קו פרשת המים

ניקולס אוונס, הוצאת ספרית מעריב. 469 עמודים. מאנגלית: עידית שורר
 
שתי פרשיות רצח יש בספר "קו פרשת המים". הגופה המתגלה בראשית הספר, היא גופתה של אבי קופר, טרוריסטית סביבתית המבוקשת על רצח בעצמה. נותר רק לגלות מי רצח אותה ואת מי היא רצחה ואיך.

מכאן הולכים אחורה, כמו בכל ספר בלשי, והקוראים נחשפים לסיפור המשפחתי של בנג'מין ושרה קופר, הוריה של אבי. כך לומדים הקוראים על ההיסטוריה האישית של כל אחד מהם, על משפחותיהם ועל היחסים בין שרה ובן מפגישתם הראשונה ועד המשבר בנישואים, משבר שלדעתה של שרה ושל מחבר הספר הביא למותה של אבי. כך אנו גם לומדים לא מעט על אבי ועל אהבותיה, ועל מה שהביא אותה, בת טובים, מלח הארץ, להיות פעילה בארגונים סביבתיים קיצוניים. בין לבין מסופר גם על ג'וש, אחיה של שרה ועל התבגרותו בצל המשבר המשפחתי והיעלמותה של אחותו. כל אלה מלווים בתיאורים עשירים של הנוף הפראי והמרחבים של מונטנה, יחד עם מעט רקע על הפוליטיקה של איכות הסביבה והאנטי גלובליזציה של סוף המאה הקודמת וראשיתה של הנוכחית. ולאט לאט נפתרות גם שתי תעלומות הרצח.

ניקולס אוונס בונה עלילה על שני צירים מרכזיים. הציר האחד הוא סוג של בלש, שיש בו שני מקרי מוות שצריך לפענח. בציר השני מנסה הספר להיות מעין סאגה משפחתית אמריקאית – חיבור על משפחה מפורקת, על חברה מפוררת ועל בני טובים שמצאו פורקן באנרכיזם ובניסיון להיות מתקני עולם. ויש משהו מרתק ומושך בשני הצירים. אוונס מאוד מכוון עלילה – כאילו הוא כותב תסריט לסרט נוסף שיהיה שובר קופות כמו העיבוד לספרו "הלוחש לסוסים", או לפרק מורחב בסדרה "חוק וסדר". והספר אכן מצליח לעורר סקרנות – מספיק סקרנות שבזכותה יכולים גם קוראים אינטליגנטיים לא להניח אותו מהיד, למרות הבעייתיות הרבה שבו.

כי בשני הצירים הספר רחוק מלהיות מושלם. הפתרונות של שתי החידות הבלשיות אינם מספיק מאתגרים. האחד – פתרון הרצח שבו השתתפה אבי – כבר ידוע לחוקרים, והקוראים מתוודעים אליו באמצע הספר, עם מעט יותר פרטים מאלה הידועים למשטרה ולאף-בי-איי. הפתרון השני – תעלומת מותה של אבי – אינו ממש פתרון של חידת רצח, משום שגם פה ברור מראש מי היה אחראי למותה, ונותר רק לגלות מה אכן התרחש. ומה שהתרחש ידוע בסופו של דבר לקוראים לפרטי פרטים, אבל חקירת המשטרה בנושא מעלה מידע דל. כשהשריף המקומי מגלה בסוף את האמת – ולא ממש את כולה, או לפחות לא בוודאות גמורה – דומה שהסופר נותן לו לגלות אותה רק כדי "לסגור קצוות" והוא עושה זאת ברשלנות מסוימת. ושוב, העובדה שהקוראים יודעים יותר מהחוקרים הופכת את פתרון תעלומת המוות לפחות אטרקטיבי ופחות נשמע לכללי הז'אנר. פתרון כזה צורם עוד הרבה יותר בספר שעיקר הכוח שלו הוא בעלילה, משום שבניגוד לעלילה – הקולנועית והמובנית מאוד – זה פתרון שהוצנח מהשמים והוא מקלקל את הסדר הטוב.

בציר השני, ציר הסאגה המשפחתית, חסרים כל כך הרבה אפיונים מדויקים, עד שהכל נותר בגדר קלישאה. כך למשל כשניקולס אוונס תולה את הנטייה הטרוריסטית של אבי במשבר בנישואיהם של הוריה הוא לא מצליח לשכנע את הקורא בטיעוניו – הרי לא כל מי שהוריו מתגרשים חובר מיד לארגונים סביבתיים קיצוניים. גם המשבר עצמו בנישואים אין בו שום דבר ייחודי שיצדיק את העובדה שהסופר הרחיב כל כך בתיאור היחסים בין בני הזוג. אלה יחסים בנאליים בהחלט. כך גם אין שום ערך מוסף לתיאור הוריהם של שרה ובנג'מין ולהסברים שמנפק המחבר לרקע של כל אחד מבני הזוג. וגם סיפור התבגרותו של ג'וש אינו אירוע חד פעמי שלא נצפו עוד כדוגמתו. אילו הכניס אוונס איזה שהוא חידוש בכל אלה, זווית ראייה מעניינת, פרשנות שונה, או סתם כתיבה שנונה – היה יכול אולי לחפות על הסתמיות, אבל כל אלה נעדרים מהספר.

ודווקא מהנקודה האחת המרכזית שהיה אפשר להרחיב וליצור אמירה משמעותית הרבה יותר ממה שיש לפנינו בחר אוונס להתעלם. כששרה ובנג'מין נחלצים לעזרת בתם הנמלטת, וג'וש משמש איש הקשר שלה, הסופר פותח פתח לשאלות נוקבות ביותר באשר לגישתם של בני המשפחה לילדה הסוררת, או מגרה איזה שהוא דיון בשאלות הנוגעות ליכולתם של הורים לסרב לבתם המבוקשת על ידי החוק. אבל אוונס בחר שלא לעסוק בכך כלל. המעורבות של המשפחה בהימלטות נמסרת כנתון בלבד, בלי כל התלבטות ובלי התייחסות מוסרית או פסיכולוגיסטית. אני נותרתי עם הרגשה מרה של החמצה, ושוב חשתי שהסופר לא מתעכב על כגון אלה בגלל מרוצתו להספיק עוד "עלילה".

וכך אף על פי שהספר קריא ומותח (ומתורגם היטב, למעט כמה ניסוחים תמוהים) הוא לא מצליח להתעלות מעל לקלישאי וליומיומי. פסקאות רבות של תיאורי נוף הן מיותרות, ופסקאות רבות אחרות המתארות מהלכים נפשיים מבארות את המובן מאליו במילים רבות מדי, ואפשר לדלג עליהן בקלילות תוך כדי קריאה בלי לגרוע דבר מהעלילה.

 

(פורסם במעריב, 9.6.2006)