תולדות האהבה

ניקול קראוס. הוצאת מחברות לספרות. מאנגלית: שאול לוין

(פורסם במעריב, 6.1.2006)

איך מתחילים לכתוב ביקורת על ספר נפלא כל כך בלי להרוס שום דבר? אפשר פשוט לכתוב, רוצו לקנות, כל מילה אחרת תהיה מיותרת. ואף על פי כן. כפי שאוהב ליאו גורסקי, גיבור הספר, לפסוק. אף על פי כן, נקודה. או אבל. אבל, נקודה. כי מבחינת ליאו גורסקי, כל החיים החדשים שלו הם אף על פי כן. ואבל. את כל מה שעשה בחייו, עשה בהתרסה. אף על פי כן, ואבל. וכך גם את הביקורת הזו, יש לכתוב אף על פי שאפשר פשוט לומר – אם אתם רוצים לעשות לעצמכם טובה, עזבו את הביקורת, קראו אותו וזהו.
ליאו גורסקי הוא מחבר הספר תולדות האהבה. הוא כתב אותו בעיירה סלונים שבפולין, לכבוד הנערה שאהב, לפני שהעולם התהפך, ומי שייעד לעצמו עתיד של סופר יידי גדול הפך למהגר בניו יורק, מסגר קטן בעיר הגדולה שאיבד את כל משפחתו כשהנאצים נכנסו לעיירה, חשב שאיבד את כתב היד היחיד של הספר שכתב ואז איבד גם את הנערה היחידה שאהב מעודו ושיאהב אי פעם לטובת גבר אחר, אותה ואת הבן שלא ידע על קיומו. ואף על פי כן הוא ממשיך בחייו. וככל שהוא מזדקן הוא מוצא לעצמו דרכים שונות ומתוחכמות להראות לכמה שיותר אנשים שהוא עדיין חי. והוא לעולם לא מפסיק לעקוב מרחוק אחר בנו.
אלמה זינגר היא נערה בת ארבע עשרה, בת לאם בריטית ואב ישראלי, ואחותו של עמנואל חיים, המכונה ציפור, שחושב שהוא אחד מל"ו צדיקים, או לפחות המשיח. מאז שאביהם של אלמה וציפור נפטר מסרטן אלמה עסוקה בניסיונות לעשות את אמא שלה מאושרת ולמצוא לה אהבה. תוך כדי הניסיונות האלה היא מוצאת את עצמה מאוהבת ומגלה את דפי הספר תולדות האהבה. בעקבות הגילוי היא יוצאת למסע חיפוש אחר הדמות הראשית בספר, אלמה מרמינסקי, שעל שמה היא קרויה.
כשליאו מנסה להתחקות אחר מסלול חייהם של בנו ושל הספר שכתב ואלמה מנסה למצוא אהבה לאמה ולגלות מי היתה אלמה מרמינסקי, נחשף בפני הקוראים סיפור גלגולו האמיתי של הספר תולדות האהבה שכתב גורסקי. וכמו בעלילה בלשית, חוט אחרי חוט נפרם והפתרון נפרש לעיני הקורא לאט לאט, במשפטים מדודים וקצרים, בקולותיהם השונים והמדויקים של ליאו, של אלמה, של המחברת ומדי פעם גם בקולו של ציפור, שנקראים בצורה קולחת גם בעברית, הודות לתרגום המצוין.
אבל גלגולו של הספר הוא רק חלק ממה שנפרש לעיני הקוראים. במרוצת החיפושים של ליאו ושל אלמה מתוודעים הקוראים לאט לאט לסיפור חייהם של שני הגיבורים, ושל שלל הדמויות הנוספות בספר, תערובת של פליטים ניצולי שואה, מהגרים ותיקים וחדשים, בני מהגרים, יהודים, פקידים זוטרים, כולם אנשים כמעט בלתי נראים משולי החברה. ועם כל דמות שנוספת לספר, תהיה שולית ככל שתהיה כמו הדוד ג'וליאן שבא לביקור, או אפילו הפקיד בלשכת מזכיר העיר, נוסף עוד צבע ועוד נפח לעלילה. מאחורי משפטים קצרים ולכאורה תמימים מצליחה ניקול קראוס לקפל סיפורי חיים שלמים. במשפט אחד שאומר הדוד ג'וליאן על אשתו מתגלה מלוא התסכול של הדוד מחיי הנישואים שלו. וכשקוראים את המונולוג של הפקיד הזקן שתוך כדי חיפוש אחר אלמה מרמינסקי ממלמל מתחת לשפם סיפור שלם שהמציא באותו רגע על אלמה, פליטה שיום אחד הידפקה על דלתם של קרובי המשפחה באמריקה שלגמרי לא צריכים אותה על הראש אפילו שגם המשפחה שלהם נרצחת בימים אלה ממש באירופה, מבינים בדיוק מאיפה הפקיד הזה בא ואפשר לדמיין גם איך נראו גם חייו שלו, בלי שהסופרת כתבה עליהם מילה אחת.
וכך הצליחה ניקול קראוס לחבר עלילה מקורית וסוחפת שמאחורי כל פסקה בה מסתתר עולם ומלואו, ואף על פי שרק דברים מעטים נאמרים במפורש, הקוראים יכולים, בדיוק כמו שעשה אותו פקיד זקן בעירייה, להשלים בעצמם את הסיפור המלא של ליאו גורסקי או של אלמה או של כל אחד אחר מגיבורי הספר, כולל אותו פקיד, כאמור. ואם יש בספר משפטים תמימים הרי שהם נמצאים דווקא בציטוטים מתוך הספר תולדות האהבה שנכתב לפני שהחיים התהפכו למחבר הספר על פיהם.
ואי אפשר לומר על הספר הזה שהוא ספר שואה. כשהסיפורים מאירופה מוזכרים רק ברמזים, הרקע הניו יורקי העכשווי הוא שעומד לנגד עיני הקוראים, וגם אם אפשר היה לחשוב שחיי הגיבורים אומללים ועכורים, קראוס מצליחה להעביר לקוראים את התחושה שבעצם אין יפים מהם. וזה לא ספר שואה מכיוון שזה לא ספר על מוות אלא הוא מלא חיים. אי אפשר לקרוא בו בלי לגמור עם חיוך רחב ולצפות בכיליון עיניים לספר הבא של ניקול קראוס, או לגלוש במהירות לאמזון ולקנות את ספרה הראשון.  

(גרסה לא ערוכה)
 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: