זה ג'ונגל שם בחוץ

קנדיס בושנל. מאנגלית: דליה גל. הוצאת כנרת, 447 עמ'
 
השמועה אומרת שהרווקה העירונית הנוירוטית הספרותית והטלוויזיונית מפנה את מקומה לנשים בשלות ונשואות המתמודדות עם בעיות של בית וקריירה. קנדיס בושנל, מי שהגתה את ארבע הנשים שסימנו את המגמה הקודמת בספרה "סקס והעיר הגדולה", נענית, כצפוי, לצו האופנה ומספרת בספרה החדש את סיפורן של ויקטורי פורד, ונדי הילי וניקו אוניילי, שלושן חברות טובות ושלושתן כבר עברו את גיל ארבעים ועשו את המיליון הראשון שלהן, ושלושתן, כמובן, חיות בניו יורק.

ניקו היא עורכת ראשית של מגזין מצליח ובדרך להיות ראש מחלקת המגזינים בחברה שהיא עובדת בה. יש לה בעל ובת, וגם רומן מחוץ לנישואים. ונדי היא נשיאה של חברת הפקות יוקרתית ואם לשלושה. ויקטורי פורד היא מעצבת אופנה בקו השני של מעצבי העל ששואפת להתקדם לקו הראשון ובדרך גם יוצאת עם מיליארדר שמנסה ללמד אותה דבר או שניים על עולם העסקים הקשוח.

בסיפוריהן של ונדי, ויקטורי וניקו משלבת בושנל הגות פמיניסטית מפי הגיבורות או מפי הקול המספר על רקע אמריקה של האלפיון העליון. אלא שהעמדות הפמיניסטיות של בושנל בוטות וחסרות תחכום, וכל פעולה של הגיבורות נמדדת על פי הסרגל האחד הקיים בעולמה של המחברת – הסרגל הגברי, או מה היה אילו בנעליה של הגיבורה היה עומד גבר. היא בוחרת נשים שממלאות תפקידים שבאופן מסורתי יוחסו לגברים, ומכניסה אותן לסיטואציות אופייניות לגברים. כך במקרה של גירושיה של ונדי, המגלה כי לא בטוח שבית המשפט יחליט באופן חד משמעי שהילדים יישארו אצלה, מכיוון שבהיותה מפרנסת היא נעדרה מחייהם רוב הזמן, לעומת בעלה עקר הבית. כך גם במקרה של ניקו שמנהלת רומן מחוץ לנישואים עם דוגמן צעיר, ובעבודתה נאלצת לעמוד על המשמר שלא יכשילו אותה עד שבסוף היא זו שעושה את התרגיל המלוכלך לבוס שלה ויורשת את מקומו. וכך גם במקרה של ויקטורי שעומדת לחתום על עסקה של מיליונים עם חברת אופנה גדולה וכל מה שמעניין אותה הוא איך תוכל לנוח אחר כך על זרי הדפנה ולא לדאוג בנוגע לכסף.

נדמה שבושנל עושה את זה בלי שמץ מודעות עצמית. רגע אחד היא יכולה להעיר בלעג שגברים רוצים לעבוד קשה רק כדי לצאת לפנסיה מוקדם ורגע אחרי זה תאמר שזו פחות או יותר שאיפתה הגלויה של ויקטורי. רגע אחד היא מספרת על תרגילים מלוכלכים שעשו גברים לניקו בראשית הקריירה שלה ורגע אחר ניקו עושה את זה לאחרים בלי להניד עפעף. וקלישאת הקלישאות הוא סיפור גירושיה של ונדי, שממנו היא יוצאת, כמובן, כשידה על העליונה. מעניין מה היתה עמדתה של בושנל כלפי הניצחון הזה אילו היה זה גבר.

וכך, דרך פמיניזם של עיתון נשים זול בושנל מנסה להציג שלוש נשים חזקות ועצמאיות אבל בעצם מציירת דיוקן של שלוש נשים ותרניות וחלשות, חסרות מעוף בתחום האישי וכך גם בתחום המקצועי, המשתמשות בכל הכלים הגבריים הישנים בעולם האכזרי הן של הקריירה והן של היחסים האישיים. לשיא הוויתור מגיעה ניקו, שכשהיא גומרת את הרומן שלה מצטערת רק לרגע קט שלא יהיה לה יותר סקס טוב, ומיד אומרת לעצמה, "סקס, אז מה! גם כן עניין גדול." וכך במקום מניפסט פמיניסטי יצא ספר שיש בו לא מעט מיזוגניה כשהגיבורות מנסות להשתוות כל הזמן רק למודלים הגבריים מסביבן ומתעלות עליהם בעליבותן.

הניסיון להיות תקינה פוליטית בתחום הפמיניסטי לא עולה בקנה אחד עם טעם רע במיוחד בפרטים אחרים בסיפור, כמו למשל, אזכור הפרוות שהגיבורות לובשות, השימוש הבלתי פוסק במותגים כמאפיין, העובדה שעל כל פרט בספר יש תווית מחיר והקוראים יודעים בדיוק כמה עלו דירותיהן של הגיבורות, כמה הן מרוויחות וכמה כסף הן מוכנות לשלם תמורת פינוק ילדיהן או כמתנה למאהביהן. חוסר הטעם ניכר במיוחד בדבריה של ונדי לאחר גירושיה: "…כל כך קל לפתור את הבעיות שלך כשאת אישה מצליחה ויש לך כסף משלך… אני חושבת על כל הנשים שלא מצליחות, ולא יכולות, על הגיהינום שהן צריכות לעבור…"

הספר לוקה בחסר גם בתחום העלילתי. כשבעיותיהן של השלוש מצליחות כמעט לנגוע ללב הפתרונות נותרים תמיד סמויים מעיני הקוראים, והם זוכים לחזור לעולמן של השלוש רק אחרי שיישבו את הקונפליקטים בדרך נעלמה כלשהי.

ואם לא די בפגמים הרבים שיש בספר, בא התרגום והורס כליל גם את מעט הטוב שנותר בו. משמו והמשובש ועד למשפטים סבוכים בעלי תחביר אנגלי לחלוטין או סתם משפטים שנראה שאיש לא ניסה לעשות אותם קריאים למי שלא רואה את הנוסח המקורי לפניו. האומנם לא יכלו להשיג בהוצאה עוד אדם אחד לפחות שיביט בכתב היד ויוכל לומר, למשל, שהמשפט "בתה אף פעם לא חדלה מלהזכיר לה עד כמה היא מבורכת ובת מזל" נשמע רע? ושבמשפט "הוא היה גיטריסט מוביל בלהקת כלי נשיפה כבדים" יש סתירה פנימית שכדאי ליישב לפני שמורידים את הספר לדפוס ולבדוק למה באמת התכוונה המחברת? ואלה הן רק הדוגמאות הקיצוניות. בכל עמוד בספר יש כמה ניסוחים קלוקלים. וכאילו זה לא מספיק בחרה ההוצאה לכתוב את שם המחברת בשתי גרסאות שונות. פעם קנדיס ופעם קנדס, ואיש לא הקפיד לדאוג לנוסח אחיד.

 

פורסם במעריב, 19.1.06
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יונתן  On ינואר 21, 2007 at 10:31 am

    ותתנו במקום זה חלופה הולמת אחרת לשם "זה ג'ונגל שם בחוץ"?
    כי אני, הדיוט שכמותי, לא מבין מה כל כך גרוע בתרגום הזה, ובעיקר איך אפשר לתרגם אותו אחרת.

  • עלמה  On ינואר 21, 2007 at 12:49 pm

    הספר המדובר מונח על שולחני ומחכה לרגע שאתפנה לקרוא בו ממש. מעיון חלקי מאוד אני מתרשמת שאת צודקת לגבי הקלישאות, אך כאן אני חייבת לתהות, האם יש דרך אחרת?

    כלומר, האם כל סצינת "סקס והעיר" לא הפכה את הרווקות עצמה לקלישאה ארוכה, שבלתי אפשרי לנצח?

    להיות רווקה בתל אביב או בניו יורק, זה כנראה לא מאוד מהפכני. ואין ספק שכל שיח "סקס והעיר" עזר לקבע את העובדה הזאת. להיות רווקה זאת קלישאה, להתחתן זאת קלישאה, מה נותר לנו, מה?

  • ימימה  On ינואר 21, 2007 at 1:28 pm

    השאלה, כמו תמיד באמנות, היא לא המה אלא האיך. הרי כבר כתבו הכל. הקלישאות אינן בנושא, אלא בדרך הגשתו. דווקא לא מזמן המלצתי על ספר על רווקה שהצליח לחמוק היטב מקלישאות. נסי ותיהני.

    http://www.notes.co.il/yemima/21878.asp

    וכמו שאמרתי בביקורת לעיל, גם ספרה הראשון של המחברת היה נטול קלישאות. יופי של ספרים. ככה כותבים!

    וליונתן, לא חייבים לתרגם הכל מילה במילה. אם המבנה האנגלי לא נכון בעברית, אפשר לבחור שם אחר שיעביר את רוח הדברים. אפילו הקלישאה הידועה "קר שם בחוץ" טובה יותר מ"זה ג'ונגל שם בחוץ" משום שיש במשפט הזה בעיה תחבירית. למילה "זה" אין כל משמעות תחבירית במשפט.

    אבל נתת לי רעיון להרחיב על כך בפוסט נפרד. אנא המתן כמה ימים. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: