בתו של שומר הזיכרון

קים אדוארדס, מאנגלית: נורית לוינסון, הוצאת מודן, 387 עמ'

בעיצומה של סופת שלגים, כשכל הכבישים בלקסינגטון חסומים והסיכויים להגיע לבית החולים אפסיים, נוסע ד"ר דיוויד הנרי ליילד את אשתו נורה במרפאתו של אחד מעמיתיו. הוא קורא לעזרתו את קרוליין ג'יל, האחות המלווה אותו בעבודתו כאורטופד. הזוג הנרי לא יודע שנורה נושאת ברחמה תאומים. אחרי הבן, פול, יוצאת בת, פיבי, ודיוויד מאבחן מיד כי היא סובלת מתסמונת דאון. מתוך מחשבה שהוא חוסך מכולם הרבה צער וכאב בעתיד הוא לא מראה אותה לנורה, אלא מוסר אותה מיד לקרוליין ג'יל עם כתובת של מוסד למפגרים שתיקח אותה אליו. לנורה דיוויד אומר שהילדה מתה. קרוליין ג'יל המאוהבת ברופא תעשה כל מה שיאמר לה, ולכן היא לוקחת את הילדה כשהסערה שוככת ונוסעת למוסד. אלא שהמראה הנגלה לעיניה במוסד מרתיע אותה, ובהחלטה של רגע היא לוקחת איתה את התינוקת חזרה ומחליטה לגדל אותה לבדה.   

שתי ההחלטות החפוזות שהתקבלו באותו לילה קובעות מכאן והלאה את נתיב חייהם של כל המשתתפים בסאגה עתירת הרגשות. נורה ודיוויד חוזרים לחייהם עם ילד אחד בריא, ויחד איתו צומח ביניהם הסוד האפל שמכה שורשים ונהיה כמו בן משפחה סמוי, שאיש אינו יודע איך לעקור אותו מהבית. הם מתרחקים. נורה שוקעת בדיכאון לאחר לידה (או שמא לאחר אובדן) ומתמכרת לאלכוהול. דיוויד מתמכר לתחביבו החדש – צילום – ובהדרגה מתמקצע בתחום ומציג תערוכות בכל המדינה, אך לא מפסיק לעבוד כרופא. קרוליין עוזבת את לקסינגטון ועוברת לפיטסבורג להתחלה חדשה וחיים חדשים. היא מוצאת עבודה נוחה, מוצאת גבר לבנות איתו את חייה, נלחמת לא מעט מלחמות כדי לשלב את פיבי בחברה כשווה בין שווים, ומקימה עמותה להורים לילדים הסובלים מתסמונת דאון.

זהו סיפור רחב יריעה המתחיל ב-1964 וקצותיו נסגרים בדרך פתלתלה משהו ב-1989. קים אדוארדס לא הסתפקה בסיפורן של המשפחות אלא ניסתה להעביר דרכן גם את סיפורה של אמריקה בתקופה זו. כבר בעמוד השני היא מצביעה על האופנה הרווחת לגידול ילדים באמריקה כשהיא מדווחת שנורה קוראת בספרו של ד"ר ספוק. בהמשך היא זורעת לא מעט רמזים על המתרחש מסביב: ברי, אחותה של נורה, מביאה איתה משבי רוח מרעננים מהחוץ אל הבית הקודר. היא מעורה בחוגים פמיניסטיים, מביעה את דעתה בעדינות על שתלטנותו של דיוויד, מביאה לנורה מידע על הנקה, משהו שהמחברת מבהירה כי הוא "חריג" באותה תקופה ומאוחר יותר ברי אף מצטרפת, כצפוי, להפגנות הסטודנטים נגד מלחמת וייטנאם.

נורה לעומתה מתוארת כארכיטיפ של עקרת הבית המשועממת, גם היא ממושגי היסוד של ההגות הפמיניסטית בשנות השישים. ההתעלמות מהדיכאון לאחר לידה שלה היא עוד סממן תקופתי. ברי נעלמת ברקע מיד כשנורה מתחילה לפתח אישיות וקריירה משלה, וחוזרת להיות נוכחת כשהיא חולה בסרטן השד בסוף שנות השמונים, תחום נוסף שהחל לעורר עניין ציבורי בערך באותו זמן. גם מאבקה של קרוליין למען הילדים המוגבלים הוא מאפיין של עידן שבו המודעות לשילוב אנשים מוגבלים בחברה, או לעצם קיומם בכלל, היתה נמוכה אף יותר ממה שהיא כיום.   

אדוארדס בחרה לספר סיפור שיש בו לא מעט פוטנציאל, ושתלה אותו בתקופה סוערת ורבת תהפוכות. משימה לא פשוטה, ואף על פי שפעמים רבות היא עומדת בה בהצלחה, במקרים רבים אחרים היא מזייפת. הסוגייה המרכזית בספר היא סוגייה מוסרית וכמעט בלתי אפשרי לעסוק בה בלי להיות צדקניים. יותר מדי פעמים אדוארדס נוטה לפשט את הדילמות המוסריות והטקסט המתקבל הוא פחות דרמטי ויותר מתחסד. כך, למשל, הצעד האמיץ והמוזר של קרוליין אינו מלווה בהתלבטויות, ולאורך כל הספר היא אינה משמיעה שום כמעט קול פנימי ששואל את עצמו האם זה מה שהיתה צריכה לעשות. זה בולט במיוחד במקרה שבו הקול הזה היה צריך להישמע: קרוליין מבהילה את פיבי לבית החולים כשהיא בסכנת חיים, וכמעט סוטרת לאחות ששואלת אותה אם היא בטוחה שהיא רוצה להחיותה. אין ספק שהשאלה של האחות היא אכזרית וחצופה, אבל אילו רק היתה המחברת שמה את אותה שאלה באיזה שהוא מקום בתודעתה של קרוליין, היא ללא ספק היתה יוצרת דמות מעניינת יותר ולא סתם קדושה, כשברור שהיא לא.     

והעניין המרכזי הזה – חטאה של קרוליין – נזנח לגמרי. הסופרת מציגה לאורך כל הספר את דיוויד כמי שנושא באשמה כולה, ולא מזכירה ולו לרגע את היותה של קרוליין שותפה לדבר עבירה. גם כשמתבררת האמת, נורה מפנה את כעסה אל דיוויד בלבד, כשהדבר הטבעי ביותר יהיה להאשים גם את קרוליין, למרות הטיפול המסור שהעניקה לפיבי. אף אחת מהדמויות, כולל קרוליין עצמה, לא סבורה שהיא עשתה מעשה שלא ייעשה.
הניסיון לייצר טקסט אכזרי ועם זאת פיוטי ותיאורי, להאדיר את הרגעים הלא חשובים רק לשם הסימבוליות, ניסיון שפעמים רבות נראה מזויף ונעשה בצורה קלישאית, בא על חשבון אפיונים טובים של הדמויות ושל התקופה והתעמקות בלתי מתפשרת בדרמה הקשה. והתוצר הסופי הוא ספר שמתחיל מצוין, מרתק ומושך לקריאה, ומייגע לא מעט החל מאמצעו. ספר שמצביע על לא מעט נקודות ראויות להתייחסות, אבל מהסס ולא מעז להתייחס אליהן ברצינות הראויה להן.

 

(פורסם במעריב, 15.6.07)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל גגלר  On יוני 18, 2007 at 8:55 am

    קראתי את הביקורת במוסף, וכבר אז תהיתי (בלי לקרוא את הספר עצמו (והאמת שגם אין לי כוונה לקרוא אותו (אבל בכל זאת אני מסוקרנת))) האם בספר יש הצדקה חד-משמעית לבחור בשם 'ביתו של שומר הזכרון' ולא בשם 'ביתה של שומרת הזיכרון'. אני שואלת את זה כי לאור הסינפוסיס שאת מביאה בתחילת הביקורת, נשמע הגיוני לא פחות, אולי אפילו יותר, לתת את קרדיט שמירת הזיכרון לקרוליין, או אפילו לנורה. בכל מקרה, בהנחה שאין לתואר הזה (שומר/ת הזכרון) התייחסות מפורשת ברומאן, הניחוש שלי הוא שהשם המקורי נהנה מדו-משמעות שכמובן אובדת בתרגום (אבל זה בבחינת הברור מאליו). אז זה כאמור מסקרן אותי, וכאמור לא מספיק כדי שאקרא את הספר, לכן אשמח לשמוע את דעתך…

  • ימימה  On יוני 18, 2007 at 9:18 am

    נדמה לי שבאופן כללי, השם הזה לא ממש טוב לספר. בכל אופן, המצלמה הראשונה שנורה קונה לדיוויד נקראת "שומרת הזיכרון" ונדמה לי שהמחברת ניסתה לעשות איזה שהוא קישור בין המושג הזה לשם הספר. וגם פה היא קצת פספסה לדעתי.

    אבל אני לא יכולה לומר למה הוחלט בהוצאה לקרוא לזה "שומר הזיכרון". אולי הם יצרו קשר עם הסופרת ושאלו אותה למה התכוונה?

  • יעל גגלר  On יוני 18, 2007 at 10:06 am

    זה בטח סתם מבנה שנתקע להם בראש בגלל 'אשתו של הנוסע בזמן'. לכי תדעי, אולי זו אותה אחת…

    בכל אופן, תודה. עכשיו בהחלט חוסלו הסיכויים שאקרא את הספר 🙂

  • אריאלה  On יוני 18, 2007 at 10:43 am

    קראתי אותו, הספר מעניין וקריא, אבל מה שהכי התפעלתי ממנו זו העובדה שהיא נמנעה מנפילה למלכודות של ברור מאליו. נגיד, כשהילד התחיל לעשן גראס כבר חשבתי לעצמי, "נו, באמת, הילד המסכן יהפוך לג'נקי? איזה שטויות!" וגם הסוף לא היה ברור מאליו. בזכות זה סלחתי לה על ספר בינוני למדי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On יוני 26, 2007 at 12:33 pm

    ועכשיו ראיתי שנכנס בשבוע שעבר לרשימת רבי המכר בהארץ.

  • ח.ש  On יוני 26, 2007 at 5:50 pm

    מה אגיד לכם?
    אני קוראת ברגע זה את "ביתו של שומר הזכרון"
    ואני בעמ' 243 ואיני יכולה להפסיק לקרוא.
    למחברת יש את היכולת לתת הזדהות עם כל אחת מן הדמויות
    אני פשוט חושבת שזה סיפור מאוד רגיש ומרגש.

    אבל…
    השם בהחלט לא קשור לסיפור אלא אם אתה מנסה למצוא קשרים של זכרונות וסודות עם הצילום של ד"ר הנרי.

    לדעתי הספר מקסים ומומלץ בחום.

  • איה  On יולי 15, 2007 at 12:12 am

    בחנות הספרים קיבלתי המלצה חמה ("המלצת הצוות") לקנות את הספר. גם התקציר על גבי הכריכה הבטיח רבות (יש פוטנציאל), אבל לאכזבתי הספר היה מ-ש-ע-מ-ם וחיכיתי שכבר יקרה משהו אך לשוא

  • נסטיה  On אוקטובר 20, 2008 at 11:05 pm

    אבל זה נראה לי יותר עניין שצריך להתעמק בו על מנת להבין, זה פחות בא מאליו, אני חושבת לעצמי שאולי השם מדבר על הנסיון של האבא להנציח את הרגע, לשמור את הזכרון על ידי יצירת התמונה, אמנם מצאתי את הספר די מרתק אך אני חושבת שיש בו חלקים משעממים, כאלה שתוך כדי קריאה התפללתי לסיומם, דווקא מבחינתי הספר היה צפוי שהרי אם המשפחה לא הייתה מגלה על קיומה של הבת הרי שכל הסיפור מיותר. אני חושבת שעורך הספר לא עשה עבודה ראויה היות והספר עשוי סיפורים מקסימים ומרגשים לצד דברים שנראים לי אישית מיותרים, אני חושבת שדובר יותר מדי על הריחוק במשפחה ולא מספיק על הילדה, שהיא חלק מעניין בעניין.

  • נסטיה  On אוקטובר 20, 2008 at 11:12 pm

    אני חושבת שבסיפור יש פוטנציאל שלא מוצא, ואולי עם עורך אחר הספר היה יותר מרתק ומסקרן, משהו בי מרגיש כי הספר לא רלוונטי, לא בגלל נושא תסמונת הדאון, שלצערי עדיין מהווה מחלוקת אלא בגלל הדרך בה הסיפור בנוי ומסופר.

  • אסנת  On אוקטובר 25, 2008 at 2:16 am

    אני דווקא חושבת שיש קשר חזק מאוד בין שם הספר לתוכן שלו.עצם ההחלטה עצמה של דיוויד הנרי, על כל השלכותיה העתידיות שמתוארות במהלך כל הספר- נובעת מההתמודדות שלו עם העבר שלו, ועם הסתירה והקונפליקט הפנימי שלו בין- מצד אחד- להתרחק מהעבר ולהתחמק ממנו- ומצד שני- להנציח אותו ולשמרו. אני חושבת שחלק מרכזי בספר עוסק בכל ה"דילוג" של הנרי, ושל הדמויות בכלל, בין התמודדות עם העבר (זו הסיבה שגם הנרי כה אובססיבי לגבי המצלמה שלו..) – לביןהצורך לחיות את ההווה. העובדה שהנרי לא התנתק מעברו (גם אם ניסה לההתכחש לו)- היא זו שגרמה לאירוע הדרמטי של מסירת הילדה ולכל שאר השתלשלות האירועים בחייו, שלא אספר לכם כדי לא להרוס למי שעוד לא קרא…
    לסיכום- ספר מומלץ, אך גם אני לעיתים חשתי שיש סחבתצ בקטעים מסויימים. והסוף, לדעתי, פסימי למדי, אבל…
    תהנו!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: