ומה את עושה היום?

לפני כמה חודשים התבקשתי להופיע בתכנית טלוויזיה כלשהי. התקשרה אלי תחקירנית ושאלה כמה שאלות, עניתי כמה תשובות, והשאלה האחרונה היתה: ומה את עושה היום? יכולתי לומר, כמובן, מבקרת ספרות ולקטורית בתיאטרון, אבל בחרתי לענות "אמא" בגאווה בלתי מוסתרת, אולי משום שאמא זה המקצוע האמיתי, וכל היתר זה שעות נוספות. איזה כיף, היא אמרה ואני הסכמתי כמובן, אבל מאז לא שמעתי ממנה, והתכנית שהיתה אמורה להיות משודרת באזור אפריל בוודאי כבר שודרה, ומישהי אחרת, שמתחת לשם שלה אפשר לכתוב משהו מכובד, ולא "אמא" הופיעה בה מן הסתם.
 
אנשים שאני שונאת בשבעת החודשים האחרונים
(טוב, את רובם שנאתי אותם גם קודם, רק לא באותה עוצמה.)
בעלי כלבים:
נכון, יש כאלה שאוספים את הקקי של הכלבים שלהם, רק שהם לא גרים בשכונה שלי. ואישה אחת באמצע כצנלסון יצאה עם כלב ושקיות ניילון, כשהכלב עשה את צרכיו היא הפילה ליד הערמה גם שקית אחת, למי שרוצה להתנדב ולפנות, והלכה לה.
בעלי כלבים מסוכנים:
מעולם לא חיבבתי כלבים יותר מדי. בשנים האחרונות אני חיה איתם בשלום קר. זאת אומרת, רק עם הגזעים הבטוחים. אבל עם ילדה בעגלה מראה כלב שגובהו עולה על עשרים ס"מ והוא לא לברדור או גולדן רטריבר גורר בעקבותיו חציית הכביש. את הנערה שיצאה עם הרוטווילרית שלה וסירבה לקשור אותה כי "הכלבה לא אוהבת שמתקרבים אליה" הייתי קושרת יחד עם הכלבה ושולחת למקום רחוק שקשה מאוד למצוא ממנו את הדרך בחזרה.
הנהגים ברחוב שלי:
גם אותם לא ממש חיבבתי עוד קודם, אבל באמת, כשכל הרחוב ריק, ומקומות חניה יש למכביר, למה צריך לחנות על המדרכה מול הבית שלי, שהחלק הצר שנותר ממנה מקושט בקקי של כלבים? ואשר לתמרור בקצה הרחוב: יד בתוך מתומן זה עצור, לא שום דבר אחר. ויש שם גם מעבר חצייה (וילדים שחוזרים מבית ספר).
ילדים במשמרות הבטיחות:
חינוכי חינוכי, אבל באמת לא חייבים לנופף לכל עבר במוט האימתני הזה כשאנשים מנסים לעבור במדרכה.
 
רצף פעם אחרונה:
זהו, הגעתי למסקנה סופית שאני נגד. זאת אומרת, נגד הטענה המרכזית של התיאוריה, הגורסת שתינוק "מצפה" שישאו אותו. יש בזה עצלות מחשבתית מסוימת כי לא תמיד קל לדעת מה הם רוצים באמת, אז הכי פשוט להגיד – הוא רוצה שישאו אותו. ברור שתינוק מצפה שישאו אותו וייתנו לו לאכול כשהוא רעב, ותינוק מצפה שישאו אותו ויחממו אותו כשקר לו, ותינוק מצפה שישאו אותו וירגיעו אותו כשכואבת לו הבטן, ותינוק מצפה שישאו אותו ויטפחו לו על הגב כשהוא צריך לשחרר גרעפס, ותינוק מצפה שישאו אותו וינענעו אותו כשהוא רוצה לישון ולא יודע להרדים את עצמו לבד. אבל תינוק שכל צרכיו מולאו עד תום (ויש עוד כמה שלא מניתי) לא בהכרח "מצפה" שישאו אותו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הדר  On מאי 6, 2006 at 3:46 pm

    1. לגבי האישה שלא אוספת, תנסי לברר היכן היא גרה ולהשאיר לה בתיבת הדואר תרגום של אחת המודעות האלו:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3100877,00.html

    2. לגבי הילדה עם הרוטוויילרית – היא מן הסתם יורדת עם הכלבה בשעות קבועות. אם יש לך מוקד עירוני, משמר אזרחי או כל דבר דומה, את יכולה לנסות ליצור איתם קשר ולקבוע באותה שעה. כמובן שאם את מכירה שוטר/ת, שיבוא/תבוא "להפחיד" אותה. לדעתי, אם יש לך מוקד כזה בעיר, תצעקי ותעשי רעש, תתלונני ללא הפסק שאת לא מוכנה שרוטווילרית תסתובב חופשית ברחוב, עד שימאס להם ממך והם ישלחו מישהו לוודא שהילדה מפסיקה. אבל בשביל זה, את צריכה לדעת היכן היא גרה. אפילו תפני לעיתון המקומי שלך, הם אוהבים להפחיד את הקהל.
    ואם היא עונה לך שהכלבה לא אוהבת שמתקרבים אליה, תשאלי אותה כמה היא תאהב להיות בהסגר אחרי שתדאגי שהפקחים יכלאו אותה וההורים שלה יחטפו קנס גדול.
    אפשרות שלישית היא לנסות להיפגש עם בן משפחה אחר (מבוגר) שיורד עם הכלבה, ולדבר איתם.
    אני פעם ראיתי מישהו עם כלבת תקיפה כלשהי מסתובבת חופשי בפארק בת"א – כש50 מטר ממנה מסתובבים פעוטות בגן המשחקים. הרמתי טלפון למוקד והם באו די מהר. אבל זה היה אז בתקופה שהיו דיווחים רבים על ילדים שהותקפו. שיקרתי קצת ואמרתי שהכלבה מסתובבת ליד הילדים, למרות שהיא הייתה רחוקה.

  • הדר  On מאי 6, 2006 at 3:51 pm

    אוקיי, ראיתי עכשיו שאת גרה בתל אביב, אז לא נראה לי שתהיה בעיה. כאמור, כשאני דיווחתי, הם באו תוך כמה דקות. הרתעה היא שם המשחק כאן, פעם אחת קנס והכלבה תתרגל לקולר ורצועה יפה מאד (ואולי הנערה תלמד לשתוק).
    ואם ממש בא לך, תארבי לה ותצלמי אותה במצלמה דיגיטלית ותדווחי למוקד (+כתובת).

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מאי 6, 2006 at 5:10 pm

    "מעולם לא חיבבתי כלבים יותר מדי"?
    לשמחתי אני לא מכירה הרבה אנשים שהיו יכולים להגיד משפט כזה. בכל זאת, הצטערתי מאד לשמוע אותו מפיך.
    אני מקווה שזה לא יעבור גם לצאצאית…

  • שפי  On מאי 6, 2006 at 5:27 pm

    אם גבר היה אומר "אבא" – וישנם רבים שמרגישים כך, אולי לא פחות מנשים – הוא לא היה עובר אפילו את שלב התחקירנית הראשונית. מצד שני דומני (בלשון המעטה) שלנשים יותר קל ריגשית להכריז ואף להנות מהכרזה על כותרות של כל מיני ג'ובים.

  • כרמית  On מאי 6, 2006 at 5:47 pm

    נדמה לי ש"אמא" נדחה על הסף לא מפני שאינו מקצוע מכובד, אלא שהוא מפני שהוא מקצוע שגרתי ומשעמם מדי עבור המדיום הטלוויזיוני שרודף תיד אחר ריגושים. אמהות יש בשפע. כמעט כל הנשים הן אמהות, בעצם. לקטוריות בתיאטרון, לעומת זאת, אין הרבה. (ועתה יקצפו עליי כל האמהות, ויחרפו אותי שאני רווקה מתוסכלת? אבל אולי אני מתבלבלת. פה זה לא הטוקבקטים של ווינט).

  • ימימה  On מאי 6, 2006 at 6:16 pm

    הפחד הטבעי שלי מפני כלבים מונע ממני לפנות לבעליהם בכל עניין שהוא, בעיקר אם זה משהו שצריך להעיר עליו. בקשר לנערה עם הרוטווילרית – זה רעיון טוב, וזה באמת היה בתל אביב, וראיתי מנין יצאה. אבל בניגוד למה שכתוב כאן למעלה (לא טרחתי לעדכן) אני כבר רמת גנית, ומסתובבת רוב הזמן בעירי ובגבעתיים הסמוכה. לא יודעת מה עם גבעתיים, אבל ברמת גן נדמה לי שאין דבר כזה "פיקוח עירוני" (ע"ע חניה).

    לאלמונית: גם אני מקווה שלא יעבור לצאצאית. זאת אומרת, לא אכפת לי שתעבור לה אי חיבת הכלבים, אבל אני מקווה שלפחות היא לא תפחד מהם כפי שאני פחדתי כשהייתי קטנה. מכיוון שאז לא ידעתי לזהות מי לנו ומי לצרינו, ואמא שלי מעולם לא הסבירה לי (אני דור שני למפחדי מכלבים) התרחקתי מכל כלב. אני בהחלט לא מתכוונת להרחיק אותה מכל הכלבים. (מזל שהיא מסתובבת יותר איתי מאשר עם אבא שלה, כי הוא דווקא היה מרחיק אותה מכולם, מטעמי היגיינה ולא פחד.) בכל מקרה, אני עדיין מחכה ליום שבו היא תבוא עם גור חתולים הביתה ותשכנע את אבא שלה להחזיק בו. נראה אותו.

    לשפי, זה דורש תגובה ארוכה יותר ממה שזמני כאמא במשרה מלאה מאפשר לי. 🙂 אולי בהזדמנות אקדיש לזה פוסט. בכל מקרה, ברור שהכותבת בוויינט הקצינה את הסיטואציה, ורוב הגברים שאני מכירה (לפחות אחד משמעותי במיוחד) הם שותפים כמעט מלאים בעבודות הבית – כמובן, מרגע שהגיעו הביתה.

    ולכרמית, אני לא יודעת אם בגלל זה לא הוזמנתי בסוף, אבל אפשר היה למצוא כותרת אחרת, בהתאם לנושא שביקשו שאדבר עליו, שבו לא היה צורך להזכיר את עיסוקי, ועדיין לא היתה חובה לכנות אותי "אמא".

  • שפי  On מאי 6, 2006 at 6:59 pm

    אם למשל, רק למשל, גבר עובד בעבודה שהוא לא נהנה ממנה ורק בשביל פרנסת ילדיו (וזה המצב אצל הרוב), אז בינו לבין עצמו העבודה האמיתית שלו היא אבא.

  • ריקי כ  On מאי 6, 2006 at 7:00 pm

    נהניתי מהפוסט הזה והזדהיתי. גם אני מרגישה שאמא זה לא טייטל זוהר מידי בעולם רודף התגיות והתיוגים שלנו.

  • הדר  On מאי 6, 2006 at 7:46 pm

    את לא צריכה להתנצל או להתבייש בזה (או להאשים את אמא P-: זה לא גנטי). אמא שלי גם נוהגת כך, כי בקיבוץ בו גדלה היו כלבי שמירה אימתניים וקולניים שהפחידו אותה (ואל תזכירי לה את תרנגולי ההודו ;-)). לאחר לחצים רבים שלי ושל אחי, סבתא שלי, שעברה לגור בניין לידינו אימצה כלבה קטנה וחמודה (אנחנו במשמורת משותפת) והשמועות אומרות שפעם אמא שלי אפילו ליטפה אותה קלות. כבר 8 שנים שהשתיים מנהלות יחסים מצוינים המתבססים בעיקר על קציצות ואורז.
    ולמרות זאת, אני יצאתי אוהבת כלבים מושבעת 🙂 (לגבי תרנגולי ההודו, זה כבר סיפור אחר…)

  • עומר שומרוני  On מאי 6, 2006 at 7:49 pm

    את לא מכניסה לרשימה

  • ה"פ  On מאי 6, 2006 at 9:16 pm

    אני מסכימה מאוד. מכל בחינה, כלבים לא צריכים לחיות בעיר. הם מסכנים את שלום ילדינו, מלכלכים את העיר באופן בלתי נסבל (כבר אי-אפשר לצעוד שני צעדים רצופים בלי להיתקל בצואתם!), הם נובחים לעיתים שעות רבות ומפריעים את מנוחת השכנים, ובכלל, אין חיות רבות מלוכלכות מממנה בטבע. ולא פחות חשוב, אינני מבינה את בעלי הכלבים; אם הם רוצים בטובת בעל-החיים האומלל הזה, שישחררו אותו לחופשי! הרי לא רואים בטבע כלבים סגורים בין ארבע קירות הבית!

    למעשה, בעיקר אני כועסת לא על הכלבים המסכנים, אלא על בעליהם הסוציופתים!!! אין מילה אחרת לתאר את האדם שמבצע את הפשע הנתעב הזה של גידול כלבים. לדעתי, על הממשלה לחוקק חוק שיאסור על הוצאת כלבים מהבתים ומשטחים פרטיים. רוצה אדם לגדל כלב – עדרבא, אבל בביתו, וכך ידאג תמיד לנקות אחריו ושלא יתקוף ילדים קטנים ושלא ילקק עוברי אורח תמימים וידביק בהם את ריחו המבאיש. ואם לא נוח לגדל כלב בבית סגור – שיעברו לבית פרטי עם חצר גדולה דיה לכלב! מדוע צריך הציבור לסבול? ואפילו שמעתי שקיים חוק כזה בסינגפור, והאזרחים מרוצים ממנו מאוד!

  • שלומית  On מאי 6, 2006 at 9:40 pm

    הולכים שלובי זרוע, ושניהם בדרך כלל עוברים מן האמא. זה עובר אפילו נגד רצונה, דרך לחיצה קטנה ובלתי רצונית של ידו של ילדה כשעובר לידם כלב.
    ושניהם מהווים את חטא האדישות כלפי הכלבים, שהוא חמור כמו חטא האכזריות.

    אבל אפשר להתגבר על זה. אפשר ללמוד לאהוב כלבים, וגם להתחיל לחמול עליהם, על ידי הכרות קרובה עם כלב. ראיתי את זה קורה שוב ושוב אינספור פעמים, והסיבה היא פשוטה – הנשמה הקטנה של הכלב מאהיבה את עצמה. זה דבר בלתי נמנע.

  • ימימה  On מאי 6, 2006 at 9:49 pm

    שזה עובר בלי בעיה דרך אמא. לא גנטי, אמנם, אבל כמו ששלומית תיארה.

    מצד שני, אני לא חושבת שאדישות כלפי כלבים היא חטא, ולהשוות אדישות לכלבים להתאכזרות לכלבים? זו היסחפות סתם.

    והיו לי היכרויות קרובות עם כלבים. אפילו ניסיתי פעם לאמץ כלבה (והלכתי עם שקיות כמו ילדה טובה, ואספתי הכל!) אבל זה לא עבד. היא היתה חמודה, אבל אהבה גדולה במיוחד לא היתה שם. היא עברה לבית חם.

    אגב, בעניין האמא ושינוי הגישה שלה לכלבים, נדמה לי שאמא שלי השתנתה קצת אחרי שכלבתו של אחי, זואי זצוק"ל, נאבקה קרב איתנים בצפע שאיים להיכנס לביתם, וניצחה אותו, אבל גם מתה אחרי זה מההכשות. ;-(

    ולה"פ – לא קצת נסחפנו?

    ולעומר – הטינה למעשנים ציבוריים נותרה כפי שהיתה לפני ההיריון והלידה. 🙂

    • Will  On מאי 16, 2017 at 2:52 am

      WOW!!! Bastano pochi giorni che non vengo sul sito e mi ritrovo davanti questo capolavoro ilv02tratilo&#8s3u; *_*Grande Paolo, riesce a superarsi ogni volta Per quel che riguarda la trama sono tranquilla; sono in buone mani… Anche se non ho letto i libri precedenti sono sicura che mi piaceranno molto quando li prenderò tutti Spero sempre in una presentazione a Napoli… Ciao

  • עומרון  On מאי 7, 2006 at 8:47 am

    ובאמת, למה שיהיה?
    למה, אבא זה אטרקטיבי?
    הורות היא לא מקצוע, אלא דרך חיים. זה כמו שתגידי שאת צמחונית כשישאלו אותך מה את עכשיו.
    כי הרי את צמחונית כל היום, בדיוק כמו שאת אמא כל היום, אך את עובדת של חברה X רק בשעות העבודה.
    הקטע הזה של אמא זה מקצוע זה טרנד מאוד אופנתי, אך די מטופש.

    לגבי הכלבים – הפחד עובר לילדה כי בתור מי שאחראית עליה את מן הסתם לא נותנת לה לשחק עם כלבים, גדולים וקטנים.

  • ימימה  On מאי 7, 2006 at 3:27 pm

    נכון שאני אמא כל היום, אבל זה העניין: זו עבודה שאינה נגמרת. (להיות צמחוני זה לא עבודה.)

    גם אם מישהו הוא רופא או מהנדס הוא רופא הוא מהנדס כל היום, רק שהעבודה שלו נגמרת מתישהו.

    וזה קצת יותר מטרנד כי זה יש לזה השלכות ישירות על תפיסות כלכליות וחברתיות שונות, וכמובן, על הפמיניזם.

  • Calvin  On מאי 10, 2006 at 12:40 pm

    אין לי פחד מכלבים, אבל זה לא אומר שאני מת עליהם או מגדל אחד כזה בבית.
    אם משום מה הייתי חייב שתהיה לי חיית מחמד בבית זה בוודאות היה כלב.

    אני לא מבין אנשים שאומרים "אני לא יכול לתאר את חיי ללא כלבים", אבל אני לא מבין גם דברים אחרים…

    בינתיים בכלבים אצלי ברחוב עושים את צרכיהם חופשי חופשי, בהיותי תושב ירושלים, אין אכפיה, אין כלום, מעט אנשים אוספים אחרי הכלב שלהם, ויש אחד שראיתי במו עיני עומד ומחכה שהכלב שלו יסיים להשתין על האופנוע שלי בחנייה.
    אם הייתי אדם אלים הייתי מכה אותו.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מאי 13, 2006 at 4:26 pm

    שונאת ילדים או אולי חסרת סבלנות, מתעצבנת ורוצה לגור לא ליד בית ספר???
    אבל ש ו נ א ת ??

    אי אפשר לשנוא ילדים –
    אבולוציונית זה לא אפשרי –
    וטוב שכך –

    תבקשי סליחה…טוב???

  • ימימה  On מאי 15, 2006 at 9:11 pm

    צדקת. לא שונאת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: