הסיפור השלושה עשר

דיאן סטרפילד, מאנגלית: עפרה אביגד. הוצאת כתר ועברית, 414 עמ'
 
מרגרט לי אוהבת סיפורים עם סוף טוב. היא אינה קוראת ספרות בת ימינו, כי היא לא יכולה להיות בטוחה שהסיפור ייגמר כמו שהיא רוצה. וידה וינטר כותבת סיפורים כאלה, אבל חששה של מרגרט כה גדול מספרות בת ימינו שהיא לא מתקרבת לספריה. חיבה נוספת מרגרט רוחשת לביוגרפיות ולסיפורים על אנשים שכבר מתו. כך היא מרגישה שזכרם משתמר. היא גם ביוגרפית חובבת. אבל כשיום אחד היא מקבלת מכתב מווידה וינטר, הסופרת הבריטית המפורסמת בתקופתה, שבו היא מבקשת ממנה לכתוב את הביוגרפיה שלה, מרגרט מתלבטת. מעולם לא כתבה ביוגרפיה של אדם חי. היא זבנית בחנות הספרים של אביה, תולעת ספרים מקצועית, וקשרים אמיתיים עם אנשים אחרים הם מעמסה. מפגש טעון עם סופרת שאת ספריה מעולם לא קראה מעורר בה חשש רב. 

אבל משהו מגרה את סקרנותה. זיכרון ישן של אביה קורא ספר של וידה וינטר ולא מצליח להתנתק ממנו. תחקיר קטן שהיא עושה ומגלה לה שאיש אינו יודע מי היא וידה וינטר, משום שאת סיפור חייה היא סיפרה שוב ושוב, בכל פעם בגרסאות שונות, לכתבי העיתונים שבאו לראיינה במרוצת השנים. והחידה הגדולה של וינטר – הסיפור השלושה עשר החסר בקובץ הסיפורים "שלושה עשר סיפורים של תהפוכות וייאוש" – חידה שמרגרט מגלה בחדר הכרכים הנדירים של אביה. כל אלה מניעים את מרגרט לצאת למסע ולגלות את האמת של הסופרת המפורסמת. 

 

 הן נפגשות. האחת – חובבת האמת המוחלטת. השנייה – סופרת שבזה כל חייה לרדיפה אחר האמת. לכל אחת מהן סוד אפל בחייה. מרגרט מגלה לקוראים מיד מהו הסיפור שלה. "השתיקה," היא מצטטת את וידה וינטר, "היא לא סביבה טבעית לסיפורים." זה סיפור קטן אך טעון, שאינו משתווה לאפוס המשפחתי הרחב שווידה וינטר פורשת בפניה מאוחר יותר, אבל אלמלא הסיפור שלה עצמה, מרגרט לא היתה מגלה התעניינות בסיפורה של וינטר. הסיפור של מרגרט הוא שלה בלבד, לעומת סיפורה של וידה וינטר, שמתחיל שני דורות לפניה, כי, כמו שהיא עצמה אומרת "חייו של אדם אינם חוטים שניתן לחלץ מתוך פקעת סבוכה… משפחות הן רשתות… אי אפשר להבין חלק אחד בלי להבין את הכלל." כדי להבין את הסיפור שלה היא צריכה למצוא נקודת התחלה נוחה יותר מרגע הולדתה.

וכך במחול המשותף שלהן, שכולו גילוי וכיסוי, רוחות רפאים ומתים אמיתיים, חידות, שקרים והסתרות, הסיפור של וידה וינטר מתגלה במלוא הדרו. ובקשר ביניהן דווקא מרגרט  חובבת האמת היא זו שמסתתרת מאחורי חומות של שתיקה ומסכות של ביוגרפית מקצועית שלא מתפקידה לחשוף את סיפור חייה בפני מושא כתיבתה. לעומתה וידה – חובבת הבדיה – מספרת כמעט הכל בגילוי לב נדיר.

והסיפור הוא כמו הסיפורים שווידה וינטר ומרגרט אוהבות. יש לו התחלה, אמצע וסוף. הוא קודר ואפל ומסתורי ומרתק, ואי אפשר להפסיק לקרוא בו. הוא מהפנט את הקוראים, כשם שהוא מהפנט את מרגרט שכותבת אותו עד שאינה יכולה להבחין בין יום ללילה. זה סיפור שרוצים כל הזמן לדעת מה קורה בסופו, אבל לא רוצים שייגמר כי ברור שאין כרגע באזור שום חומר קריאה אחר שישתווה לו. זה ספר שרוצים לרפרף על פני השורות שלו כדי להמשיך הלאה במהירות, אבל משהו במילים מושך לקרוא לאט לאט ולהתענג על כל משפט.

דיאן סטרפילד שוזרת את סיפורי החיים של שתי הנשים בגאונות ולא אומרת מילה על קווי הדמיון ביניהן. יש ניגוד מופלא בין המילים הפשוטות שהיא משתמשת בהן לבין העושר של העלילה הפתלתלה, של הנוף היורקשיירי ושל העומק הנפשי. במשפטים קצרים, קצביים, קולחים ולא מתחכמים (ומתורגמים היטב) ובתיאורים חיים ובהירים, ולא פעם קומיים ממש, היא מספרת על זוועות אנושיות כמו גילוי עריות, מוות, אונס, טירוף ומשפחות לא מתפקדות כאילו היו עניינים טריוויאליים לחלוטין. לתוך אלה היא מוסיפה הדים ליצירות ספרותיות מאנגליה של המאה ה-19, ותפקיד מרכזי בעלילה היא מייחדת ל"ג'יין אייר" – הספר האהוב על מרגרט ועל וידה.

סטרפילד מתעתעת בקוראים עד הסוף המפתיע. וכמו מרגרט, שמבינה בסוף שהפתרון לחידת זהותה של וידה עמד כל הזמן לנגד עיניה, כך גם לקוראים הוא נראה פתאום מובן מאליו ומתבקש, הרבה יותר מכל השערה מופרכת אחרת שללא ספק עולה גם בדעתו של הקורא הרציונלי ביותר תוך כדי הקריאה.

אבל התעתוע הנוסף הוא במישור הנפשי. כי אף שלאורך כל הספר נדמה שהגעגוע הבסיסי בחייהן של השתיים הוא לאחות תאומה, קריאה מדוקדקת יותר מעלה בצורה ברורה ולגמרי לא קלישאית שהכמיהה האמיתית של כל הדמויות המרכזיות בספר, גם אם היא מוסווית היטב, היא כמיהה לאם.

וכמו וידה ומרגרט, גם סטרפילד לא אוהבת סיפורים לא גמורים, ולכן היא סוגרת את כל הקצוות גם בסיפורה של מרגרט. טוב, עם קריצה קלה, כמעט את כולם. חובבי הסדר הטוב ייהנו. בעצם, קשה לי להעלות על הדעת מישהו שלא ייהנה.

 

(התפרסם במעריב, 6.4.07)
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לי  On אפריל 10, 2007 at 10:01 am

    "אף שלאורך כל הספר נדמה שהגעגוע הבסיסי בחייהן של השתיים הוא לאחות תאומה, קריאה מדוקדקת יותר מעלה בצורה ברורה ולגמרי לא קלישאית שהכמיהה האמיתית של כל הדמויות המרכזיות בספר, גם אם היא מוסווית היטב, היא כמיהה לאם.
    " – אבחנה יפה ומרגשת!

  • ימימה  On אפריל 10, 2007 at 12:45 pm

    וגם העריכה טובה. 😉

    (אם כי נתקלתי שם במשפט שקצת הקפיץ אותי, עמ' 123. עכשיו נראה אותך מוצאת :-P)

  • שפי  On אפריל 10, 2007 at 1:03 pm

    לכתוב רשימה על ספר שהרוב – כולל אותי – לא רק שלא קראו אלא שגם לא יקראו, ואם יקראו אז לא לפני שיעטפו איתה (דגים, ככה אומרים, בימינו עוטפים דגים עם מסכי פלזמה)… איך עושים את זה. אם היית סתם מחלקת ציונים אז כנראה שהייתי קורא וזוכר. אם הספר היה בשבילך רק מקפצה לכתיבת טור אישי, גם אז הייתי קורא. הבעיה היא שאת עושה עבודה טובה (מאיפה אני יודע? את רשימתך זאת קראתי בעיון, אחרת לא הייתי כותב תגובה).

    בעניין "סיפורים עם סוף טוב" כתבתי פעם את המשפט הזה:
    "כשכותבים סיפור צריך שיהיה לו הפי-אנד, אבל צריך שההפי-אנד יהיה מ וּ צ ד ק. ואין קשה מזה, כי מה ההבדל בין מוצדק לבין להיות אלוהים."

  • ימימה  On אפריל 10, 2007 at 1:30 pm

    לא הייתי קוראת לזה מוצדק. הייתי אומרת "מנומק". שכל מה שהיה עד אז יוביל לסוף הטוב.

    ואז ההבדל בין זה לבין אלוהים הוא עצום. כי אלוהים הוא הדבר הכי לא מנומק בעולם. ולכן גם הכלל הראשון באמנות הוא לא להכניס את אלוהים למכונה.

  • סתם קוראת  On אפריל 10, 2007 at 5:18 pm

    לא כל כך הבנתי למה כוונתך בספר שהרוב לא קראו ולא יקראו. ברור שרוב תושבי כדור הארץ לא קראו ולא יקראו, ולא רק את הספר הזה (ואני מאוד אהבתי את "הסיפור השלושה עשר") אלא אף ספר בימי חייהם, אם אתה מעודכן בנתוני האנאלפבתיות. אז מה בדיוק ניסית לומר? זאת לא עקיצה, באמת לא הבנתי.

  • רוני  On אפריל 10, 2007 at 7:17 pm

    הספר הזה, התכוונתי לקרוא אותו בכל מקרה, אבל שימח אותי לראות שאהבת. וכתבת נפלא, כתמיד (באמת, אני קוראת ה-כ-ל)

  • אביבה  On אפריל 10, 2007 at 9:12 pm

    להתבלבל בין חייש לשפי? אבוי.

  • ימימה  On אפריל 10, 2007 at 11:13 pm

    באמת הביקורת הטובה הראשונה? נדמה לי שרק במודעות הפרסומת ראיתי יותר מאחת מהארץ. קראי קראי. איזה כיף לך שזה עוד לפנייך. 🙂

  • סתם קוראת  On אפריל 12, 2007 at 2:17 pm

    מה כל כך נורא? האמת היא שכל מה שאני יודעת על שניהם הוא שהם בלוגרים וטוקבקיסטים, אבל ממש לא זוכרת טקסט ספציפי. מעניין מה האסוסיאציה שגרמה לי להתבלבל. בכל מקרה, הבנת מה שפי ניסה להגיד?

  • מאיה  On יולי 15, 2007 at 9:10 pm

    הספר הוא אחד הספרים היותר יפים ומעניינים שקראתי, ושמחתי לקרוא את הביקורת.

  • ביילע  On דצמבר 5, 2007 at 4:25 pm

    אני יודעת אם אני אוהבת או לא אוהבת ספר. מה שאני לא יודעת זה לכתוב ביקורת עם הסבר למה. את עושה את זה מאד יפה.

  • יפעת  On דצמבר 5, 2008 at 3:08 pm

    לא יכולתי לתאר את הספר טוב יותר ממה שתארת. התאור המדוייק, האבחנות הדקות, והערכה לספרות יפה, נפלאים בעייני. אני כעת נמצאת בעיצמו של קריאת הספר, ומזמן לא נפל בחלקי ספר מרתק מסקרן ומעניין כל כך. תרגמת למילים בדיוק מופלא את כל מה שאני חושבת על הספר. תודה, יפעת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: