שרה

מאת ג'יי טי לרוי. הוצאת מעריב. מאנגלית: ניבה פרי

(פורסם במעריב, 13.1.2006)
 
שרה הוא סיפורו של צ'רי ונילה, ילד-ילדה שזהותו המינית לא מוגדרת גם לעצמו. הוא מתחרה באמו הזונה שרה, ומתכנן להפוך לזונה הגדולה ביותר בחניונים של נהגי המשאיות, גדולה יותר מאמא שלו. לצורך כך, כבכל סיפור התבגרות, הוא יוצא מחזקת אמו ומהחממה של גלאדינג, סרסורם המיטיב של הזונות ממין זכר בחניוני המשאיות, שרק מתחיל ללמד אותו את סודות המקצוע. הוא מחליט ללמוד את סודות המקצוע במקום אחר טוב יותר. בחיפושיו הוא נופל לידיו של לה לופ, הסרסור המרושע והנקמני, מחליף את שמו לשרה, כשמה של אמו, עובר כמה מדורי גיהינום, מידרדר לאלכוהול ולהסנפת חומרים ממכרים, מנסה לברוח לא אחת ולא מצליח, ובסוף בעזרת זונה אחרת הוא חוזר לגלאדינג בוגר יותר וחכם יותר, והרבה פחות תמים ובתולי ממה שהיה כשיצא למסע.
עד כאן סיפור העלילה, הבנוי על פי תבנית מוכרת של סיפור מסע של התבגרות והתפכחות. אין שום דבר חדשני בתבנית הזו. צ'רי ונילה עובר בכל התחנות הדרושות לו כדי להכיר את העולם המחכה לו בחוץ. אלא שלתוך התבנית המוכרת לכל ילד שקרא את איה פלוטו של לאה גולדברג יוצק לרוי תכנים מעולם הביבים שהדמויות המאכלסות אותו הם זונות, סרסורים, נהגי משאיות, יושבי דיינרים מטונפים, שיכורים ומסוממים, ומתאר מפגשים קשים ומעוררי אימה ופלצות. וברקע כל הזמן עומדת שאלת הזהות המינית של הילד צ'רי ונילה, שהיא אניגמטית ולא ברורה גם לו עצמו, וספק אם היא ברורה למחבר.
אפשר היה להסתפק בכך, ואולי להוסיף כמה מילות שבח על השפה הרזה ונטולת הרגש שג'יי טי לרוי משתמש בה, כאילו כדי לזעזע את הקוראים בחוסר הזעזוע שלו מאירועים מחרידים בהחלט. אלא שהסיפור התמציתי והדל נמסר לקוראים עטוף בלא מעט יחסי ציבור. וכך לומדים הקוראים על כך שהמחבר הפך להיות יקיר הסצינה הקווירית בארצות הברית והספר שרה הצליח גם לחדור לזרם המרכזי. כמו כן הקוראים לומדים לדעת שעם מעריציו של לרוי נמנות מדונה וקורטני לאב (!), וכי זהותו האמיתית בכלל לוטה בערפל ויש ספקות באשר לאמיתותה.
מסכת יחסי הציבור הזו קצת עוררה את חשדי. לשם מה אני בכלל צריכה לתהות על זהותו של הכותב המסתורי, ולהכיר את סיפור חייו? כשקראתי על הכריכה שהספר נחשב לסמי-אוטוביוגרפי, הזדחלה ללבי המחשבה שייתכן שהסיפור לא עומד בפני עצמו, ולכן הוא נזקק לתמיכת "האמת", כי כשלמחבר אין די אמון ביכולתו לשכנע, הוא חייב להוסיף, "זה היה באמת". שהרי סיפורים טובים אמורים להסתפק בעלילה משכנעת ולא זקוקים לתמיכת האמת. מספר מוכשר מספיק יכול להפוך את האגדה המופרכת ביותר לאמינה דיה, כמו שעשה, למשל, המספר בחיי פאי. ואם עדיין לא די בתמיכת האמת, נדמה שתמיכתן של מדונה וקורטני לאב צוינה כדי לחזק גם היא את התחושה שלפנינו יצירת אמנות של ממש.
ולא שהסיפור לגמרי לא משכנע. אמנם קשה להאמין שקיים באיזה שהוא מקום סרסור טוב כמו גלאד, אבל נניח שזה אפשרי. וגם כל היתר, קשה ככל שיהיה, יכול להיות מציאותי. נראה יותר כי המחבר, מי שלא יהיה, הבין שהוא אמנם כתב סיפור די מזעזע, אבל מרוב ניסיון לתאר הכל ביובש ובלי ניסיון לזעזע, הוא בסופו של דבר הצליח בעיקר לשעמם, וחוץ מכמה רגעים בודדים של אימה, שרה לא מצליח להיות יותר מתיאור יבשושי של עולם מגעיל. ואז אין לו הרבה ערך אם לא טוענים שיש בו גרעין של אמת כדי ליצור עניין, גם אם, כמו שנאמר בסופו של דבר, לא ברור אם הכותב הוא אכן מי שחושבים שהוא.
אולי זה לא הוגן להשתמש בכלים סטרייטיים כשדנים בספר כה קווירי, ואפשר אף לומר שזה חוטא למטרה. עם זאת, מי שמחפש ספרות טובה, צריך לקחת בחשבון שהספר הזה לא נולד במטרה להיות ספר בלבד, אלא הוא חלק בלתי נפרד ממערכת של ידוענות ויחצנות, ואולי משום כך הוא מרשה לעצמו לעגל פינות בתחום האמנותי, וחבל, כי הוא דווקא עשוי מחומרים מעניינים. אילו המחבר לא היה עוסק כל כך הרבה בשאלות של זהות הוא היה מצליח להפוך את הספר הזה ואת הגיבור שלו למשהו שאפשר גם להזדהות איתו.  
 
וכמה מילים על התרגום
אחד הדברים הקשים במלאכת התרגום הוא תרגום קללות, מילים גסות וביטויי סלנג. תרגום כזה כמעט תמיד יפספס משהו. אבל אפשר לפחות להשתדל, ונראה שלא היתה השתדלות רבה בספר הזה, החל מרמת ההתקנה (בפסקה אחת שלוש שורות כתובות באותיות נטויות בטעות), דרך רמת העברית הבסיסית ("גלאד השאיל אותם מאחד הקליינטים…") ועד רמת התרגום השגוי ("אל תהיה כזה בן" במקום "אל תהיה כזה ילד"). אמנם נראה שהמתרגמת הצליחה לחמוק באלגנטיות מכל מהמורות המין של הדובר, אבל עדיין, ליטוש נוסף של התרגום היה יכול להועיל.

 

(גרסה לא ערוכה)
 
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • פאר פרידמן  On ינואר 15, 2006 at 1:46 pm

    ובינתיים מסתבר שזו גברת, לא אדון, כפי שודאי שמעת, וארה"ב נרעשת (עד כמה שסופרים מלכתחילה יכולים להרעיש את ארה"ב).

  • עידן  On ינואר 15, 2006 at 2:06 pm

    אשמח אם תוכלי להרחיב.

  • ימימה  On ינואר 15, 2006 at 2:27 pm

    הוא סיפור התבגרות משום שהכלב עושה את צעדיו הראשונים מחוץ לבית, כמו ילד שבשלב מסוים מעז קצת להתנתק מאמא כדי לחקור את העולם, ואחר כך חוזר לאמא עם ידיעות רחבות יותר על סביבתו.

    (פלוטו ה"בוגר" יודע עכשיו מה זה נרקיס, מה זה פרפר, שאפשר להסתכל על ההשתקפות שלך במים ושאם תסתכל יותר מדי מקרוב תיפול, ושכלבים במים זה לא טוב, למשל.)

    ולפאר – בגרסה הערוכה הכניסו לי את מה שאמרת כאן, ואכן, לא ידעתי עד שקראתי בעצמי בביקורת שכתבתי. 🙂

  • עידן  On ינואר 15, 2006 at 4:02 pm

    אני חושב שההגדרה שלך לסיפור התבגרות היא רחבה למדי.
    בכל מקרה, זו נקודה מעניינת.
    הקראתי, ואני עדיין מקריא, את פלוטו עד שאני יודע אותו בעל פה.
    למרות זאת, הצלחת להאיר אותו באור אחר.

  • אבנר  On ינואר 15, 2006 at 6:02 pm

    כמעט כמו ש"שמוליקיפוד" הוא סיפור קווירי. אולי שמוליק קצת יותר.

  • לאה ג.  On ינואר 15, 2006 at 7:28 pm

    ומספיק שאצטט את המבקרת עצמה שכותבת:
    "אולי זה לא הוגן להשתמש בכלים סטרייטיים כשדנים בספר כה קווירי". אם את לא מבינה במשהו אולי מוטב שלא תסקרי אותו. את תמיד יכולה לכתוב על עמוס עוז.

  • ימימה  On ינואר 15, 2006 at 9:21 pm

    ראית איזה מנומסים פה כולם שלא אמרו אפילו לרגע פוסט מודרניזם? אולי משום שהם דווקא מבינים שבאמירה שציטטת יש התייחסות מרומזת לכך שהפוסט מודרניזם או הקוויריות או איך שלא תקראי לזה לא פוטר אותך מאמות מידה אומנותיות בסיסיות. טוב, נו, אולי הוא פוטר, אבל זה לא אומר שזה יוצא טוב.

    ותכתבי את ביקורות לעמוס עוז, למה להפיל על אחרים?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: