כיסא בת הים

סו מונק קיד, מאנגלית: קטיה בנוביץ'. הוצאת כנרת, 303 עמ'
 
לג'סי סאליבן, גיבורת הרומן כיסא בת הים, יש בעל פסיכיאטר המצטייר כבעל המושלם, ובת מוצלחת, דִי. שיחת טלפון אחת מחברתה של אמה מחזירה אותה אל האי שגדלה בו, אל אמה הדתייה האדוקה ואל הטירוף שלה. שם ג'סי מתאהבת בנזיר בנדיקטיני, וחושפת את סיפור מותו של אביה, כפי שלא סופר לה מעולם – עד אז חיה בידיעה שהמקטרת שנתנה לו ליום הולדתו גרמה לפיצוץ בסירת הדיג שלו והרגה אותו. בתוך כך היא נזכרת באחוות הנשים הישנה של אמה עם שתי חברותיה הקרובות מהאי ומתוודעת אליה מחדש, וכן מתחוורים לה הקשרים הייחודיים והמרגשים בין אמה לאחד הנזירים הוותיקים במנזר. וכל אלה קשורים, מתברר, למותו המסתורי של האב. ובסופו של דבר, אחרי המסע המפרך, היא חוזרת הביתה, שלמה יותר עם עצמה ובוגרת יותר.  
סו מונק קיד לקחה על עצמה לכתוב על אחד הנושאים השחוקים ביותר בספרות המודרנית – עקרת בית זעיר בורגנית המשועממת מנישואיה ומוצאת לעצמה מאהב, ולצד זה סוד משפחתי גדול – ורקחה מהחומרים המוכרים רומן משלה. היא מתבלת את הסיפור במבחר אגדות עם אמריקאיות ילידיות ואגדות שהביאו איתן העבדים מאפריקה, לצד אמונות דתיות ומיסטיות, ומתארת בשפה עשירה את חיק הטבע באזור האיים שלאורך החוף של דרום קרוליינה, שם מתרחשת מרבית העלילה, ומוסיפה על כך תיאורים של יצירות אמנות, שכן הגיבורה היא אמנית מתוסכלת. בכך מוסיפה הסופרת צבע מקורי ומעניין משלה לעלילה הנדושה, והיא עושה את זה בחן רב ובלי לפגום בזרימה הטבעית של הרומן.  
אבל זה לא מספיק. כי מעבר לשפה העשירה ולידע הבוטני והזואולוגי שהסופרת מפגינה בכישרון רב, העלילה לעוסה ומוכרת ורגילה כל כך, והרבה פחות טובה ממה שנעשה במקרים אחרים. נראה שסו מונק קיד לא עשתה שיעורי בית – אף שבסוף הספר היא מסבירה מנין שאבה את הרעיונות לאגדות העממיות שברומן ומנין לה הידע בטבע, כמו כדי לומר שעשתה עבודת תחקיר לרגל כתיבת הרומן, ובזה די לה – וכתבה את הספר כאילו מעולם לא היו אנה קרנינה ומאדאם בוברי וכל שרשרת הנשים הבוגדות שבאו בעקבותיהן. כאילו היא הראשונה שחשבה על רעיון לרומן על אישה שקצה בחייה עם בעלה והולכת עם מישהו אחר. או אולי, כאילו היא פונה לקהל תמים ביותר, שאינו מודע לכך שאי שם בקורפוס הספרות הרחב, נכתבו תלי תלים של מילים בדיוק על זה.
נראה כי היא אכן מכוונת לקהל לא אנין במיוחד, כי היא מוסיפה חטא על פשע ומפרשנת כל הזמן את הרגשות הכי מובנים מאליהם של גיבוריה. כך למשל, אפשר למצוא בספר את המשפט "ואם אאבד את ויט (המאהב) וגם את יו (הבעל)? ואם אוותר על יו ואז ויט יתחרט. אני אהיה לבדי. נטושה." משפטים הפותחים ב"חשתי" ו"הרגשתי" פזורים בכל עמוד בספר. הסופרת לא סומכת על הקוראים שירגישו ויחושו לבד את הלוך הנפש של גיבוריה, ובצדק. הכתיבה שלה לא מספיק טובה, והיא לא מצליחה לעשות את זה בלי תרגום בגוף הספר. 
אם לא די בכך, לפרקים העוסקים בגיבורה, המוגשים בגוף ראשון, נוספים פה ושם פרקים על המאהב והבעל, וגם שם מתפרשנים הרגשות, בדרך כלל בצורה נשית ביותר שמאוד לא אופיינית לגברים, לפחות לא לגבר הנבגד, מה שבהחלט פוגם באמינות של הדמויות.
בעיה נוספת באמינות נובעת מכך שנראה כי ג'סי באמת זכתה בבעל מהשמים ולא ברור למה היא עוזבת אותו. היא, כמובן, טורחת להסביר מה מעצבן אותה בו או מה מעצבן בקשר שלהם, כפי שהיא מסבירה הכל בארכנות ולפרוטרוט, אבל התיאורים מבארים מדי, לא מצליחים לייצר רגש, וודאי שלא הזדהות. התירוץ "היה לי משעמם" לא מספק. מקריאת דבריה של ג'סי עולה כי יותר משהיא משועממת, היא פשוט משעממת.
ונוסף על כל תחלואי הכתיבה, מונק קיד מתקשה לשזור היטב את שתי העלילות יחד. כשהיא עוברת לטפל בטירוף של אמה, היא מניחה לרומן האסור, עד כדי כך שהוא כמעט נשכח מלב. וכשחוזרים לעסוק בו, כמו הגיבורה גם הוא כבר לא מעניין, וכך גם לא הסוף, שבו אף אחד לא משלם שום מחיר על פשעי העבר הרחוק והקרוב שלו. וכשהגיבורים בספר לא משלמים את המחיר מי שמשלמת אותו היא הסופרת – מרוב ניסיון להיות נחמדה לכולם יצא לה ספר בנאלי ושטחי, גם אם קריא וקולח ביותר, שבהחלט יכול ללכת בעקבות ספרה הראשון ולהיות לרב מכר, אבל לא מצליח להתרומם לרמה של יצירה ספרותית משמעותית.
ולעניין התרגום: ככל שאני קוראת יותר ספרים מתורגמים אני תוהה אם שווה להמשיך ולעמוד עם האצבע בסכר. האומנם פסו מן העולם עורכים שיודעים לתקן משפטים כגון: "זאת הייתי אני שהתחלתי להתנהג מוזר…" (ולכתוב במקום זה "אני היא זו שהתחילה להתנהג מוזר")? משפטים בסגנון זה פזורים על פני כל הספר, ואחד כזה אף חותם אותו. אנגלוזים נוספים קיימים פה ושם, ונראה שעין חדה של עורך שלמד את המקצוע והוא בקיא בכללים בסיסיים (הכלל המדבר על המשפטים מהסוג הנ"ל חשוף לעין הציבור באתר האקדמיה –אין צורך אפילו בלימודי עריכה) היתה יכולה להועיל לו בהחלט.

 

(גרסה לא ערוכה. פורסם במעריב, 10.3.2006)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • פאר פרידמן  On מרץ 12, 2006 at 9:07 am

    אני אצטער על זה, ואת יודעת שאני בצד שלך, אבל כהרגלי אֶטפל לזוטות ואשאל: האין "פזורים על פני כל הספר" אינגלוז בפני עצמו?

  • ימימה  On מרץ 12, 2006 at 11:56 am

    לא נראה לי. בכל מקרה, לא אנגלוז קשה כמו ההוא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: