האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ, תרגום: שרון פרמינגר. הוצאת ידיעות אחרונות, 441 עמ'.
 
בגיל 25, כשאלקסיס צריכה להחליט על גורל הקשר שלה עם אד, היא נוסעת איתו לחופשה בכרתים, אי הולדתה של אמה, סופייה. סופייה מעולם לא סיפרה לבתה את סיפור חייה, ורק עכשיו, כשהיא מגיעה לפאלקה, הכפר הקטן שלחוף הים התיכון, היא פוגשת שם את פוטיני, בת המקום, וזו מגוללת באוזניה את סיפורה של משפחתה. הסיפור מתחיל ארבעה דורות קודם לכן, עם אלני ויורגוס, סבה וסבתה של סופייה.

 את הסיפור המשפחתי פותחת הצרעת שפגעה לראשונה בסבתא הגדולה ומאוחר יותר בדודתה של סופייה, ומשם והלאה הוא מתגלגל עד לסיפורה האישי של סופייה, שגדלה בבית דודה ודודתה עד גיל 18. בסיפור משפחתה של אלקסיס יש כל החומרים שהופכים סיפור לסיפור טוב – מחלה, מוות, מלחמה, כיבוש, אהבה, בגידה, רצח, יתמות ותהפוכות גורל שחלקן מפתיעות ונעימות וחלקן אכזריות וקשות. בתוך כך נחשפים הקוראים גם להווי המיוחד של האי כרתים, למנהגים ולמסורות שנשמרו בו כל השנים, לאופי הייחודי של האנשים באי, ובמיוחד לאופיים של אנשי הכפר פלאקה, השוכן מול האי ספינלונגה, האי שהיה מושבת המצורעים של יוון כחמישים שנה במאה הקודמת, ובו מתרחש חלק גדול מהעלילה.

הספר בנוי כסיפור בתוך סיפור – סיפור המשפחה בתוך סיפור המסגרת של אלקסיס, הוריה ובן זוגה, אד. אבל המחברת לא מנצלת את הפוטנציאל שבמבנה כזה, ולא מצליחה לעשות אינטגרציה בין הסיפורים. מרגע שאלקסיס מגיעה לפאלקה ופוטיני מתחילה לגולל את הסיפור המרכזי, לא שומעים יותר לא את קולה של זו ולא את קולה של זו. ההחמצה הזו משמעותית, מכיוון שהיה אפשר בהחלט לוותר על סיפור המסגרת בלי לגרוע דבר מחוויית הקריאה. ההצדקה לכאורה לסיפור המסגרת – הצורך של אלקסיס להגיע להחלטה בענייניה האישיים, אינה מספיק חזקה וההחלטה – כשהיא מתקבלת – נראית יותר שרירותית משקולה.

אבל זה לא הפוטנציאל היחיד שלא מומש בספר. למעשה, כל פיתול קטן בעלילת הספר – שולי כמרכזי – הוא פוטנציאל דרמטי שמוחמץ ביסודיות ובשיטתיות והקוראים נוחלים אכזבה אחר אכזבה בציפייה למהפך הגדול שיחולל העימות הבא, שממאן להופיע, למרות כל הרמזים. זה מתחיל בהחלטתה של סופייה לגלות לבתה את האמת על עברה, החלטה שלא ברור מה עודד אותה, ממשיך עם שאלת הקשר בין אד לאלקסיס שמלבד עדותה של אלקסיס האומרת שאינה בטוחה בקשר ואינה מרחיבה, לא נחשף דבר שיכול להביא לפקפוקה של אלקסיס שהיא בקשר הנכון, ומתעצם בסיפור המרכזי.

בסיפור המרכזי הקוראים נתקלים שוב ושוב בקונפליקטים המתמוססים ומתפוגגים מעצמם בלי עימות, בין שעימות כזה חיוני להנעת העלילה ובין שעימות כזה הכרחי רק מפני שהקונפליקט כבר הוצג וכעת הימנעות ממנו תהיה הפרת החוזה עם הקוראים שסקרנותם כבר התעוררה. כך, למשל, במקרה של הבחירות באי ספינלונגה, כשהאופוזיציה מתקפלת ולא משמיעה את קולה, וכך גם בעניינים משמעותיים יותר לעלילה, כשדודתה של סופייה בוחרת שלא להינשא לאיש שהיא אוהבת מכיוון שעליה להישאר בכפר ולטפל באביה הזקן, ואף אחד לא מוחה על גזֵרת הגורל הזו. ואלה הן רק שתי דוגמאות קיצוניות.

את כל זה מספרת היסלופ בסגנון הכתיבה ילדותי ומבאר, המזכה גם עניינים טריוויאליים לחלוטין לפירוט, כמו למשל במשפט "התצלומים… צולמו בסטודיו של צלם, כי בתקופה ההיא לא היה אפשר לצלם בכל מקום ובכל רגע…" בסגנון הכתיבה הזה מבהירה המחברת לקוראיה גם מה בדיוק עליהם לחוש כלפי הגיבורים, ומפרטת מראש מי הטובים ומי הרעים בסיפור, עוד לפני שנתנה לקוראים להחליט בעצמם, על סמך מעלליהם. ומכיוון שכך, הגיבורים בספר הם דמויות שטוחות וחד ממדיות, וכמעט קשה לפתח אליהם רגש כלשהו.

מדי פעם קמה אחת הדמויות ועושה מעשה: פלרטוט, בגידה, רצח או משהו דומה. אבל בספר הזה האקטיביזם שייך לדמויות הרעות בלבד. הטובים הם אימפוטנטים לחלוטין, וגם כשהם זוכים לישועה מלאה היא מכוונת בעיקר על ידי כוח עליון, ולא כוחם של הגיבורים, מעשיהם או תושייתם מביאים אותה.

כל ההחמצות המקומיות בעלילה מתמצות לכלל החמצה אחת משמעותית – היתה פה הזדמנות נפלאה לספר סיפור למבוגרים על פרק עלום בהיסטוריה של יוון. מושבת המצורעים באי ספינלונגה אינה פרי דמיונה של היסלופ, והפרטים שהיא מוסרת עליה ועל מחלת הצרעת הם פרי תחקיר שערכה. גם גורלו של האי כרתים בזמן מלחמת העולם השנייה, והימנעותם של הגרמנים מכיבוש האי ספינלונגה אינם נושאים שכיחים בספרות, והיסלופ אכן נוגעת בנושא, אבל נגיעתה שטחית ובהחלט לא מספקת. וכך גם אחד העניינים המרכזיים בספר – מחלת הצרעת והדעות הקדומות שנקשרו אליה – זוכה כאן להתייחסות לא מספיק מעמיקה.

התוצאה היא ספר שטחי למדי, אם כי קריא בהחלט ומתורגם היטב, שמדי פעם גם מרגש ומעורר הזדהות, אבל רוב הזמן הוא בעיקר מגרה את קצות העצבים, מעורר ציפייה ובסוף לא מספק את הסחורה.
 

(פורסם במעריב, 9.3.07)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לי  On אוקטובר 2, 2007 at 4:41 pm

    את טועה בהחלט יקירתי, הספר סוח, מסקרן ומהנה ביותר. מרגע שפוטיני החלה את לגולל את סיפורה בפני אלקסיס לא עניין אותי שום דבר מלבד מה באמת קורה שם על האי, לא זכרתי שאד נותר לבדו לחכות לאלקסיס כל זה לא היה משמעותי כלל, והיה לא חבל שהספר נגמר!!!!!!

  • עדיאל  On אוקטובר 21, 2007 at 11:24 am

    ספר מדהים המחבר היסטוריה, תנ"ך ומחשבה.
    הדמויות הטובות הם גם דמויות עמוקות מאין כמוהן אשר יודעות ערך החיים מהו ומהי אהבה.
    כנראה שהכותבת לא ירדה לעומקן של הדמויות ולמתח הכל כך מעניין שבין החיים למוות.

  • ענבל  On אוגוסט 21, 2008 at 7:02 pm

    תמיד יש מה לשפר, אבל הספר הזה הוא בהחלט אחד הספרים הטובים. אני חושבת שהיסלופ ירדה לעומקן של הדמויות ולשוני ביניהן. ספר זה אולי לא העמיק הכי הרבה בקשר להיסטוריה של המקום, שכמובן הוא לא פרי עטה של היסלופ אבל אני חושבת שטוב שכך הוא נכתב, כי אם היו מפרטים יותר על כל מאורעות מלחמת העולם השנייה והכל, אז מרוב צער לא היה אפשר לקרוא אותו.

  • ענבל  On אוגוסט 31, 2008 at 7:09 pm

    היסלופ עשתה את הדמויות יותר מדיי "שחור ולבן" היא יכלה לעשות את הדמויות יותר מורכבות,אבל כמו שכבר אמרתי, ספר נפלא.

  • ענת  On אפריל 15, 2009 at 8:38 pm

    ספר ממש מעולה,מרגש מאוד, לא הפסקתי לבכות ואפילו אחשוב על כך לבקר באי זה

  • יעל  On אוגוסט 17, 2009 at 11:02 pm

    ספר מעולה
    ואכן גם ביקרתי באי
    מרגש

  • יעל  On דצמבר 8, 2009 at 6:34 pm

    מסכימה בהחלט עם הביקורת. יעל

  • משה  On אפריל 2, 2012 at 7:30 pm

    כל מילה בביקורת כאילו יצאה מפי.סיימתי לקרוא בהרגשה שהסתכמה במילה אחת:החמצה.זו דוגמא מובהקת איך סופרת יכולה לקחת חומר טוב ולקלקל אותו בשיטתיות.משה לוי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: