אשתו של הנוסע בזמן

גרסה מקורית
(התפרסם בשינויים קלים במעריב, 7.10.2005)

כמה ביטחון יכולה לשאוב אישה שיודעת מגיל צעיר מאוד למי תינשא, כמה הוא יאהב אותה ושלא יבגוד בה לעולם? וכמה נוח יהיה לאישה כזו להיכנס עם גבר למיטה בפגישה הראשונה, כפי שעשתה קלייר, אשתו של הנוסע בזמן, ולדעת בוודאות גמורה שהוא לא יפסיק לאהוב אותה לעולם, ושהוא יהיה האיש שתינשא לו. כמה כאבי ראש זה יכול לחסוך. לכאורה נראה שזה המתכון לביטחון גמור, והרי אחת הסיבות שאנשים נכנסים לקשר רומנטי היא תחושת הביטחון. אלא שבקשר בין קלייר להנרי, מלבד האהבה היוקדת, קשה להצביע על דברים בטוחים רבים אחרים.
היא מכירה אותו מאז שהיתה בת שש. הוא, הנוסע בזמן, הגיע אליה מהעתיד שלו, שלהם, כשהוא בן 36. מאז הם מתראים אחת לכמה שבועות. קלייר צומחת על ציר הזמן, והנרי מגיע אליה בגילאים שונים, ומגלה לה פרטים על חייה, ומאוחר יותר על חייהם. כשהם נפגשים בהווה שלו, היא בת עשרים והוא בן עשרים ושמונה, הרומן הופך לסיפור אהבה ככל סיפור אהבה אחר. כמעט.
כי אם בכל סיפור אהבה שאלת קיום האהבה היא ששומרת על המתח, הרי שבספר "אשתו של הנוסע בזמן" הקוראים והגיבורים יודעים מראש בוודאות גמורה שהאהבה בין הנרי לקלייר תתקיים. הם יחיו יחד מרגע פגישתם בהווה של הנרי ועד יום מותו. הם יאהבו זה את זה יותר ממה שאפשר להעלות על הדעת. הם יעברו משברים בחיי הנישואים, שמחות קטנות וגדולות, כאבים עזים וריגושים, יהיו להם הרבה חברים, חלקם גם יידעו את סודו של הנרי, עם אחרים הוא יצטרך להיות זהיר יותר, והם ייראו כמעט נורמלים. אלא שהממד הלא בטוח אינו קיום האהבה, אלא הקיום עצמו, הנוכחות של הנרי. הוא לא יהיה איתה כל הזמן. הוא נוסע בזמן. בלי בגדים, בלי כסף, בלי שעון, תלוי ביכולות הפריצה והכיוס שלו כדי להסתדר במקום החדש. הם לא יודעים מתי תתרחש הנסיעה הבאה, היא תלויה בעיקר במצבים נפשיים בלתי צפויים של הנרי. זה בלתי נשלט וזה יכול לקרות גם ברגעים מכריעים, כמו ביום חתונתם. הם לא יודעים לאן ייסע, את מי יפגוש, מי יוכל לעזור לו שם ומי, חלילה, עלול לפגוע בו. לפעמים ההיעדרות נמשכת שעות, לפעמים דקות ולפעמים כמה ימים. ממד הביטחון מתערער קשות במציאות כזו, וזה מה שנותן לספר את הזווית המקורית והמקסימה שלו, ויותר מזה – זה מה שמאפשר לגיבוריו להיות נעימים ובלתי מזיקים כל כך, ועם זאת לא דביקים ומעצבנים, משום שברור שהנזק והאי ודאות אורבים אי שם בכל רגע נתון.
וכמובן, יש ביטחון לא מועט בידיעת העתיד. הנרי מכין את קלייר ואת הקוראים לקראת אותו עתיד כל הזמן. זה יכול להיות בדברים קטנים כמו סוג הקפה שהיא אוהבת, כשקלייר הילדה עוד לא יודעת אפילו שקלייר המבוגרת אוהבת קפה, וזה יכול להיות גם בדברים גדולים כמו למשל העובדה שיינשאו זה לזה. ולפעמים זה גם ביטחון בדברים שאינם קשורים לשניהם, כמו הפריחה הכלכלית בסוף שנות התשעים.
קלייר עצמה מתרעמת לא אחת על הידיעה הדטרמיניסטית הזו, וזה מכעיס לא רק את קלייר. גם קוראים חדי עין יכולים להגיב לכך בתמיהה. למה הנרי לא נותן לה להחליט לבד איך היא שותה קפה? למה הנרי לא נותן לקלייר את האפשרות לבחור בו לבד, בלי שהיא יודעת מראש שיינשאו? ולמה לא התריע בפני שירותי הביטחון על אירועי ה-11 בספטמבר? בשביל זה לטרוח ולשלוח אותו לעתיד?
שאלת הדטרמיניזם היא אולי נקודת תורפה בספר הנפלא והמרגש הזה, בעיקר משום שההימנעות משינוי העתיד היא סלקטיבית. כי מדי פעם הנרי דווקא משתמש בידע שלו. למשל, כשהוא מציץ בעיתון של היום למחרת וזוכה בלוטו, או יודע באילו מניות להשקיע – מסוג הדברים הבנאליים שכל מי שבקיא במסעות בזמן היה יכול להעלות בדעתו, ואולי אפילו לחשוב על שימושים מקוריים יותר ליכולת הייחודית לדעת מה צופן העתיד. לעומת הידרשות חד פעמית אחת של ניפנגר לגישה של קלייר לדטרמיניזם, חוסר ההידרשות שלה לשאלה זו בקשר לעצמה, נראה כמו פספוס מסוים.
או שמא לא. כי אודרי ניפנגר כל כך מנסה להימנע מתיקון העתיד שאפשר להניח בזהירות שזה מכוון. אולי היא למדה לקח מסטיבן פריי, למשל, שניסה להתחכם והעביר את הגיבורים שלו לראשית המאה העשרים ב"עושים היסטוריה" ואז גילה שמה שהיה אמור להיות צעד מועיל לאנושות כולה, מניעת הולדתו של היטלר, חולל הרבה יותר צער וכאב לאנושות מהולדתו, מזעזע ככל שזה יישמע. בהחלט ייתכן שהנרי הנוסע בזמן אינו משנה דבר, לא רק משום שזה לא יעזור ויכול אפילו לקלקל, אלא משום שזה באמת לא חשוב. כי מה שחשוב באמת הוא סיפור האהבה המקסים והמקורי, והוא ידוע מראש רק לכאורה, כי יש המון פרטים לא ידועים שניפנגר יוצקת לתוכו ברגש ובכישרון רב, והם מפתיעים ומפעימים בכל פעם מחדש, והופכים את הספר לכדאי ביותר לקריאה.
 
 
אי אפשר לגמור את ההלל על הספר בלי להתייחס לתרגום, שעושה לו מדי פעם עוול לא קטן. בכל מקום שרצה המתרגם לומר שלמשהו יש ריח של משהו אחר הוא השתמש בניסוח המאונגלז הקלוקל "הוא מריח מ…" או "הוא מריח כמו…". במקום אחד אומרת הגיבורה "המקום שלי קטנטן" במקום לומר "הבית שלי קטנטן (או הדירה שלי קטנטנה)". במקרים רבים השתמש המתרגם בניסוח "אתה רוצה" במקום לומר "כדאי" כשברור שלזה התכוון המקור האנגלי.
נוסף על כך, בעברית, כשרוצים להשאיר מישהו מחוץ לעניינים, אומרים לו "אל תתערב" ולא "אתה תישאר מחוץ לזה" כפי שנכתב בספר. בעברית מודדים שמלה ולא מנסים אותה, והביטוי "להכיר תודה" מקומו לא יכירנו בעברית וכדאי להמיר אותו בצירוף המקורי "להכיר טובה". כשמציעים משהו בעברית נהוג להשתמש במילה "אולי" כמו במשפט "אולי נלך לסרט" ואילו המתרגם
תעקש לאורך כל הספר לשמר את הצורה הצורמת "למה שלא… (נלך לסרט)". כשאומרים על משהו שהוא "חייב להיות" באנגלית, בעברית הניסוח המדויק יותר הוא "בטח" או במשלב גבוה מעט "בוודאי".
האיילים, חיה מצויה ביותר בצפון אמריקה, נקראים פה "צבאים" – חיה שאינה מצויה בטבע ביבשת אמריקה כולה. ואם בזואולוגיה עסקינן, הזחל הוא שמתגלם והופך לפרפר ולא כפי שנכתב "תולעת", שלעולם תישאר תולעת.
והיו גם כמה משפטים שהייתי צריכה לקרוא שוב ושוב עד שהבנתי למה הכוונה. כמו זה למשל: "היא אף פעם לא שותה מספיק כדי למלא אצבעון קטן", משפט שאפשר היה להמיר בקלות ל:"הכמות שהיא נוהגת לשתות לא מצליחה למלא אפילו אצבעון" או משהו בסגנון. כך גם המשפט "סאות הייבן היתה רק העיר, כמו ב'בואו ניסע העירה ונאכל גלידה'," מן הסתם פירושו שסאות הייבן היתה מין עיר כזו שמזכירים אותה רק כשרוצים לנסוע העירה ולאכול גלידה, אלא שקשה להבין את הפירוש הזה אם לא מעבירים את המשפט המתורגם לאנגלית, ואז מנסים להבין למה התכוונה המחברת.  

 

אשתו של הנוסע בזמן, אודרי ניפנגר, הוצאת כנרת זב"מ. תרגום: אסף גברון
 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: