חוט של חסד

מרי דוריה ראסל מאנגלית: צילה אלעזר, הוצאת מטר, 526 עמ'
 
יש משהו מחשיד בספר שנפתח ברשימת הנפשות הפועלות. החשד הוא שהמחברת יודעת שמשהו חסר, שהיא לא הצליחה לבנות דמויות מובחנות וייחודיות, ועל כן אינה יכולה להשאיר את הקוראים בלי מפה שתסדר להם את הכל בראש.
קצת פחות מחשיד מזה, אם כי גם כן לא אהוב עלי במיוחד, הוא פירוט התחקיר שערכה המחברת בסוף הספר. שהרי אם הכוונה היתה לכתוב סיפורת, גם אם היא מבוססת על אירועים היסטוריים שהיו באמת, הרי שלאמת האבסולוטית אין משמעות, ומה שבאמת חשוב הוא מידת האמינות שהסיפור משדר. ואמינות אפשר לבנות עם תחקיר או בלעדיו, ואיש אינו תוהה על מקורותיו של סיפור אמין.
מרי דוריה ראסל חוטאת בשני העניינים האלה. ספרה חוט של חסד הוא רומן היסטורי מרתק על צפון איטליה במלחמת העולם השנייה. בחבל ארץ קטן בצפון ליגוריה נפגשים, בתקופה שבין ספטמבר 1943 למאי 1945, פליטים יהודים ממדינות אירופה הכבושות, יהודים איטלקים תושבי המקום, פרטיזנים וכפריים קומוניסטים, נזירות וכמרים, חיילי אס אס, שוטרי גסטפו ומשתפי פעולה איטלקים רפובליקנים.
כל הדמויות בספר מתחילות את דרכן בנפרד ולאט לאט הסיפורים משתלבים אלה באלה, והגיבורים השונים מוצאים את עצמם מתחברים בקשרי אהבה ומלחמה. ואלה הן חלק מהדמויות המרכזיות: קלודט בלום, נערה יהודייה מבלגיה, שחצתה את האלפים בין צרפת לאיטליה עם אביה, התאהבה בחייל האיטלקי סנטינו צ'יקלה שליווה אותם בדרכם, ונישאה לו; דונו ברסלר, נער יהודי שחצה אף הוא את האלפים עם משפחתו אך התפכח ונמלט לפני המשלוחים למזרח והצטרף לפרטיזנים; רנצו ליאוני, יהודי המארגן את פעילויות ההחבאה וההתנגדות; הכומר אוסוולדו טומיץ, המסייע לפעילויות הוועד להצלה; הרב יאקופו סונצ'יני, אשתו מירלה ובנם אנג'לו; לידיה ליאוני, אמו של רנצו, אף היא פעילה בשורות הוועד להצלה; ורנר שראם, רופא אוסטרי שערק מהצבא ומסייע לפרטיזנים; נזירות; כפריים איטלקים קומוניסטים ושונאי גרמנים; פרטיזנים.
כשהסיפורים האישיים משתלבים מופיע הסיפור המרכזי – פעולתם של הפרטיזנים בצפון איטליה, פרק כמעט זנוח בדברי ימי המלחמה, שגם לא זכה לאזכורים רבים בספרות. אבל עד אז, נאלצים הקוראים להתמודד עם לא מעט בעיות ספרותיות.
הספר מלא באפיונים לא קוהרנטיים של דמויות. כך, למשל, דמותו של אנג'לו בנו של הרב. הוא בן שמונה ולא מבין למה הגיע למנזר – הוא חושב שזה מפני שנולדה לו אחות וכועסים עליו. אבל אין לו כל בעיה מיד אחרי זה להבין שאחת הילדות במנזר (שלא מוציאה מילה מפיה) מסתתרת שם משום שגם היא יהודייה. או קלודט בלום, שרבה עם אביה בדרכם המפרכת בהרים כאילו היתה נערה מתבגרת טיפוסית בת ימינו ולא מי שנכפתה עליה התבגרות פתאומית בשל הנסיבות. כשהיא מקבלת וסת ראשונה היא צריכה שמישהו יסביר לה את התופעה, אבל משום מה היא זוכרת בבהירות שאמא שלה הלכה מדי חודש למקווה – עניין שלא מזכירים גם באוזני בנות שיודעות היטב מהי וסת.
בחלקי סיפור רבים ומשמעותיים נמנעת המחברת מטיפול מעמיק. כך למשל, בוחרת המחברת לא להתייחס כלל להבדלי הדת בין קלודט לבין סנטינו. הבחירה הזו תמוהה ביותר. הרי כל המלחמה התחילה בגלל ענייני גזע, וקלודט גדלה בבית דתי, איך אפשר להעביר את זה בלי התייחסות הולמת? היעדר ההתייחסות מעורר תהייה שמא המחברת מוותרת עליה מטעמי תקינות פוליטית – הרי מי היא שתאמר משהו על נישואי תערובת? ואין טעם גרוע מזה ביצירה ספרותית. כשהמחברת דואגת לא לנגוע בנושא הטעון הסיפור לא מצליח לעורר מחשבה עצמאית על הנישואים האלה, אלא להפך – נוצרת מועקה מסוימת ותחושה שמשהו חסר.
במקומות אחרים אפשר למצוא דווקא פירוט מיותר ובלתי הכרחי בעליל – למשל כשהקוראים מתוודעים לאחד המצטרפים האחרונים לפרטיזנים, בחור אנגלי שהונחת באמצע השלג, או כשהיא מתארת את יחסו של אחד מאנשי האס-אס עם אשתו – תיאור שנראה מודבק ולא טבעי לעלילה.
בולטת במיוחד העובדה כי הכותבת לא הצליחה ליצור קול ייחודי לדמויות השונות. כמעט ואי אפשר להבחין מיהו הדובר אם רק מקשיבים לדבריו. כשהיא רוצה להבהיר לקוראיה לאיזה צד שייך הדובר, מכניסה הסופרת לדבריו מילים בסיסיות בשפתו – איטלקית או גרמנית – אבל הטריק שקוף למדי ולא טבעי. הרי אף אחד לא חוזר על דבריו פעמיים, פעם בשפתו ופעם בתרגום. לא אחת אפשר למצוא בספר דיאלוגים תמוהים ותלושים, שהוכנסו אליהן בדיחות תפלות או מידע לא רלוונטי. דיאלוגים כאלה אינם מצליחים לאפיין טוב יותר את הדמויות, וכמובן, אינם מקדמים את העלילה, ועל כן הם אינם תורמים דבר לספר.
אולם כשהגיבורים בסופו של דבר נפגשים והעלילה תופסת תאוצה, היא גם מצליחה לרתק ולסחוף. החומר הבסיסי טוב והמחברת מדייקת בתיאוריה. חבל רק שכל זה קורה הרבה אחרי אמצע הספר. סיפור פעולתם של הפרטיזנים בצפון איטליה ראוי שיסופר. עם זאת, טוב היה אילו נפל לידי מחבר מקצועי ומיומן יותר.

 

(פורסם במעריב, 10.11.06)
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביבה  On נובמבר 13, 2006 at 7:30 am

    קראת את "הדרור" שלה? אחד הספרים שהכי הרשימו אותי בזמנו. היום אני די מצטערת שקראתי אותו ושנצרבו לי הדימויים שלו.

  • mamma  On נובמבר 14, 2006 at 11:17 pm

    קראתי את הספר במקור, אני מסכימה עם כל מילה שכתבת, הייתי רוצה להוסיף לגבי דמותו של הרב סונצ'יני. אני מכירה רבנים איטלקיים מהתקופה הזאת, היה בהם משהו מיוחד, אתו ה"משהו" שכל כך חסר בדמותו של הרב סונצ'יני, המצטייר יותר כרב רפורמי ואולי יותר כרב-כומר. ממש לא מציאותי. והערה נוספת – הספר נכתב כאילו ייעדה אותו הסופרת להיות מחזה או סרט – תמונות תמונות, קפיצות מפה לשם. האם ייצא מזה סרט, מי יודע?

  • קובי דייטש  On אוגוסט 25, 2007 at 3:43 pm

    ספרה של מר דוריה ראסל "חוט של חסד" מצביע על כך שלא רק ספרים דוקומנטריים יכולים להעביר את המסר של אותן שנות חושך, גם רומן היסטורי שמשלב את סיפור המעשה עם סיפורים אישיים יכול לעשות זאת ולא פחות טוב.
    אנו נימצאים כעת בתקופה שבה הולכים ומתמעטים ניצולי השואה , הם שידעו (בחלקם הקטן) לספר את מה שעבר עליהם בתיבול של תחושות ומראות עוברים מן העולם . רומן מסוגו של "חוט של חסד" מחבר את הדור הצעיר הן בקרב ישראל והן בקרב הגויים לעת ההיא ולאו דווקא מנקודת המבט האקדמית – אלא בתחושות וזיכרון ציורי שנישמר הרבה יותר. מומלץ בחום

  • רגילה  On ספטמבר 2, 2008 at 2:00 pm

    נכון, הדמויות אינן מפותחות "עד הסוף" ויש כמה חסכים אחרים או עניינים שלא תריכים להופיע (מסכימה לגבי הבחור הבריטי), אבל הספר נותן תמונה מאד מעניינת וגם מעמיקה על נושא לא כל כך מוכר.
    הבסיס ההיסטורי שאת כל כך מתנגדת לו רק מרחיב את האינפורמציה עבור מי שרוצה להבין מאיפה ועל מה התבסס החלק ההיסטורי בסיפור. לי למשל מאד חשוב לדעת מאיפה נשאב החלק ההיסטורי ואם המקורות הם "רציניים".זה דווקא מצביע על מחקר אמיתי
    אני דווקא מברכת על כך.
    אני גם מברכת על רשימת הדמויות בפתיחה, זה מאד מסייע לעקוב אחר רצף הדמויות הבלתי אפשרי לעתים ומה שלא יהיה, החסרונות הרבה פחות מהותיים מהיתרונות של הספר ומיופיה של האהבה על כל היבטיה.
    תודה לך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: