הקפיצה מהמזח

אן פּאקר, תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד, 516 עמ'

אילו קארי בל היתה שואלת אותי הייתי אומרת לה מלכתחילה שאסור להסתבך עם בחורים כמו קילרוי בעל הנכות הרגשית הקשה. אבל היא רק עזבה קשר בן שמונה שנים עם מייק, בן זוגה מאז התיכון, ועברה לניו יורק מהעיירה מדיסון במערב התיכון, אז היא לא ממש מצטיינת בזיהוי גברים עם נכות רגשית. היא רק יודעת שהיא מאוהבת, ושהיא צריכה מפלט. ראשית כל ממייק – שהפך למשותק בארבע גפיים אחרי קפיצה פזיזה מהמזח אל מאגר מים שהיה רדוד מכפי שציפה, קפיצה שקארי חושבת שקשורה בעיקר לכך שבזמן האחרון היא לא חשה בנוח בקשר איתו – והם עוד אמורים להתחתן. היא זקוקה למפלט גם מהחברה הקרובה שנטשה מאחור, מחבורת החברים שלה ושל מייק שקארי יודעת היטב מה הם חושבים עליה עכשיו, מהעבודה שהיא שונאת בספרייה. ובעיקר, היא צריכה מפלט מעצמה. ולכן היא אפילו לא מצליחה להקשיב לעצמה כמו שצריך, אז לי ודאי שלא היתה מקשיבה.

            לא רק לזהות נכים רגשית קארי לא יודעת. כשהיא עוזבת בחופזה ובחשאיות את הבית היא נוחתת היישר בבית שהוא מעין קומונת סטודנטים של ידיד ממדיסון שלומד בייל ומתחילה ללמוד את העיר דרך הרגליים. היא מתוודעת לאט לאט לעיר הגדולה ולאורח החיים המנוכר השונה בתכלית מהחברותיות הקרתנית שהיא מכירה מוויסקונסין. היא פוגשת בקילרוי ובין השניים מתפתח רומן סוער אך רצוף קשיים, שבו קילרוי סגור מאחורי חומות שתיקה החוסמות כל גישה אפשרית לעולמו, וקארי הדברנית והפתוחה מנסה להתגבר על העולם שעזבה.

            מה לא נכתב על אישה הנקרעת בין שני גברים? דומה שלא נותר דבר להוסיף על הנושא השחוק הזה. אבל הסיפור של קארי הוא לא רק סיפור של היקרעות בין שני גברים, וגם החלוקה המוכרת של הבחור הטוב והבטוח לעומת המניאק המסעיר גם היא לא מתקיימת פה. כי הנכות משנה את מייק והוא כבר לא הבחור הטוב הקלאסי. וקילרוי, עם כל נכותו הרגשית והסודות שהוא מסתיר, הוא שונה בתכלית מהמניאק הטיפוסי. הוא לא שבע רומנים ונשים. למעשה, הוא ממש חסר ניסיון בתחום. נוכחותו הפיזית, בניגוד לגברים המסעירים הקלאסיים, דווקא בטוחה. וגם כשהמצב הרגשי שלו לא תמיד ברור, בנוגע לקארי הוא ברור ביותר. הוא אוהב אותה מאוד ואומר לה את זה. והיא יודעת, אף על פי שלפעמים נדמה שהיא שוכחת, שהכוח בקשר הזה הוא בידיים שלה.

            דומה שזה אחד העניינים שעושים את הדמות הנשית בספר הזה למעניינת במיוחד. לקארי יש יכולת בחירה בכל רגע נתון והיא משתמשת ביכולת הזו. בניגוד לגיבורות מבולבלות אחרות, קארי אולי לא יודעת כל הזמן מה היא רוצה, אבל כשהיא מגלה מה זה, היא קמה ופועלת, עם כל הייסורים הכרוכים בכך.

            והייסורים הם גדולים. אן פּאקר לא חוסכת מהקוראים שום סיטואציה קורעת לב בתהליך, החל בבחירתה של קארי לעזוב את מייק ואת ביתה. כך אנחנו נתקלים גם בריב גדול ומעיק עם החברה הטובה ג'יימי ובשינויים בממד התעסוקתי. קארי אמנם עובדת בספרייה במדיסון אבל נמשכת יותר מכל לתפירה וכשהיא בניו יורק היא מנסה לפתח את הצד הזה, והתלהבותה מהתפירה מידבקת ממש.  

            הכתיבה של אן פאקר מטלטלת, וכשהיא פורטת את רגשותיה של קארי לפרטי פרטיהם אי אפשר שלא לחוש הזדהות עמוקה עם הדמות. מה שקארי עושה למייק נראה אכזרי ויכול להיחשב לא מוסרי אבל פאקר לא מניחה לקוראים לשפוט אותה או לשנוא אותה. קארי היא דמות אהובה מאוד, לא מעצבנת כדרכן של גיבורות ספרותיות מתלבטות רבות. כולם אוהבים אותה – בני הזוג שלה, אמה, חברתה הזועמת וחבריה החדשים בניו יורק. גם הקוראים לא יכולים שלא לאהוב אותה. ולרצות שהסוף יהיה טוב בשבילה, מה שלא יהיה.

            סוף טוב למסע שכזה הוא כמעט בלתי אפשרי. פורקן מלא לא יכול להיות פה, וכל הדרכים מובילות למפח נפש כזה או אחר. אבל פה פאקר עושה את הבלתי אפשרי כמעט, וגומרת את הספר בנימה שיש בה לא מעט אופטימיות. ובסיטואציה הנוכחית, זה הכי טוב שיש.

            מעט מילים כדאי להקדיש גם לתרגום. אמנם הוא רוב הזמן מצוין, אלא שמדי פעם משפטים כמו "קילרוי… הילך היום לפי תומו" או "עננים היו מתחשרים" חורגים חריגה בוטה מהמשלב שבו נכתב הספר, גם בתחביר הלא שגרתי וגם בבחירת המילים. כך גם כשמייק שואל "מנין לך שקארי לא רוצה…?" השימוש ב"מנין" אינו במקום, וכשקארי חושבת שמייק צועק לה מהבית "יבוא" הגיוני יותר שהיא חושבת שהוא צועק "כן" או "אפשר להיכנס" או "פתוח". ו"החברֶה" נקראים לכל אורך הספר "הבחורים", ודוגמאות נוספות לא חסרות. זה צורם לאוזן ודומה שלא לכך התכוונה המחברת.

 

(פורסם במעריב 20.5.07)
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שפי  On אפריל 25, 2007 at 1:56 pm

    לא קראתי את הספר, וכנראה שלכן לא הצלחתי לקלוט אפילו שמץ מההצדקה שלך לכנות את קילרוי "נכה ריגשית". לקראת הסוף את-עצמך מעלה שמץ של הסתייגות, ואילו אצלי עלה שמץ כבר בהתחלה – בדרך-כלל נכים-ריגשית לא מתאפיינים בשתקנות אלא ההפך, בחומות של דברנות.
    מצאו חן בעיניי ההערות שלך לגבי התרגום.

  • ימימה  On אפריל 25, 2007 at 2:19 pm

    שאתה מכיר שונות מאלה שאני מכירה. נדמה לי שכל בחורה שנתקלה בטיפוס מבינה למה אני מתכוונת. בדיוק כפי שהגדרתי: "סגור מאחורי חומות שתיקה החוסמות כל גישה אפשרית לעולמו" – זה סבל ועינוי מתמשך לחיות עם מישהו שאת לא יודעת מה הוא באמת חושב או מרגיש בקשר לקשר שלכם, ואם זה לא מספיק, הוא לא משחרר שביב מידע על העולם שלו.

    תודה על ההערה על ההערות על התרגום. צפוי דיון בנושא, מכיוון שעומדת להתפרסם השבוע תגובה של נילי מירסקי לדברי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: