הגאווה – אוי לבושה (ועוד כמה קצרים)

מצעד הגאווה הממשמש ובא הביא איתו איוולת לא קטנה. פוסט זה מוגש כשירות לתיקון המעוות: יש להגות גַּאֲוָה ולא גֶּאֲוָה. תודה.
 
בובה אני ושמי ימימה מה
לפני כשנה יצאתי עם אבישג בפעם הראשונה לגינה בבורוכוב שהפכה אחר כך לביתנו השני. פגשתי שם אם ובנה. היא שאלה אותי מה שמה של בתי. כשאמרתי אבישג היא אמרה, איזה מין שם זה? מאיפה מצאתם? ועוד לפני שהספקתי להשיב היא מיד נזכרה והבינה, "אה, בטח מהקטלוג של שילב." מיהרתי להסתלק משם לפני שתשאל אותי לשמי ותגיע למסקנה המתבקשת שהורי מצאו אותו בקטלוג לבובות או לחיות משק.
כבר זמן רב אני חושדת שהשם שלי לא סקסי במיוחד. ימימה? במקרה הטוב ישבשו אותו ויהגו במלעיל. במקרים אחרים אנשים ינודו בראשם בצער מהול ברחמים. טכנאי של בזק שבא לתקן משהו לא מזמן אמר שציפה למצוא איזו זקנה תימניה. באתרי שידוכים בכלל לא היה לי סיכוי, אז מראש לא נרשמתי אליהם.  
אבל מה לי שם סקסי עכשיו? מה לי הקפדה על מלרע? במילא אף אחד כבר לא משתמש בו, אפילו לא אני. רוב האנשים שאני מדברת איתם לאחרונה – גננות, רופאים, אפילו נשים שאני באה לביתן אחר הצהריים, ומנהלת איתן שיחות שמגיעות גם לפרטים אינטימיים ביותר (פעם אחרונה עשינו השוואת צלקות מקיסרי, למשל) – מסתפקים ב"אמא של אבישג".  
 
למה נשים תמיד נשענות על ההגה?
שמעתי את השאלה הזו לא פעם ולא ידעתי מה התשובה. בכלל, מעולם לא שמתי לב שנשים נשענות על ההגה. אני, לפחות, לא נשענתי אף פעם. עד שאורי קיבל את האימפרזה החדשה מהעבודה וגיליתי שההגה מסתיר לי חצי כביש. לא יודעת לגבי נשים אחרות, אבל עכשיו אני נשענת על ההגה לא מעט, וזו הסיבה.
 
המלצה
במרחק נגיעה של קרטיס סיטנפלד מתאר את חייה של לי פיורה בפנימייה יוקרתית בארצות הברית. לי לומדת על מלגה, וסיטנפלד מצליחה בחמש מאות עמודים כמעט לפרוט לפרטי פרטים את תחושת האאוטסיידריות. היא עושה את זה בדיוק מדהים וברגישות שאין לה גבול. כנראה לא אכתוב על הספר ביקורת למעריב. גם אין לי זמן להשקיע בביקורת רק לבלוג. אבל לשניים וחצי הקוראים שמחשיבים את דעתי אומר – כדאי מאוד לקרוא.
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אולריך  On נובמבר 7, 2006 at 10:40 am

    אני חושב שמי שנשען על ההגה עושה זאת כדי להפעיל יותר כח (עניין של מנופים והשרירים העובדים בתנוחה הזו). ראיתי פעם מישהי, שלמרות שהיה לה הגה כח, ממש נתלתה על ההגה בשביל לחנות (לחנות או להחנות?).
    אני, בקיבוץ שלי, אף פעם לא עדו, אלא "אבא של עמרי" או "הבעל של ר'", היא פשוט היתה שם קודם, ובעידן ההפרטה הזה אף אחד לא ממש שואף להכיר אנשים חדשים.

  • צ'ארלי, שם משילב  On נובמבר 7, 2006 at 11:34 am

    הקטלוג של שילב.
    הסיפור הקטן הזה שתארת מעמיד באור עגום מאוד
    ומדכא מאוד המספר יותר ממליון מילים על הבורות
    של האוכלוסיה.
    טוב שהלכת משם מהר כי לו היית אומרת את שמך
    היא היתה בטוחה שאת עובדת עליה, או לחילופין
    צוחקת עליה.
    הבורות הזאת גורמת לי אישית להמנע מלצאת לגינות ציבוריות עם הילדים.
    ימימה הוא שם היום מאוד מאוד מוכר , מי שהולך לסדנאות "ימימה" יודע ומכיר היטב את השם הזה.

  • איילת  On נובמבר 7, 2006 at 1:38 pm

    אחד השמות לבנות הוא "במיה". אני מבינה (כאילו) את המשמעות התנכית, אבל חאליק. במיה? הירק הרירי הזה ברוטב עגבניות? צריכה להיות ילדה מיוחדת מאוד…
    בתור מי שגלתה על מרים ילן, יש לי חיבה מיוחדת לימימות ואלישבעות. גם אבישג מצלצל רך ונעים ופעמוני, ואביגיל. החיסרון היחיד הוא שכולם ארוכים לי מדי.
    ועוד על טיפשותו של הציבור, כשנולדה הפרטית, הסתכלנו עליה וכל השמות שהיו לנו בראש זרחו מפרחוננו וידענו שהיא נירי. כל מי ששמע, הרים גבה בתמיהה על העוול הנורא והאיום שגרמנו לילדה שקראנו לה בשם שאינו מופיע בקטלוג של שילב – לא נירה, לא נירית, לא מירי, ודאי שלא ניר כי זה של בנים וניסו נואשות לשפץ לה את השם ל"שם קיים", כאילו קראנו לה מגדלנה בומבמינה או משהו חסר הגיון שכזה.

    בנוגע לאוטו – אם יש אפשרות להרים את המושב, זה יעזור ואם לא – שבי על כרית. זה מה שעושה סנדרסון בוולוו שלו.

  • ימימה  On נובמבר 7, 2006 at 2:13 pm

    להחנות זה את האוטו ולחנות זה באופן כללי. אפשר גם וגם, אבל אי אפשר, למשל, לחנות את האוטו.

    יש לך שם יפה מאוד, אני בטוחה שאיילת תסכים איתי.

    לצ'ארלי – להימנע מלצאת לגינות? אז מי יוצא, האמא? או שלא יוצאים בכלל? כי דווקא בגינות פוגשים גם אנשים שיודעים מאיפה השם אבישג לקוח.

    וימימה – אכן, הרבה מכירים. אבל כולם מכירים את זו המלעילית. (כמו הבובה.)

    ואיילת – במיה? פויה. ירק עם נזלת. אגב, היה לי דיון לא מזמן על השיר הבובה ימימה וגם בת שיחי חשבה שמרים ילן שטקליס כתבה אותו אבל התברר שלא, בלהה יפה אחת כתבה אותו. בכל מקרה – אלישבע היא של ילן שטקליס.

    וכן, אשים כרית, בוודאי. רק שבכל פעם שאני יוצאת מהבית אני שוכחת. :-/

  • איילת  On נובמבר 7, 2006 at 2:19 pm

    את אכן צודקת. בלהה יפה.
    התכוונתי לכתוב מוחטה על הבמיה, אבל לא היה לי נעים ללכלך בלוגים של אחרים במילים כאלה (ותמונות מדומיינות גם…בעעעע…)

  • סתמסו (אורי)  On נובמבר 7, 2006 at 7:17 pm

    אני הולך להתחבא בפינה.

    ולציבור הקוראים: אל תיקחו ברצינות את העניין עם האוטו. נראה לכם שאדם במעמדי יקבל אימפרזה חדשה, כאילו היה אחרון ההיי-טקיסטים? זה מה שחושבים עלי בעבודה? ככה מזלזלים בי? אתם יודעים איך זה מכוניות ונשים, כמו ערוץ 10 ורייטינג: פשוט לא הולך ביחד.

    קיבלתי אימפרזה בת 4, 150,000 ק"מ.

  • גילי  On נובמבר 8, 2006 at 5:29 pm

    ועוד הייתי כל כך משוכנעת שמרים ילן שטקליס כתבה את השיר, אפילו הייתי בטוחה שאני יודעת באיזה ספר הוא מופיע! ילן שטקליס כתבה שירים רבים על בובות, והיא חביבה עלי מאוד; על בלהה יפה לעומת זאת בקושי שמעתי. כנראה מכאן נובעת הטעות, ואני שואבת קצת נחמה מכך שגם איילת ,חשבה כמוני. מסכנה בלהה יפה…

  • אורן  On דצמבר 10, 2006 at 7:00 pm

    הגעתי קצת באיחור (דרך רשימת הביקורת על במרחק נגיעה). נדמה לי שברוב המכוניות החדשות אפשר לכוון (ולכוונן) את ההגה לגובה הרצוי. בטח גם בסובארו. שווה בדיקה.

  • לופוס  On פברואר 2, 2008 at 8:40 pm

    מחנכת וסופרת עברית. נולדה בליטא בחנוכה 1891 לאביה הסופר מנחם – מרדכי סילמן. גדלה ונתחנכה בעיר הולדתה, בה סיימה גימנסיה לבנות. בשנת 1913 עלתה לארץ ישראל עם בעלה המחנך יצחק יפה. לימדה בעיר רחובות ציור ומקצועות אחרים, ביימה הצגות ועשתה את נסיונותייה הספרותיים הראשונים. בשנת 1923 עלתה עם משפחתה לירושלים והשתתפה בייסוד שכונת בית הכרם. לאחר מות בעלה, בשנת 1928, שבה בלהה להוראה. לימדה בכיתות א'– ב' והדריכה בבית המדרש למורים. מתה ביושלים בשנת 1961 בגיל 70.
    "מראה העולם עוטה זיו חדש כשרואים אותו מבעד לעיניהם של ילדים," אמרה בלהה יפה. עבודתה הספרותית כוונה לבני הגיל הרך, למענם חיברה שירים, סיפורים, מחזות ומזמורים. שפתה הייתה קלה, גמישה ובעלת מקצב פנימי.
    דודה הוא הסופר קדיש – יהודה סילמן, ובנה הוא המחנך והסופר עמנואל יפה.

  • לופוס  On פברואר 2, 2008 at 8:45 pm

    שיחת המתנות

    עלעלים

    מיכאל וחבריו

    ליאור והציפורים

    אימא והכבשה

    הידד, אני קורא!

    בין הפרחים

    מעשה בכדור

  • ימימה  On פברואר 6, 2008 at 2:35 pm

    🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: