקורת שלך רגוע ומגניב, לא נפוח, לא שחצני, ושעשית לי חשק לקרוא את הספר.

  • ימימה  On ספטמבר 21, 2005 at 9:20 am

    נעים לשמוע. 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: