התחלות של פוסטים שלעולם לא אכתוב

יומולדת
גם אני צירפתי את שמי לרשימת ימי ההולדת אצל אורי.

מחמאה (אפרופו יומולדת)

קיבלת מחמאה, אמא שלי אמרה לי כשהיינו בקיבוץ. כן? אוזני מזדקפות וישר אני חושבת: שלאבישג יש עיניים מדהימות, שהיא ילדה מקסימה, שאי אפשר לעמוד בפניה, שהיא גאון ורואים את זה ישר אפילו שהדיבור שלה משובש והיא גם לא מדברת עם אף אחד בקיבוץ חוץ מהורים שלי ושהיא שרה מקסים (באמת!). לא. לא זו המחמאה שקיבלתי. אירית אמרה שאת נראית צעירה מאוד, ממש ילדה.

בני המשק באוגוסט
קסאמים או לא קסאמים, סוף אוגוסט ושבילי הקיבוץ, הבריכה וחדר האוכל מלאים בבנים עוזבים שצריכים תעסוקה לטף בימים האחרונים של החופשה. שמחה גדולה. וכל אלה על רקע בתי הילדים הנראים כמו מפלצות ענק עם גגות אימתניים חדשים, מחוזקים בעמודי בטון וצבועים בצבעים עליזים כאילו זה מה שיכפר על כיעור המיגון.

לא לגעת בסחורה
דומה שוותיקי הקיבוץ לא רגילים לילדים שלא נולדים ישר לתוך חברה של שבע מאות איש בבת אחת ומיד צונחים לבית התינוקות, אלא נחשפים לאנשים במנות קטנות יותר. כשאני בקיבוץ, לפעמים בא לי לכתוב שלט על העגלה של אבישג "לא לנגוע" או "לא לנעוץ מבטים" כדי להקל את החיים של כולם, ובעיקר שלי, כי אני זו שבה היא מתחפרת וכובשת את פניה ומנסה, פשוטו כמשמעו, להיכנס לתוך עורי (או לפחות לתוך החולצה שלי) כשמישהו מסתכל עליה שתי שניות יותר מדי (כלומר, מסתכל עליה שתי שניות).

עזבו את הילדים, נודניקים
בגן שולה הסמוך לביתנו הילדים למדו ביום השואה שהיטלר התאבד. מובן שכששמעתי את זה נשבעתי שכף רגלה של בתי לא תדרוך שם לעולם. נזכרתי בזה כשקראתי, להבדיל, שהגננת עליזה סובה מגן בפתח תקווה מלמדת את הילדים בגן את השיר "הכניסיני תחת כנפך" ביום המשפחה. נדמה לי שדי בכך כדי לתאר את המופרכות של הדרישה ללמד את הילדים בכוח שירי משוררים ששרנו בילדותנו. ילדים, אומר נסים קלדרון באותה כתבה, לא שואלים אף אחד. הם אוהבים את מה שטוב להם, לא את מה שהם מוכרחים. וכך, בדיסקים שלנו שיש בהם ישן וחדש, בביצועים משובחים של אמנים כמו יורם גאון וחוה אלברשטיין, אני מוצאת שאבישג מחבבת במיוחד את "פיל פילון" של זעירא, את "נדנד" ואת "רוץ בן סוסי" של ביאליק וגם את "דיג דיג דוג" החביב וזוועות כגון "איפה העוגה" (את זה היא למדה בימי הולדת בגן, וכן, אני עדיין מעדיפה שתלמד את זה מאשר שתלמד על היטלר בגן). ומה ההבדל בעצם בין המילים "מן החלון פרח עציץ" של ביאליק ל"כבשה קטנה קיפצה חוללה" של מיכל חזון? לאלוהי תכניות הלימודים הפתרונים.

עזבו את הילדים נודניקים #2
טוב, כבר הרבה זמן עמד לי על המקלדת לכתוב משהו על הכתבה על סינגפור והשרה יולי תמיר. אבל גם את זה לא אכתוב, כנראה. אולי רק אזכיר שוב, שהחינוך אינו מוצר, וכל זמן שימשיכו להתייחס אליו ככה במקום לרתום את ההורים לצד המורים לא יעזרו כל השיטות החדשות או הישנות, המערכת תמשיך לחרוק. ובמקרה נתקלתי היום גם בזה.

ומשהו על תרגום לילדים

באטלס החיות לילדים שקניתי לאבישג החיה ששמה האמיתי בעברית הוא "נובחנית כלבית" ובאנגלית prairie dog נקראת "כלב ערבה". בטח יש שם עוד טעויות מהסוג הזה (נדמה לי ששמה המדעי של החיה המכונה שם "פרת הנהרות" הוא "תחש הנהרות" – באנגלית manatee) רק שלא יכולתי לבדוק הכל. די מרגיז למצוא כאלה דברים בספר ילדים שאמור להיות קצת מדעי. שייקחו יועץ.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שפי  On ספטמבר 3, 2007 at 4:39 pm

    לעולם לא אכתוב:

    בזמני בחינות הבגרות היו מאוד קשות, חודשים מחרידים. וכאשר כהכנה לבחינה בספרות המורה הזקן הקריא "אומרים יש בעולם נעורים היכן נעוריי", התקשיתי מאוד להבין למה התכוון הביאליק המתוסבך הזה. אני זוכר שגם המורה עצמו היה נבוך, ההקראה שלו היתה חפוזה ובולענית, כמו בקריאה מסידור בבית-כנסת. הפרשנות היחידה שעלתה בדעתי היא שבחינות הבגרות אכן גוזלות ממני את נעוריי.
    ו"מה זאת אהבה" נשמע לי אף יותר תלוש ותמהוני, הביאליק הזה נראה לי הרבה יותר מדי מיקרה אישי. לא רק ילדים אלא גם בני נוער על סף גיוס לא מסוגלים להבין מה הקטע הזה של אדם מבוגר שלא יודע מה זאת אהבה, והיו צריכות לעבור עוד כמה שנים עד שהביטוי make love הגיע לארץ (כאילו שלכך התכוון המשורר, אבל לפחות היתה יכולה להיות לי איזושהי פרשנות להאחז בה).
    מאז מן הסתם נהייתי גם אני תלוש ותמהוני, אחרת לא הייתי נוטה אחרי רבים להסכים שזה שיר גדול.
    דילגתי על ה"הכניסיני", אחרת התגובה שלי היתה יוצאת יותר ארוכה מההתחלת-פוסט שלך, מעשה שלא ייעשה.

  • דוס מתלהב  On ספטמבר 3, 2007 at 9:26 pm

    אמר ולא יסף…

  • ימימה  On ספטמבר 3, 2007 at 9:59 pm

    אני לא בטוחה למה התכוונת, אבל אני אקח את זה כמחמאה.

    את זה כתבתי מזמן. לא בטוחה שאני עומדת מאחורי כל מילה. 🙂

    http://www.notes.co.il/yemima/2559.asp

    ולשפי – תודה על ששיתפת. וגם על נדיבות הלב באורך התגובה. 🙂

  • מיכל  On ספטמבר 4, 2007 at 12:09 am

    היולי בסינגפור!
    לא ברור לי לשם מה לנסוע כ"כ רחוק, כדי שהתוצר יהיה כתבה עלובה ומעליבה שכזו.

    האין זה ברור שכדי ללמוד טוב יותר יש להקטין כתות לימוד, כהתחלה?
    מדוע לנסוע לסינגפור, מדינה שבה הלחץ הנפשי הנגרם לילדים ולבני הנוער כתוצאה ממצב מערכת החינוך שם הוא עצום? בסינגפור, אגב לא לומדים בכתות קטנות.

    באירופה הרגועה, לעומת זאת, הסטנדרטים אחרים. הכתות קטנות יותר, וגם הטיסה לשם זולה יותר 🙂 (וזאת בהנחה שהכל הישר לא מבין לבד: ממש כפי שיש תקנים למס' אנשי צוות יחסית למספר ילדים בגני הילדים, כך אמורה להיות תקפות לנושא גם בבית הספר. מורה אחד/ת לא יכול/ה לתקשר באופן פרודוקטיבי עם כארבעים ילדים)

    נושא המשכורות למורים הוא כמובן רעה חולה נוספת. מן הסתם, יקח זמן רב לתקן את הנזק שנעשה בשנים הארוכות שבן השכר הריאלי של המורים הוא כל כך נמוך עד שאנשים איכותיים אינם מעוניינים לעסוק בתחום).

    משמעת היא עניין חשוב, אך היא אינה פני הכל, והיא אינה הבעיה, למרות היותה סימפטום קשה במיוחד.

  • איתמר  On אוקטובר 1, 2007 at 1:24 pm

    באיזה קיבוץ נידח גדלת?

  • ימימה  On אוקטובר 1, 2007 at 9:46 pm

    חשבתי משום מה שידעת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: