אקדח במערכה הראשונה

קייט אטקינסון, מאנגלית: עפרה אביגד. 428 עמ'. הוצאת עברית וכתר

ג'קסון ברודי, הבלש הפורש, יורש המיליונים, שקוראיה הוותיקים של קייט אטקינסון התוודעו אליו בספרה הקודם, מקרים אבודים, שב לככב בספרה החדש, אקדח במערכה הראשונה. הפעם, חמוש בחברתו החדשה, ג'וליה, שפגש תוך פענוח אחד המקרים האבודים, הוא מגיע לפסטיבל באדינבורו עם קבוצת התיאטרון האזוטרית שלה. הסיפור שמתחיל בקטטת נהגים תמימה בכביש מתפתח לסדרה של תעלומות רצח חמקמקות – גופת נערה רוסייה שאיש אינו מכיר מתגלה סמוך לחוף הים ונעלמת, ריצ'רד מוט, קומיקאי כושל, נרצח בבית מארחו הסקוטי – סופר רבי מכר בשם מרטין קאנינג, נערה רוסייה אחרת היא מטרה לרצח וקבלן בניין עשיר ונוכל, גראהם האטר, נעלם מעל פני האדמה ואיש אינו מצליח לאתר אותו. נוסף על כל אלה גם ברודי הוא מטרה לתקיפה של הבריון מקטטת הנהגים הראשונה.  

ברודי הוא זה שמגלה את גופת הרוסייה במים, והוא חש מחויבות מסוימת גם כלפי מרטין קאנינג בשל פגישתם האקראית לאחר קטטת הנהגים. ברודי שב וחובש את כובע הבלש החובב שלו ומנסה לקשור יחד את כל החוטים שנראה כאילו אין קשר ביניהם. כשהוא חורג מסמכויותיו כאזרח שאינו אמור לעסוק בעניינים משטרתיים, הוא זוכה לנזיפות מצד המפקחת השאפתנית לואיז מונרו, אם חד הורית נאה שחשה שהוא דורך על בהונותיה בחקירה ולאט לאט אף מפתחת רגשות כלפיו. 

 
כמו בספריה הקודמים, אטקינסון לא חוסכת מהקוראים אף לא פרט אחד באפיוני הדמויות. בכל פעם שדמות חדשה צצה בספר העלילה נעצרת לכמה עמודים והקוראים מוזמנים לפשפש היטב בקורות חייה עד כה: מי היו הוריה, מי היו אחיה, היכן למדה, את מי אהבה, את מי לא, עם מי שכבה, למי נישאה, היכן טיילה ועוד כהנה וכהנה. האפיונים הריאליסטיים והמדויקים אכן נותנים תמונה ברורה של הדמויות והם כתובים היטב, אולם רוב הזמן נדמה שתיאורים ארכניים הם בעוכריה של עלילת מתח, שלא לדבר על כך שכותב מוכשר יותר בוודאי היה יודע לאפיין את הדמויות גם מתוך מעשיהם בעלילה עצמה (וסופר מוכשר מאוד היה גם מצליח לצמצם אותם בהרבה), או להכניס פסקאות מאפיינות מדי פעם, ולא להפיל את הכל על הקורא בתחילת הספר ולעצור לשם כך את הזרימה הטבעית של העלילה. כשאטקינסון בוחרת לאפיין את גיבוריה כבר בהתחלה התחושה הבסיסית היא שהיא לא סומכת על קוראיה שיידעו להבין לבד מי הן הנפשות הפועלות ומה טיבן.

ואפשר להבין מדוע היא חשה כך. אף על פי שסיפור המתח בנוי לעילא ולעילא, כל פרט בו חושב עד הרגע האחרון ויש בו מוטיבים חוזרים הנשזרים היטב בעלילה, דומה שאין דבר במעשיהם של הגיבורים שיעיד על אופיים ממש, וכך אכן יש צורך באפיונים מפורטים. וגם את זה, סופר מתח מוכשר כמו הרלן קובן למשל, שהמלצתו מתנוססת על כריכת הספר, היה עושה הרבה יותר טוב.

גם כשאטקינסון נוגעת בעניינים אנושיים בעלי חשיבות אקטואלית וגלובלית, כמו הסחר בנשים, שהוא מרכזי ביותר בספר, האמירות שהיא מצליחה לייצר במעין מבע משולב הן בנאליות וכמעט אף פעם לא מתעלות מעבר ל"התברר שהיא בעצם נערת ליווי, וזו פשוט מילה אחרת לזונה." הברקות כגון זו משובצות לא מעט בספר, ורק לעתים נדירות מבליח איזה הרהור אותנטי ומקורי יותר על המשמעות של כלות למכירה לבחורים טובים אך חסרי כל כישורי חיזור כמו הסופר מרטין קאנינג.  

אם לא די בכל הקשיים הסגנוניים האלה, אטקינסון חוזרת גם בספר הזה על מנהג מגונה שאימצה בספריה הקודמים: היא לא אוהבת את הדמויות שלה, ונראה שהיא אף בזה להן לפעמים. וכשהיא בזה להן, היא גם לא נותנת להן לאהוב אף אחד אחר. דומה שאיש בסיפור אינו אוהב אף אחד, חוץ מלואיז מונרו שאוהבת את החתול שלה ומתאבלת על מותו יותר משהיא מתאבלת על מות אמה. אין בספר הזה אהבה בין אמהות לילדיהן, בין ילדים להוריהם, בין אנשים לבני זוגם, בין אחים לאחיהם. רק ג'קסון ברודי אוהב – את אחיו המתים ואת בתו החיה אצל גרושתו וגם קצת את ג'וליה. וכשחלק נכבד מהספר מוקדש לאפיונים שבהם האהבה מפוזרת בקמצנות סקוטית, אף על פי שלא מדובר בחטא במישור הספרותי, התחושה הראשונית שהוא עורר בי היתה סלידה וגועל.

אבל אז העלילה תופסת תאוצה. בחלק הזה אטקינסון טובה מאוד, וכשמגיעים אליו כבר קשה להניח את הספר מהידיים, והוא הופך לספר מתח מצוין. והעלילה אכן פתלתלה וסבוכה ויש בה מכל טוב, והיא דחוסה בארבעה ימים עמוסים, ודבר מוביל לדבר וכל זה מוסיף לחנו של הספר. אבל בשביל להגיע לשם צריך לעבור כ-150 עמודים מתישים ועדיין להיתקל פה ושם בהגיגיה הבנאליים של הסופרת ובעוד פסקאות מאפיינות שלא שובצו בתחילה. כשאטקינסון עוברת לתיאור תעלומות הרצח ופתרונן נראה שאפשר היה לוותר על כל החלק המעיק של האפיונים ולקצר את הספר כמעט בחצי, וכך להשביח אותו פלאים.

 

פורסם במעריב, 2.11.07
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלעד סרי לוי  On נובמבר 5, 2007 at 8:53 pm

    לא משתווה ל"מאחורי התמונות במוזיאון"
    אבל מצא חן בעיני

  • ימימה  On נובמבר 5, 2007 at 9:52 pm

    ממש לא הצלחתי לקרוא. הוא היה אכזרי מאוד בעיני. לא מסוגלת שמטיחים לי בפנים את כל צער העולם, פשוט לא.

  • גלעד סרי לוי  On נובמבר 6, 2007 at 6:16 am

    תכף תגידי שאת "מקימי" אהבת

  • ימימה  On נובמבר 6, 2007 at 8:55 am

    סליחה על הבוטות, אבל יש דברים שמראש אני לא מתקרבת אליהם.

    בעצם, סליחה על הדעות הקדומות.

  • טלי  On נובמבר 6, 2007 at 1:53 pm

    אבל את "מאחורי התמונות במוזיאון" ו"מקרים אבודים" בהחלט כן- ממקרים אבודים נהניתי יותר למרות שגם את מאחורי התמונות בהחלט צלחתי. אני תוהה אם גם באקדח מופיע המוטיב המחריד שמופי בשני האחרים של ילדיות קטנות שנעלמות באופנים מסתוריים.
    ואגב, אני כן קראתי את "מקימי", בלי דיעות קדומות, ואני חייבת לומר שהוא כתוב ממש טוב, בז'אנר הקליל והבלתי מחייב.
    כשהגיעו הקטעים המטיפניים (מטיפים?) נהניתי הרבה פחות, אבל לזכותה ייאמר שהספר נכתב בהמון כנות והוא יותר מסתם מניפסט. שווה בדיקה…

  • ימימה  On נובמבר 6, 2007 at 9:57 pm

    ילדות שנעלמות. למרבה המזל. אחרת אני לא בטוחה שהייתי צולחת אותו. אבל יש הרבה צרות אחרות, שהירידה לפרטיהן מעבירה מדי פעם את הרושם שיש באטקינסון איזו נטייה סדיסטית ממש. הייתי מהמרת על זה שהיא לא אם, אבל הייתי טועה. היא כן.

    על מקרים אבודים כתבתי פה:

    http://www.notes.co.il/yemima/24611.asp

    אולי בהזדמנות אקרא את מקימי, אם את אומרת.

  • איתמר  On נובמבר 6, 2007 at 10:02 pm

    את הספר הזה. לא הכרתי את הראשון, אבל יש לי תחושה שאני גם לא ממש רוצה לקרוא אותו. היא כותבת שנונה, כמו שולפת מהמותן, אבל זה מעייף, והתרגום כרגיל לא מספק

  • ימימה  On נובמבר 7, 2007 at 8:49 am

    מהטובות שיש. האמן לי, אני נתקלת בהרבה.

  • טלי  On נובמבר 8, 2007 at 12:09 pm

    לגבי "מקימי", כן, אני אומרת, אבל רק אם את מגיעה בלי ציפיות גבוהות, במצברוח לספר קליל בכייף. ואופציה נוספת- חברתי החרדית (בפועל ומלידה) פשוט דילגה על כל הקטעים המניפסטיים וככה ממש נהנתה- גם זאת אפשרות…

  • מואדיב  On נובמבר 10, 2007 at 10:24 pm

    (הולך עם ידיים בכסים ושורק…)

  • ימימה  On נובמבר 11, 2007 at 12:49 pm

    🙂

  • דפנה  On נובמבר 29, 2007 at 5:46 am

    ממליצה לקרוא אותה במקור. האנגלית של אטקינסון מצוינת, נימוחה בפה כמו עוגיית חמאה. התרגומים איכשהו מסירים ממנה את החן והופכים אותה לטרחנית.
    יש לה נדמה לי עוד חמישה רומאנים שלא תורגמו, כל אחד מהם מקסים בדרכו.
    ואם אתם שם, תנסו אנגליה אחרת לא פחות מסעירה: ג'נט וינטרסון, שחלקים מעבודתה תורגמו אבל משום מה לא הפכו פה ללהיטים שלטעמי ראוי מאוד שיהפכו. (ובמיוחד "תפוזים אינם הפרי היחיד" שתורגם בבבל)

  • טלי  On דצמבר 11, 2007 at 12:49 pm

    ועכשיו אני יכולה לשגר אותך ישירות למה שאני כתבתי על "מקרים אבודים"- http://www.notes.co.il/tali/38909.asp

    גם "מאחורי התמונות" ו"מקימי" מתחבאים שם בארכיוני החדש אבל פרה פרה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: