מקרים אבודים

 

קייט אטקינסון. תרגום: עפרה אביגד. הוצאת כתר ועברית, 354 עמ'
 
אחיותיה של אוליביה לנד שנעלמה כשהיתה בת שלוש מבקשות לפתור את חידת היעלמותה 35 שנים לאחר מכן, עם מות אביהן. שירלי מוריסון, דודתה של תינוקת שהיתה עדה לרצח אביה רוצה לאתר את אחייניתה. אביה של לורה ואייר שנרצחה לפני 18 שנים מנסה לברר שוב מי היה הרוצח. כל אלה מקווים שהידיעה תעזור להם להשתחרר מאימי העבר, וכל אלה מגיעים בזה אחר זה אל החוקר הפרטי ג'קסון ברודי, שוטר לשעבר, שמשרד החקירות שלו עסק עד כה בעיקר בנשים בוגדות ובזקנות סהרוריות. ג'קסון עט כמוצא שלל רב על ההזדמנות שנפלה בחלקו לחזור לחקירות רציניות וכך הוא נחשף, ואיתו גם הקוראים, לצד הכואב והאפל של כל מי שאיבד אדם קרוב ולשלל הסטיות האישיותיות של לקוחותיו החדשים ושל בני משפחותיהם.
ג'וליה ואמיליה לנד, למשל, הן זוג רווקות מזדקנות קרובות מאוד זו לזו. הן לא מפסיקות להתווכח – על כל נושא שבעולם – ולו בשביל שלא יצטרכו לשאת את השתיקה שתשתרר ביניהן. תיאו ואייר הוא אדם בודד שבתו הצעירה היתה כל עולמו ומשמתה התרוקנו חייו מתוכן והוא, שעוד קודם סבל מבעיית השמנה חמורה, ממלא את החלל במזון מכל הסוגים. ושירלי מוריסון היא אחות יפה שמפתה את ג'קסון למיטתה ורק שם מגלה לו את סודה, אבל אין בזה דבר כדי לקדם אותו בחקירת המקרה שלה. ברקע מעסיקה את ג'קסון גם לקוחה זקנה שמבקשת ממנו לחקור מדי פעם את היעלמותו של אחד מחתוליה הרבים.
אל שלל הטיפוסים האלה עם הפרעות האישיות שלהם יוצקת קייט אטקינסון את כל צער העולם. האובדן והחלל שהוא מותיר הם הבסיס לכל אחת מהעלילות השזורות זו בזו. כל אחד מגיבורי הספר איבד אדם קרוב – כולל ג'קסון ברודי עצמו. אטקינסון יורדת לפרטי פרטים בכל אחד מהמקרים, מתארת תמונות בהירות ואכזריות מאוד, לא פוסחת על שום פירור מידע – יהיה מבחיל ומעורר פלצות ככל שיהיה. היא מתארת באופן גרפי ואותנטי את מקרי המוות, ומייצרת בכתיבתה עולם אמין ביותר של סבל וצער אינסופיים.
אפשר לראות בזה את גדולתה של אטקינסון. היא מתארת עולמות מציאותיים בצבעים מדויקים ועזים המאפשרים לקורא להבין את הסיטואציה לאשורה, כמעט לראות אותה בעיני רוחו. היא לא משאירה הרבה פרטים לדמיונם של הקוראים, הדמיון שלה מספיק פרוע והיא נותנת לו דרור בכתיבתה. העלילה אכן סבוכה, מפותלת ומרתקת, והסיפורים משתלבים אלה באלה ובסוף הכל מתחבר להכל וסגירת הסיפורים היא כמעט הרמטית. אין ספק שאטקינסון יודעת לספר סיפור.
ועם זאת רוב הזמן דומה שהיה אפשר להסתדר גם בלי הריאליזם הקיצוני הזה, שקוראיה של אטקינסון התוודעו אליו כבר בספרה מאחורי התמונות במוזיאון, ריאליזם שחיבב אותה מאוד על המבקרים, ושמתאר היטב מוות, נטישה וכעס עמוק ללא חמלה. נראה שהוא לא משרת דבר, מלבד אולי איזה שהוא צורך נפשי לא ברור של הכותבת.
במקרים אבודים אטקינסון חוזרת לנושאים מבעיתים ודוחים – רצח, פדופיליה ומוות של ילדים. אבל כשהיא מתמקדת בטוויית העלילה ובשזירת הסיפורים אלה באלה, לא פעם בצורה קצת מאולצת, היא מפספסת בשני מישורים.
המישור האחד הוא פתרון התעלומות. כששתיים מהן נפתרות עומד הקורא הבקיא בהלכות תעלומות רצח ותוהה – בשביל זה הטרידו את מנוחתנו? בשביל זה לחכות כל כך הרבה שנים עד לפתרון? בחקירותיו עושה ג'קסון דברים בסיסיים שכל שוטר מתחיל אמור לעשות. הוא לא מפעיל תושייה מיוחדת משלו כדי לפענח את המקרים, לא ברור למה הדברים לא נעשו בחקירת המשטרה הראשונה. ויותר מזה – לא ברור למה להטריח את הקוראים המצפים שתעלומת רצח המערבת חוקר פרטי תהיה מעט יותר סבוכה.
המישור האחר הוא המישור הפסיכולוגי. כל כך הרבה כאב יש בספר הזה, אולם איכשהו נדמה שתמונת המציאות המוחשית שאטקינסון מציירת עושה עוול לרובד הנפשי. הפרטים והאפיונים הרבים שאטקינסון מעמיסה על הספר כמעט ולא מותירים מקום לרגש. פירוט היתר נותן תחושה שהיא מנסה להגיד לקוראים איך עליהם לחוש. וכבר מראשית הקריאה בספר יש תחושה שהכותבת מפרה חוזה לא כתוב בינה לבין הקוראים. שהרי בספרי מתח לא מצפים מהקוראים לחבב במיוחד את הקורבנות. די שיידעו שהיו קורבנות. אטקינסון, לעומת זאת, מציגה את הנרצחים או הנעדרים כדבר הנפלא ביותר שקיים בעולמם של הסובבים אותם – שהוא רוב הזמן עולם קר וקודר – ואז נועצת את הסכין. נראה שחשוב לה יותר להפגין את יכולת התיאור שלה מאשר ליצור עומק רגשי, וחמור מזה, נראה שהיא מנסה להמם את הקוראים ואפילו להכאיב להם במכוון וללא הצדקה.
וכך מוגש לקוראים ספר זורם, קצבי ומרתק עם תעלומות מן העבר שבאף אחת מהן אין שום תחכום, או משהו שיכול לגרות את האינטלקט או איזה שהוא פיתול עלילתי מיוחד. יש רק המון המון פרטים, כתיבה שוטפת ויפה (ותרגום טוב), ועלילה די מהודקת שלא מצליחה לייצר שום רגש עם סוף טוב קצת מאולץ שלחלוטין לא תואם את רוח הדברים הקודרת של שלוש חידות המוות.

 

– ביקורת שנגנזה. למדתי מגילי – נגנזה, אז מה? אסור לפרסם כאן?
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: