הבן אדם מתכנן תכנונים ואלוהים צוחק לו בפנים

אילו אמרו לי לפני שנתיים או שלוש שנים שיבוא יום ואקרא בשקיקה כל סיפור לידה שייקרה בדרכי, שאצרף פרט לפרט ואלמד בעל פה, שאבכה בכל פעם מול המחשב כשהיולדת מדווחת על הרגע הנפלא שבו פגשו עיניה את עיני היילוד, הייתי מגחכת ולא מאמינה. לא שפקפקתי לרגע ברצוני ללדת, פקפקתי ברצון להישאב לתוך זה ככה. אבל אז התחיל ההיריון, והיה לי חשוב לדעת כמו ששום דבר אחר לא היה לי חשוב מעולם. הרגשתי שזה נותן לי שליטה בסיטואציה בלתי נשלטת בעליל. הנה, קראתי עוד משהו, למדתי דברים חדשים. אצלי יהיה ככה וככה, ולא יהיה אחרת. אני אדע, אני אנהיג, אני אנווט. ברגע האמת, התגלה לי שתסריטים, כמו שאמרה לי מישהי בדיעבד, לא נועדו שיולדות יכתבו אותם.
 
הרשימה הזו לא מיועדת למי שחושב, כמו שאני חשבתי לפני שנתיים או שלוש, שסיפורי לידה זה דבר משעמם. גם קוראים קבועים מוזמנים לעבור למקום אחר. הסוף טוב. נולדה לי ילדה בריאה ויפה, 2.860 ק"ג של אושר צרוף, וקראנו לה אבישג.

 

 
ביקור שגרתי של סוף היריון הוליד הפניה למיון ליום למחרת. האבחנה היתה חשש למיעוט מים ולעצירה בגדילה של הילדה, שצנחה באחוזונים בצורה די משמעותית. אבל הרופאה ניסתה להרגיע שכנראה זה שום דבר. ביום רביעי בערב הייתי עסוקה בהכנות מנטליות. אורי, בעלי, עוד ניסה לשכנע אותי ללכת לחזרת מקהלה ואני אמרתי לו שאו שאני הולכת היום לחזרה או שמחר לחתונה של אחת הבנות מהמקהלה, אבל לא לשניהם, ועדיף ללכת לחתונה. זה יהיה יותר יפה מצדי. וחוץ מזה, מי היה יכול לחשוב על לשיר בכלל?

רק כשיצאנו ביום חמישי בבוקר לבית החולים, והוא שאל אותי למה כל התיקים האלה הבנתי שהוא לא קלט שיש סיכוי שמבית החולים אנחנו יוצאים רק עם ילדה על הידיים, בדיוק כפי שהוא תכנן, אחרי שחודש הוא מזכיר לי שב-30 בספטמבר הוא בחדר לידה, אחרי השוּק, איתי או בלעדי, ואנחנו יולדים, אפילו שהתאריך המיועד היה כעשרה ימים לאחר מכן. המרד הקטן שלי היה שלשוק הוא לא הספיק ללכת.

בחרנו בבית חולים מאיר. חודשים של שיטוטים באתרי היריון ובפורומים המעצימים והקסומים, כמו שנוהגים הצינים לכנות אותם, העלו שזה בית החולים הטוב ביותר באזור המרכז, עם הגישה הכי תומכת לידה טבעית שיש. רצינו כל כך שהכל יהיה טבעי וקסום ומעצים, שתיתי תה פטל כבר חודש, קנינו את כל השמנים הנכונים ועשינו עיסויים כל לילה. היה ברור שאם אפשר להימנע מזריקות ומחתכים מיותרים, זה מה שיהיה. ואם זה גם מה שייתן לי שליטה מלאה בסיטואציה, אז על אחת כמה וכמה.

באתי עם ביטחון מלא ביכולת של הגוף שלי. כל ההיריון שחיתי והייתי פעילה ביותר, וגם לפני כן עסקתי בהתעמלות לא מעט. מה כבר יכול להיות? באים, כורעים, סובלים, ויוצאים עם ילדה. זריקה בגב? אמאלה. זה באמת לא בשבילי.

וכך, גם כשהתברר שאכן יש מעט מדי מים, ושצריך לזרז, ושאולי זה לא יהיה טבעי כל כך כמו שחשבנו, ניסינו לדבוק בתכנית המקורית. ממילא גילינו שלא מתכוונים לזרז אותנו ביום חמישי בלילה, כי חדר היולדות עמוס. חיכיתי במתח לבוקר בתקווה שיתפתח בינתיים תהליך טבעי כלשהו. ואכן התחיל, אבל לא מספיק. רק מספיק בשביל שהזירוז שהוצע לנו מלכתחילה, פרופס, יוחלף בזירוז אחר, בלון, שאמור להרחיב את צוואר הרחם בצורה מכנית ולהתחיל תהליך לידה.

הסתובבתי עם הבלון כמה שעות ואז התחילו צירים. בהתחלה מרווחים ולא כואבים במיוחד עד שכמעט ולא שמתי לב אליהם, ובוודאי לא יכולתי לתזמן אותם. אחר כך הם הצטופפו ונעשו כואבים יותר. נעמדתי על ארבע על המיטה והתחלתי לפתור סודוקו. שלושת רבעי שעה עברו עד שפתרתי את הסודוקו הקל. בבינוני כבר נשברתי. המשכתי להתנועע על ארבע, עברתי לכדור והתחלתי לזחול עליו. עברתי למקלחת וניסיתי להקל את הכאב. היה לי ציר ארוך וכואב כל דקה וחצי או שתיים. נשמתי, נשפתי, ייללתי, בכיתי, הבהלתי את השכנה שלי במחלקה להיריון בסיכון גבוה. אורי עיסה אותי מדי פעם, ואירח לי חברה במקלחת, למרות המחנק. ביקשתי שיבואו לבדוק את הפתיחה, אבל אמרו לי שעד שהבלון לא יוצא מעצמו אין טעם. הצירים כאבו בטירוף, אבל ידעתי שאני יכולה לעמוד בזה, אז כשהאחות שאלה אותי מה אני רוצה והציעה אפידורל, חשבתי לרגע ובין יללה ליללה אמרתי לה – אני רוצה ללדת.
ואז איכשהו נחלשו הצירים, והצלחתי אפילו לגנוב כמה דקות שינה פה ושם. ואז יצא גם הבלון, והרופא שבא לבדוק אמר שאפשר להיכנס לחדר לידה. יש כבר פתיחה של שבעה סנטימטרים.

עברנו למחלקה, נכנסנו לחדר, בדיקה נוספת העלתה ששבעת הסנטימטר התכווצו לשלושה בקושי. עוד פעם עלו הצעות לזירוזים. פיטוצין עם ניטור חיצוני, פקיעת מים עם ניטור פנימי, החלטנו להתלבט. השבת כמעט נכנסה וידעתי שלא אלד לפני כניסתה ושאני לא רוצה לספר להורים שלי איפה אני, כדי שלא יהיו במתח שבת שלמה. ניצלנו מרווח של חמש דקות בין ציר לציר לשיחת השבת שלום המסורתית עם אמא, והצלחתי לא לעורר את חשדה. הצירים התחזקו, אבל אז כבר לא יכולנו לחכות יותר, והוחלט על פקיעת מים. בדיעבד התברר לי שאורי כמעט התעלף מכל הפרוצדורות הרפואיות שהיה עד להן, אבל את זו בהחלט לא הרגשתי. הרופאה פקעה את המים, הכניסה יד ואמרה, אני מכאן לא יוצאת. שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה שצניחת חבל הטבור. נראה שהיא השתדלה לא להבהיל אותנו, ולכן נמנעה מלדבר במונחים ברורים, אבל כמי שסיימה בהצטיינות כמה עונות של אי-אר ידעתי שיש משהו לא בריא במילים שנגמרות ב"קרדיה", אף על פי שאורי, שהיה מול המוניטור וראה את הדופק יורד מ-140 ל-90, 80, 60, 30 ו-20 סובב לי את הראש ואמר, "אל תסתובבי למוניטור, זה מפריע לרופאה. הדופק כל הזמן 120."

תוך שניות המיטה שלנו התמלאה ברופאים מכל הסוגים, כאילו יצאו מתחת לבלטות. המסע לחדר הניתוח עם הרופאה מחוברת אלי לרחם היה מבהיל. הדלתות צרות מדי, המיטה רחבה מדי ונחבטת בדופן המסדרון. היו לי שתי חרדות עיקריות לפני הניתוח: אחת נגעה לילדה – שתצא בלי אמא לידה, ולכן ביקשתי מאורי שלא יעזוב את הילדה מהרגע שתיוולד ועד שתגיע אלי. החרדה השנייה היתה שיחתכו אותי לפני שארדם לגמרי. כשהתעוררתי כעבור חצי שעה פקחתי את העיניים לסירוגין ובכל פעם שהתעוררתי מתוך דמדומי ההרדמה שאלתי, "היא בריאה? אתם בטוחים שהיא בריאה?" ומדי פעם גם "היא יפה?" יכול להיות שאפילו שאלתי אם יש לה גומות חן. (בינתיים יש אחת עם תשתית לאחת נוספת.) כעבור שעתיים הילדה כבר היתה לידי במחלקה, ואורי נשאר איתי כל הלילה, כדי שיוכל להגיש לי אותה כשארצה.

הציפייה לצאת השבת כדי לבשר להורי היתה קשה כמו הציפייה לסוף הצום ביום כיפור.

אז לי לא היה רגע מרגש של מפגש עיניים. הפסדתי את שלוש השעות הראשונות לחייה (אבל הרווחתי את החיים שלה). אני ממשיכה לקרוא סיפורים בפורומים, ובזמן האחרון יש המון סיפורים על לידות מהירות ואני אכולת קנאה. חברתי הטובה ילדה שלושה ימים אחרי בלידה קצרצרה וקלילה, גם היא עם זירוז אבל בלי אפידורל וקשה לי להגיד שאני לא מקנאת גם בה. ואף על פי שלא השתמשתי כמעט בשום דבר מהידע שצברתי בתשעת החודשים האחרונים, ואף שהתרגולים לא עזרו, ושרירי הבטן שלי מתגלים כחסרים במיוחד בימים האחרונים מאז הניתוח (לא להאמין כמה אנחנו משתמשים בשרירי בטן בפעולות שגרתיות בלי בכלל לשים לב), עדיין אין ספק שהאתרים והפורומים הקסומים והמעצימים (יצוין לטובה במיוחד הפורום של תפוז), ציניות או לא ציניות, הם מקור מידע ותמיכה שלא יסולא בפז. ובית החולים היה בחירה מצוינת (גם אם רחוקה מהבית).

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: