אין עונג פולני יותר מלראות את אבישג אוכלת מוצקים. אבישג מביאה גאווה לענף הלול. אנחנו אוכלות יחד פולקע אחת לארוחת צהריים ואני בכלל לא מרגישה שאכלתי. בכל היתר אנחנו לא ממש מתחלקות. לה יש צלחת משלה ולי יש כיור לאכול מעליו במהירות בלי שהיא תראה ותרצה ותאכל לי הכל. ואני גם אוכלת את החבלים, שזה כל מה שאומרים עליו "חבל לזרוק, אמא תאכל". וחוץ מאלה אני אוכלת גם את הבשר ואת הקישואים שנשארו על הכיסא, נזרקו על הרצפה או נותרו מתחת לציפורניים שלי יחד עם שאריות בייבי פסטה ואולטרה סול לתינוקות.
גאוות ענף הלול
לתיאבון שלי אין גבול מאז הלידה, ולמרבה הצער, הזמן שנותר להשביע אותו דווקא מוגבל מאוד. מי שמכיר אותי היטב יודע שזו בעיה אמיתית ורצינית. כשאין לי זמן לאכול אני לא אוכל מהר יותר – זו משימה בלתי אפשרית בשבילי – אני פשוט אוכל פחות. אז לפעמים אני דוחסת כמה שנכנס לפה ותוך כדי זה מתחילה לנקות ולסדר ולעבור לשלב הבא של היום, מהר מהר, לפני שהפה יידרש לשיר עוד שיר או לנשק עוד נשיקה.
השלמות
עד גיל שנה, כשלא יודעים כמה באמת הילדה אוכלת, צריך להשלים את החסר בחלב אם או בפורמולה. בגיל שלושים וחמש אני משלימה את לעצמי קלוריות חסרות בגלידה, שזה הכי קל לאכול במהירות, לפני שהיא תראה ותרצה גם.
הצד השני של דימוי הגוף
כשאני עומדת לראות אנשים שמזמן לא פגשתי אני מזהירה מראש – לא להיבהל, אף פעם לא ראית אותי כל כך רזה. והאנורקטית הקטנה שבתוכי זוקפת ראש ואומרת – רזה? את?
גם לי יש עניינים עם דימוי הגוף. אני יודעת באופן רציונלי שזה נכון: המאזניים מראים משקל שערורייתי וכל הבגדים הישנים תלויים עלי. אז אני מצליחה איכשהו להוציא את המשפט הזה מהפה, ולומר לכל מי שרואה את אבישג אומרת שזה מצחיק שהיא יצאה כזאת אחוזון 97 – עם שני הורים רזים כל כך, אבל בכל זאת לא בטוחה שזה נכון בנוגע לאמא שלה.
ובכל פעם שאני רואה שלא עליתי גרם אחד מהשקילה האחרונה (ולפעמים דווקא ירדתי) אני תוהה איך זה יכול להיות – הרי היה נדמה לי שצמחה לי בטן קטנה לאחרונה. ואני כבר כמעט לא מניקה וכמעט לא עושה ספורט יותר, אם טיפוס בכל בוקר לראש המכתש בגבעתיים נחשב לא לעשות ספורט, ונו… לא הגיע הזמן לעלות במשקל (בלי שיראו עלי, כמובן)?
תמונות
גם אנחנו מצלמים הרבה. ויש כמה תמונות מוצלחות במיוחד. אבל במצלמה דיגיטלית מה שיוצא לא טוב אפשר למחוק מיד. אבא שלי לעומת זאת, בן 74 וכבר לא בריא כמו שהיה פעם, מצלם באותה פנטקס ישנה עם כוונון ידני כבר שנים. ואצלו כל תמונה כמו פוסטר.
תמונה טובה בדיגיטלית
געגועי לגאלה פלצ'ידיה 
תגובות
יש לי אחיינית מדאימה (כמובן), וכשעשיתי
לה בייביסיטר לפני שבועיים,
צילמתי אותה במצלמה שבפלאפון (במהירות לפני שהיא מסתערת עלי ואוכלת לי אותו) ושלחתי הודעות תמונה לאמא שלי (הסבתא המתמוגגת) ולאבא שלה שבדיוק יצא למילואים, שיהיה לו מזכרת (-:
הכתבה בהארץ פיספסה נקודה חשובה לגבי הצילום. תמונות משפחתיות מראות לא רק את "הילדים" אלא גם בני משפחה אחרים.
היום יש לי צער רב שלא צילמתי מספיק את אבי בסטילס ובוידאו, ושאין לי מספיק תמונות שלו בצעירותו, איתי כילד.
רשימה מבעיתה.
ילדה בת שנה פלוס יכולה לחכות עשר דקות לשיר או לנשיקה כדי שאמא שלה תאכל. והיא יכולה גם ללמוד שלאמא מגיע צלחת משלה ואוכל משלה.
מעניין מאין נובע הצורך הזה של נשים רבות להקריב את עצמן על מזבח האימהות. ומעניין גם איפה האבא בכל הסיפור הזה.
היא אחוזון 97. זאת אומרת, היא רק נראית בת שנה פלוס, בעצם חסר לה עוד חודש לשנה.
טוב, ברור שהקצנתי קצת.
ואבא שלה? כשהוא בא הביתה הוא מכין לנו את ארוחת הערב (וגם משחק עם הילדה ורוחץ אותה יחד איתי, ולפעמים מרדים אותה במקומי). וארוחת הערב היא הארוחה היחידה שאני אוכלת בנחת פחות או יותר (כי אז אני כבר רוצה להגיע למיטה, ולהספיק לפני כן את כל מה שלא הספקתי, וזה גם גוזל זמן). אבל אלה ימי מעבר מהמטפלת לגן, והיא הרבה יותר איתי ממה שהייתי רגילה בחודשיים האחרונים, אז באמת אין לי הרבה זמן.
במקרים קיצוניים אני מפעילה את נשק יום הדין – הטלוויזיה. כשהיא מרותקת למסך יש לי כמה דקות לאכול לבד.
ומחסידי הפיתוח.
הווידאו באמת משעמם אם הוא לא ערוך כהלכה וחוץמזה – צפיה בווידאו זו פרוצדורה – להתיישב על הספה בתאורת צפיה, להדליק כמה מכשירים, להכניס את הדיסק. מייגע.
אבל שמעתי כבר כמה הורים צעירים שמפנטזים ש"עכשיו אוספים חומר לבר מצווה ולחתונה. אז נעשה עריכה". כן, בטח.
שמת לב שחוץ ממני המגיבים האחרים הם גברים, וכולם הגיבו לעניין הצילום והתעלמו מהתוכן העיקרי ו(לטעמי) הדי-קשה של הפוסט?
לעצם העניין – תיזהרי עם הקורבניות הזאת. הייתי שם, התוצאות הגיעו בסופו של דבר, והן לא היו נעימות כלל וכלל. אני משוכנעת שהמטפלת של אבישג לא היתה אוכלת בחטף מעל הכיור, אלא היתה מוצאת דרכים להבהיר לה שלכל אחד יש צלחת משלו ואוכל משלו. אני יודעת שבשנים האחרונות המילה גבולות יצאה מן האופנה ומקנה לאם שמשתמשת בה דימוי של נאצית, אבל זה לא חייב להיות כך. לפעמים הגבולות הם בסופו של דבר גבולות השפיות ושלום והבית.
אני לא מרגישה קורבן. רוב הדברים נאמרו, כפי שאמרתי, בהקצנה.
אבל באופן כללי, אני חושבת שרוב האמהות שאני מכירה היו חותמות על מידה כזו או אחרת של איבוד הזמן הפרטי. במקרה שלי, שמתי את הדגש על אוכל (והנה, עובדה שלכתוב פוסטים יש לי זמן! ברור שאני גם מחזיקה קערית גלידה ליד המחשב עכשיו) אחרות היו שמות דגש על דברים אחרים.
ובעניין הגבולות – אני הראשונה שתאמין בגבולות, אבל הגבולות מתחילים באמא. כשלאמא אין אמון בגבול שהיא אמורה לשים לילד והיא שמה אותו רק כי אמרו לה שצריך גבולות, זה פשוט לא יילך. אני מבחינה באמת שבזה בכל פעם מחדש כשאני שמה גבול כשלי כבר לא נוח, ואז אני שלמה לגמרי עם מה שאני עושה, ואבישג מבינה ומקבלת.
ברור שלא התכוונתי לגבול שרירותי שמוכתב מבחוץ.