קצת בזכות המשפחה הגדולה

בשש בבוקר ביום השני של ראש השנה הזדעזעו קירות הבית מקסאם שנפל במטעים או ליד המפעל או השד יודע איפה. אורי והורי התעוררו. אבישג ואני המשכנו לישון. לפני שנתיים בדיוק, יומיים לפני ראש השנה, באה האחות פולי אוחנה להעיר אותי כי אבישג בוכה. אבישג, אגב, היתה באותו זמן במרחק עשרה סנטימטרים ממני, בת יממה וקצת, בביות מלא. לזכותי אומר שכנראה חומרי ההרדמה הכללית עדיין השפיעו עלי. מאז למדתי משהו. לחישה שלה תעיר אותי בשניות, כל היתר מעיר אותי כרגיל, זאת אומרת, לא מעיר.

ברבע לשבע היא מעירה אותי עם קקי. לא בא בחשבון שהיא תקום עכשיו, אחרי שהלכה לישון באחת עשרה וחצי, אבל יש סיכוי לא רע שזה יקרה. אני מחליפה מהר בחושך ומתחננת שתמשיך לישון. היא מספיק עייפה כדי לשמוע בקולי. היא ישנה עד תשע וחצי. כמו גדולה ממש.

בעשר אני משדלת אותה לבוא לבית כנסת (עם סבתא, אני מנסה אטרקציות מקומיות) אבל כשזה לא מצליח אני הולכת לבד ומספיקה להגיע בדיוק לנתנה תוקף מרגש במיוחד השנה ומתחילה למשוך באף ללא הפסקה. מאחורי יושבת משפחה שאיבדה לא מזמן אישה יקרה בתאונת דרכים והסמיכות לתפילה המרטיטה המזכירה את שבריריות החיים, יחד עם החזנות הנפלאה, סוחטת דמעות. בעיתוי מוצלח במיוחד, בדיוק לפני קדושה, אורי מוציא אותי כי אבישג לא מסתדרת בלעדי. בילוי סתמי על הדשא לא מספק אותה, אז אני שמה את פעמי למשפחת ק', שם ריקי, חברת ילדות, מתארחת עם ילדיה. אורי זוכה לכשעתיים של שקט, שבהן הוא הולך בין בית הכנסת לבית הורי כדי למצוא אותנו. מה כבר יכול לקרות לה, כשהיא איתי כל הזמן? אני לא יכולה, כמובן, לדווח לו בטלפון לאן הלכנו. בבית ריקי ואני מצליחות לפתוח חצאי שיחות שאף פעם לא מגיעות לסיומן. ריקי אומרת שהיא לא מבינה למה תמיד אומרים שלרווקים קשה בחגים. היא כל כך נהנתה מהם כשהיתה רווקה.

בארוחת צהריים אצל אשר ושרה שלומציון מעסיקה אותה. שלומציון בת אחת עשרה עוד מעט, בשביל אבישג היא כבר ילדה גדולה כמעט על סף חוסר האטרקטיביות כפרטנרית. שלומציון גם פחות מתורגלת מבת דודתה, ענבר בת השבע. ובכל זאת היא משתדלת מאוד ומספקת לה תעסוקה ולי כמה דקות של שקט שמאפשרות לי לאכול כמו שצריך.

עם ענבר הסיפור אחר לגמרי. היא מספיק קטנה וקרובה אליה בגיל ומספיק גדולה כדי להיות אחראית. את ההתמחות שלה עשתה על ילדיה של אחותי, ארבעה בנים שהגדול ביניהם יחגוג יומולדת חמש בקרוב. אנחנו אוכלים אצל יואל ורחל בליל שבת ענבר משתלטת על אבישג וחובשת לראשה כובעים ממחסן התחפושות הביתי שלהם. אין אושר גדול מהתקשטות, וכך אני מוצאת יותר מסתם זמן לאכול. אני מוצאת זמן לבהות באוויר. אחרי שתי דקות אני מבינה שמשהו לא בסדר, ושואלת את גיסתי אם היא צריכה עזרה עם האוכל. היא לא צריכה. אני ממשיכה לבהות באוויר ולרוקן את הראש. זה לא כמה שעות, כמו שריקי היתה רוצה, אבל זה כל כך הרבה.
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביבה  On ספטמבר 16, 2007 at 3:47 pm

    בהחלט, בני משפחה יכולים לשחרר לך את הידיים, מה שנקרא, מהתינוקת. והרצף הבין-דורי עוזר מאוד, נותן תחושה שכבר הלכו בדרך הזו לפנייך, ויילכו אחרייך.

    תמונה שונה מאוד מזו שתיארה ריקי, שם יש ניכור ומלאכותיות ומועקה מול המשפחה המורחבת, ולחץ בלתי פוסק במשפחה הגרעינית.

    אני תוהה מה מקור ההבדל. ערכים מנוגדים (בין המשפחה הגרעינית למורחבת)? אופי אישי שונה? פער דורות? ציפיות מוקדמות? אין לי תשובה ברורה.

  • ח ל י  On ספטמבר 16, 2007 at 6:07 pm

    גדולה בקצת זה פטנט מצויין, תמיד.

    וגם סבתות 🙂

    וגם אבא.

    אחרי שתי דקות אני מבינה שמשהו לא בסדר, ושואלת את גיסתי אם היא צריכה עזרה – עכשיו כשהבת שלך גדלה, את צריכה ללמוד מחדש להתרגל לזמן הזה….

  • ימימה  On ספטמבר 16, 2007 at 9:49 pm

    נראה לי שכל מה שאמרת, ואולי עוד דברים שלא עולים בדעתי עכשיו.

    ואולי זה לא נשמע ככה מהפוסט הזה, אבל אבא עוזר הרבה (שני ערבים בלעדיו ואני סופרת את הדקות לשובו…). הקושי, גם לו וגם לאבישג בדרך כלל, הוא כשאנחנו לא בבית.

    ולהתרגל לזמן הזה… מקווה שלא יהיה לי יותר מדי זמן להתרגל.

  • אורלי  On ספטמבר 16, 2007 at 10:23 pm

    אני זוכרת בדיוק איפה הייתי בערב החג ההוא, כשהצלחנו לדבר קצת בטלפון (במטבח של אימא שלי, אלא מה).

    אני יודעת על מה את מדברת, בעניין החופש הפתאומי. השבוע אמרתי לגדעון, לא ייאמן – שלושת הילדים עסוקים עם חברים בבת אחת!

    מזל טוב ושנה טובה, ימימי.

  • ימימה  On ספטמבר 17, 2007 at 9:21 am

    זבובי הזמן…

    תודה.

  • מואדיב  On ספטמבר 17, 2007 at 1:34 pm

    ואין כמו בני דודים כדי להרוויח כמה דקות של שקט.

    וגם אחים/אחיות גדולים יכולים לעזור.

    קול אלמואדיב, שהגיע לשלב בו ניתן לומר "לכי לשחק עם אחיך אני רוצה לעשות כלום" – ולגלות שלפעמים זה אפלו עובד.

    נ.ב.

    המחיצה בסעד היא הכי-יפה. בדוק.

  • ימימה  On ספטמבר 17, 2007 at 1:43 pm

    אנחנו מזמן טענו שהיינו צריכים לעשות לה אח גדול או אחות גדולה לפני שהיא נולדה.

  • מואדיב  On ספטמבר 20, 2007 at 1:15 pm

    את במקרה אשתו של הנוסע בזמן ?

  • ימימה  On ספטמבר 20, 2007 at 9:15 pm

    במוצאי ראש השנה.

    טוב, בינתיים הוא חזר. 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: