Story of My Life

מאת: ג'יי מקינרני, הוצאת Bloomsbury

אליסון פּוּל נולדה הרבה לפני שקארי ברדשו וחברותיה החלו ללהג על גברים ניו יורקים ולהסתובב בחנויות מעצבים. היא סיפרה על נימוסי המיטה החביבים עליה ומה היא אוהבת לעשות בדייט ראשון כשקארין ארד לא ידעה עדיין מה זה דגדגן. היא דיברה על אקסיות מיתולוגיות עוד לפני שעירית לינור המציאה את המושג. אליסון פּוּל אולי לא ממש המציאה את ספרי הרווקות, אבל גיבורת הספר Story of My Life שנכתב באמצע-סוף שנות השמונים, היתה מהראשונות והמוצלחות ביותר בגל ששטף את העולם מראשית שנות התשעים.
הסיפור פשוט ומוכר: אליסון היא נערה מפונקת בת עשרים, עם חיבה עזה לסקס. היא בת למשפחה עשירה ולא מתפקדת מלונג איילנד. יש לה שתי אחיות, הוריה גרושים, אמה שיכורה רוב הזמן ואביה יוצא עם נשים בגיל של בנותיו. אליסון לומדת משחק בניו יורק ואת שעות הפנאי מעבירה בשיחות על סקס עם חברותיה ואחיותיה, ביציאות ובבילויים עם גברים שבסוף היא גם שוכבת איתם בדרך כלל, ובמפגשים חברתיים שבמרכזם צריכת קוקאין. היא פוגשת את דין, בן שלושים, שעובד בוול סטריט, ולראשונה זה זמן רב מפתחת איזה שהוא קשר משמעותי, שנגמר בפרידה ובהפלה, כשהוא מגלה שהיא בגדה בו.
עד כאן הסיפור הבנאלי. אלא שאצל ג'יי מקינרני מה שחשוב זה לא רק התוכן אלא בעיקר הצורה. מקינרני הוא לא מהסופרים שיוצאים בהכרזה: מכאן ואילך אני הולך לספר סיפור, אלא הוא פורש את העלילה ברצף של סצינות יומיומיות מיוחדות ומשעשעות ביותר ומאפיין במדויק את גלריית הדמויות הניו יורקיות הצעירות בדיאלוגים החדים ובתפתחויות העדינות בסיפור.
לכן קשה למצוא כבר בראשית הספר את הסיפור הגדול. בשביל זה צריך אורך רוח. וגם אחרי שמבינים מה בעצם מסופר כאן, הקתרזיס, שהוא די מינורי, מגיע רק בפסקאות האחרונות. אבל הדרך אל הקתרזיס מרתקת. קודם כל משום שמקינרני הוא כותב מבריק ובעל חוש הומור נדיר. אבל הכישרון האמיתי שלו מתבטא לא רק בהומור, אלא בעיקר בכנות שלו כלפי הקוראים. מקינרני לא נותן לקוראיו ללכת שולל אחרי מה שאליסון אומרת. גם אם אליסון מנסה לשדר שהדיבור העוקצני, סצינות הסקס חסרות הטעם, הסמים והיחס הציני שלה לאנשים נובעים מקלילות בסיסית ומחוסן נפשי, מקינרני לא יניח לקוראים להאמין לה. הפער הבולט שבין מה שהסופר יודע על הגיבורה, לבין מה שהגיבורה מוכנה לדעת על עצמה בונה מתח עצום עד לסוף הספר.
בזה שונה Story of My Life מספרי רווקות מאוחרים יותר, כאלה שגם כשברור לקוראים שבריאות נפשית אין בהם, לא תמיד ברור אם גם הסופרת (ברוב המקרים זו סופרת) ידעה את זה, מרוב ניסיון ליצור דמות שנונה ומגניבה. ודווקא הקול הצלול הזה הוא קול של גבר, והוא אותנטי ביותר ללא צרימות. אולי חוץ מהמקום שבו הוא מספר שרופא הנשים של אליסון נתן לה אנטיביוטיקה נגד פטרייה בנרתיק. כל אישה יודעת שאין בעולם רופא שיעשה דבר כזה.

 

(לא פורסם בשום מקום. פוסט זה הוא במסגרת אוורור חומרים שנכתבו לכל מיני מטרות ונשארו במחשב.)

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דנה  On אפריל 5, 2006 at 3:37 pm

    איפה הספר שלי… 🙂
    רשימה נאה. בעיני אליסון פול היא גם מהדורה נשית של הגיבור של "אורות בוהקים, עיר גדולה" שלו.

  • ימימה  On אפריל 5, 2006 at 6:18 pm

    מחכה לך. סיבה טובה לבוא לביקור. 🙂

    אני דווקא לא ממש מוצאת שהם דומים, שני הגיבורים. הוא עגמומי יותר ממנה. בו ראיתי את התבנית שממנה מקינרני גילף אחר כך את הגיבור ב-Model behaviour

  • בועז כהן  On אפריל 5, 2006 at 10:39 pm

    1
    "בת עשרים, עם חיבה עזה לסקס?" נו, הנה
    סיבה טובה למדי לקרוא את הספר…
    (-:

    2
    המשפט הזה שלך, "ודווקא הקול הצלול הזה הוא קול של גבר, והוא אותנטי ביותר" – מחזק תחושה שיש לי בזמן האחרון בנוגע לספרות נשים על נשים.

    3
    תודה.

  • ימימה  On אפריל 5, 2006 at 11:24 pm

    🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: