במרחק נגיעה

קרטיס סיטנפלד, מאנגלית: יצהר ורדי. הוצאת כנרת, 478 עמ'
 
לי פיורה, גיבורת הספר במרחק נגיעה, עוזבת בגיל ארבע עשרה את משפחתה והופכת מתלמידה מצטיינת במקום מגוריה לחריגה ושונה בפנימייה יוקרתית שהעניקה לה מלגה. משפחתה היא משפחה אמריקאית טיפוסית מתחתית מעמד הביניים, מונח שהיא מתוודעת אליו רק בפנימייה, שם היא עוברת את כל שלבי ההתבגרות ההכרחיים של גיל העשרה. היא לומדת איך להשתלב כחריגה בחברה הומוגנית, היא תוהה על מהותם של קשרים חברתיים ומנסה ליצור כאלה, מתעוררות בה תהיות על מיניות, היא מתאהבת לראשונה ומקיימת יחסי מין בפעם הראשונה. ולצד אלה היא לומדת, לעתים קרובות לא בדרך הקלה, עובדות חיים נוספות הנוגעות למעמד, לגזע ולסדר הניקור, עובדות שבוודאי היתה נחשפת אליהן ממילא, אולם השהות בפנימייה הקדימה את החשיפה הזו. עובדות שבסופו של דבר הן חלק מרכזי מהאמירה של הספר הנפלא הזה.

קרטיס סיטנפלד מצליחה להעביר במדויק את המגושמות של גיל הנעורים, את החשש של מי שאינו יודע מה מקומו בחברה, בפרט בחברה חדשה, ומה הכללים הנהוגים בכל מפגש חברתי, יהיה הקטן והיומיומי ביותר. לי פיורה בוחנת כל צעד ושעל של עצמה בזכוכית מגדלת, מנתחת מהלכים של אחרים, בפנימייה או במשפחתה, ופורטת את תחושות האי שייכות לפרטי פרטים מדויקים כל כך, שכל מי שאי פעם חש באי נוחות חברתית יכול למצוא בהם את עצמו. סיטנפלד מפליאה לאפיין את לי פיורה כמי ששכחה לקרוא את ספר החוקים לחיים לפני שנכנסה אליהם, ומדייקת עד כאב כשהיא מאפיינת – שוב במעשה אמנות ממש – את בני משפחתה של לי, זמן רב אחרי שהקוראים כבר התוודעו ללי ותהו מאיפה היא בדיוק הגיעה, ואיך יצאה כזו. נראה שחייה הקודמים הכינו אותה לחיים בפנימייה: היא אאוטסיידרית מקצועית, ואלמלא עזבה את הבית, בוודאי היתה מוצאת לה מקום אחר למלא את התפקיד הזה.  

לי גדלה ומתבגרת ובארבע שנות התיכון כובשת לאט לאט מקום שאי אפשר להתעלם ממנו בשכבה שלה. וגם אם היא עצמה לא בטוחה מהו, נראה שלקוראים די ברור איפה היא עומדת. לי היא זו שתהיה תמיד קצת בצד, יהיו לה חברים, גם חברים מקובלים – אולי אפילו הכי מקובלים שיש – אבל היא לעולם לא תהיה חלק מהם. וגם אם נדמה לה שהיא רוצה לצאת מהעמדה הזו היא לא מצליחה לעשות את זה, כי זה באמת רק נדמה לה. נוח לה שם. מעמדה זו הנוף החברתי ברור יותר ובמובנים רבים בטוח יותר, וקרטיס סיטנפלד לא נותנת לקוראיה לשכוח את זה. דרך הפריזמה של האאוטסיידרית לי מתארת היטב את הקשרים החברתיים בפנימייה, את התככים ואת המתחים הבין גזעיים והבין מעמדיים, וסיטנפלד פורשת את כל אלה בין השורות או במפורש, אבל אף פעם לא בצורה קלישאתית ובוטה.

מה שעושה את כל העניין למרתק יותר הוא הפער בין היכולת של לי לפרש מהלכים חברתיים ליכולת שלה להשתתף בהם. כך היא נוהגת בסיפור האהבה הראשונה שלה ובסיומו – פרק בחייה של לי שנקרא כאילו היתה זו הפעם הראשונה שמישהו כותב על חוויה כל כך אוניברסלית וטריוויאלית. בעדינות ובדיוק מצליחה סיטנפלד לעורר געגועים עזים לריגושים של אהבה ראשונה חסרת היגיון ומציפה, אהבה טוטלית שלא מתחשבת בדבר.

וכך לי מגיעה לסוף כיתה י"ב, וכשנדמה שלמרות מגושמותה החברתית היא מסתדרת לא רע, היא הופכת את הקערה על פיה והקוראים לומדים שעדיין יש לה לא מעט ללמוד. באירוע מכונן – ריאיון שהיא מעניקה לכתבת של הניו יורק טיימס –  היא במו ידיה מחזירה את עצמה לעמדת השונה והלא שייכת, וגם אם עד אז נדמה שהיא הצליחה קצת לעבוד על עצמה, ברור שעדיין עליה לעבור דרך ארוכה לפני שתלמד – אם תלמד בכלל – להפסיק לעמוד מהצד ולנתח ובמקום זה לקחת חלק פעיל בחיים.

מדי פעם נופל לידי ספר מעורר השראה. הוא לא חייב לעסוק בנושא חשוב במיוחד. ההשראה היא בפרטים הקטנים. בכתיבה ישירה וכנה, בהזדהות הרבה שהוא מעורר, בתיאורים מדויקים ולא מאולצים, באפיונים חדים, וכמובן בעלילה טובה ובכתיבה זורמת. במרחק נגיעה בהחלט עונה על ההגדרה הזו, ולמרות הטריוויאליות שלו, הוא מצליח בכל זאת לייצר אמירה טורדת מנוחה משהו, גם אם לא חדשנית במיוחד, בענייני גזע ומעמד בארצות הברית של ימינו.

 

המלצתי, ואמרתי שלא אכתוב, ובסוף כתבתי. קורה. התפרסם במעריב, 1.12.06

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • להב  On דצמבר 10, 2006 at 4:06 pm

    עשה לי חשק לקרוא.

  • אביבה  On דצמבר 10, 2006 at 5:27 pm

    לדעתי שמו יצהר ולא יזהר 🙂

  • דבורה  On דצמבר 10, 2006 at 5:37 pm

    בכל שורה מהמאמר שלך, חשיים את החוויה שעברה עליך בקריאת הספר ובהשפעה והרושם שהספר הישאיר עליך .תחושה זו מוכרת לי ,העברת אותה עם כל מטען החוויה . תודה .

  • JennyFields  On ינואר 11, 2007 at 1:32 pm

    ניגשתי לספר בלי כל ציפיה. הייתי אחרי שלושה ספרים כבדים יותר והייתי בטוחה שלפני ספר תיכון קליל שלא יצריך יותר מדי מחשבה.

    בסופו של דבר, גמעתי אותו בשלושה ימים וקצת. ממש קראתי בכל רגע נתון. קשה לי להגיד שנהניתי ממנו, למרות שאני חושבת שהוא ספר מצויין, פשוט כי הוא כתוב טוב כל כך שהוא מעורר בקורא הרבה תחושות אי נוחות (ובמקרה שלי, גם הזדהות).

    מזמן לא היה ספר שהותיר אותי כל כך טרודה ומהורהרת.

    עדיין, הספר מאוד מומלץ ואני יודעת שאחכה בכליון עיניים לספר נוסף של המחברת.

  • babsi  On אפריל 18, 2007 at 3:35 pm

    זה הספר הכי מדהים והכי כייפי שקראתי בחיים שלי… דבר ראשון העטיפה שלו כל כך מושכחת… שזה מטורף.. והתוכן בפניםםם..!! מדהים ממליצה בחום רב..!!

  • ספיר  On אפריל 27, 2007 at 10:32 am

    תקראוו סיימתי את הספר לפני כמה זמן ואני עוד מחפשת עוד ספרים של קרטיס סטינפלד אבל לא מוצאת..באמת מומלץ לכולם!!!!!

  • ענבל ענבית  On דצמבר 3, 2007 at 1:55 am

    שלום ,קוראים לי ענבל ואני חושבת שאת טועה לגמרי.
    כשאני בעצמי קראתי את הספר הוא שעמם אותי מההתחלה ועד הסוף.
    הספר מתחיל כמו כל ספר נורמאלי משעמם, ואת קוראת וחושבת "אולי הוא יתחיל לעניין בהמשך, כמו הרבה ספרים טובים אחרים…"
    אבל הוא ממש לא.
    רק הקטעים כשהיא מדברת על cross (סורי, קראתי את הספר באנגלית…) מעניינים איכשהו, וכל השאר ממש לא מעניינים!
    קראתי את הספר להנאה בהתחלה ואז המשכתי לקרוא רק מסיבה פשוטה אחת-שלא אצטרך לקרוא ספר אחר לbook report של הנייטיב ספיקרס באנגלית.
    אני מכבדת את דעתך קומפליטלי אבל אני ממש חושבת שהספר לא מעניין ולא הייתי ממליצה עליו.

    שלך,ענבל.
    נ.ב:sorry if there were any mis-taped or errors in my hebrew grammer i'm just american and kinda new in the whole writing in hebrew stuff.

  • טובה  On אוגוסט 16, 2008 at 11:53 pm

    ונותר לי לקנא בכל מי שנהנה מהספר, כי אני מרגישה בעיקר שהלכו לי כמה שעות טובות.
    הספר שעמם אותי. חיכיתי שיקרה משהו ושתתחיל עלילה, ובמקום זאת כל הזמן היו תיאורים של אפיזודות. מצד שני, אולי זו המטרה, כיוון שהתחושה של האאוטסיידריות עוברת חזק מאוד, ולי התחשק פשוט לנער את לי ולהגיד לה לצאת מזה. האם הייתי יכולה לעשות את זה לעצמי בגיל ארבע עשרה? קרוב לוודאי שלא. וכאן ההישג של המחברת.
    יש ציפיה שמאותה "סינדרלה מאינדיאנה" תצא בסופו של דבר מישהי עם הצלחה מסחררת ובן זוג אהוב אבל בניגוד לציפיה הילדותית הזו אין קתרזיס, לא יודעים מה קרה איתה בסוף, האם היא "הסתדרה" בחיים או לא, מה העבודה שלה, האם היא מרוצה.
    אז כן, מעורר מחשבה, אבל הייתי מעדיפה למלא את השעות האלה בספר אחר.

  • טל  On אפריל 21, 2009 at 1:32 pm

    שאני מסכינה ומסכימה איתה. תקראי גם את בלק סוון גרין של דיוויד מיטצ'ל. הוא לא פחות ממופלא ויש בו משהו שמזכיר את קרטיס באיכות הכתיבה הפנומנלית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: