גנבת הספרים

מאת מרקוס זוסאק, מאנגלית: ורד טוכטרמן. הוצאת אופוס, 488 עמ'

אל רחוב הימל בעיירה מולכינג מגיעה הילדה ליזל ממינגר ערב מלחמת העולם השנייה, לאחר שהוריה הקומוניסטים נלקחים למחנה ריכוז. היא עוברת למשפחה אומנת, משפחתם של רוזה והאנס הוברמן. רוזה, כדרכן של אמהות אומנות ספרותיות אחרות, מתייחסת לליזל כאל מקור פרנסה וכוח עבודה זול. ליזל סופגת מכות והצלפות בבית ובבית הספר בשל אופיה הסורר. את מרבית שעותיה היא מעבירה ברחוב, במשחקי כדורגל, ובגניבות – בין היתר גניבת ספרים, מה שהופך אותה לשונה בין הילדים הגנבים. בשארית זמנה היא עוזרת לרוזה בעבודתה ומסתובבת איתה מבית לבית לאסוף כביסה ולחלק את הבגדים הנקיים והמגוהצים.  

לעומת אשתו המרושעת, האנס הוברמן הוא מופת של טוב לב. בלילות הביעותים של ליזל הוא יושב ליד מיטתה ומרגיע אותה. הוא מלמד אותה לקרוא כששנתה נטרפת. מאוחר יותר האנס בוחר להסתיר בביתם את מקס, צעיר יהודי שהיה בנו היחיד של חברו לנשק שהציל את חייו במלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן הוא עושה טעות מרה שמאיימת על הסוד הגדול – הוא מגיש פרוסת לחם ליהודי שעובר ברחוב במצעד לדכאו. 

הסיפור נקרא רוב הזמן כסיפור אומנה קלאסי על משפחה קשת יום שלוקחת אליה ילדה שהגורל התאכזר אליה, וגם במשפחה ובסביבה החדשה היא זוכה ללא מעט יחס מתאכזר. אפשר היה לצפות שבואו של מקס ישנה משהו, אבל נראה שלא. הוא מרחיב מעט את הבנתה של ליזל במלחמה המתחוללת, אבל במידה רבה נראה שהיא מתייחסת למקס כאל סוד משפחתי, ומנקודת מבטה של ילדה בת שתים עשרה, יותר משהיא גאה במעשה ההומני, היא גאה בכך שהיא שותפה לסוד גדול ושמחה עם נוכחותו של מקס.  

גם העובדה שברקע יש מלחמה מרה ומיליוני אנשים מתים, כמעט ואינה מוסיפה דבר לסיפור האומנה הבסיסי עד סוף הספר. גם כשעוברים בעיירה יהודים בדרכם לדכאו, הסיפור הוא קודם כל על ליזל, על דיירי רחוב הימל ועל קורות העם הגרמני במלחמה.

אי אפשר אמנם לצפות מכל ספר על מלחמת העולם השנייה להתמקד בסבלם של היהודים. הלוא היו שם עוד עמים, וגם הם סבלו. אבל כשהמספר מציין בתחילת הספר שתשעים אחוזים מהגרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה תמכו בשלטונו של היטלר, די מפליא שאחוז זה עולה באופן משמעותי ובלתי מוסבר ברחוב הימל ובעיירה מולכינג. דומה שהספר מלא בגרמנים טובים, חלקם שונאים את הפיהרר בלי נימוק משכנע מספיק. 

כזה הוא אביו של רודי שטיינר, חברה הטוב של ליזל. כשבאים לבקש ממנו לגייס את בנו המוכשר לפנימייה צבאית מובחרת, הוא מסרב ומשלם מחיר כבד. כזה הוא האנס הוברמן המסתיר בביתו יהודי רק משום שאביו הציל את חייו (לגמרי במקרה, ובלי שהתכוון לכך) במלחמת העולם הראשונה וכזו היא גם רוזה הוברמן שעד לא מזמן הפליאה בליזל את מכותיה ומיד כשהאנס מציע לה להסתיר את מקס היא מסכימה בלי כל היסוס ומשנה את אופיה בין לילה לנגד עיניהם המשתאות של הקוראים.

וכך אף על פי שהספר קריא וזורם מאוד, הוא נקרא בעיקר כסיפור אגדה שמאפייני הגיבורים שלו אינם חשובים כל כך כל עוד העלילה ממשיכה לנוע, והדבר פוגם באמינותו של הסיפור וביכולת שלו לרגש. נכון, היו גם גרמנים טובים. אולי אף היה גם ריכוז גבוה במיוחד של גרמנים טובים ברחוב הימל. אבל הייתי צריכה לשמוע קצת יותר על אביו של רודי כדי להאמין שהגרמני קשה היום הזה, שהיו לו עוד חמישה ילדים בבית, התעקש שבנו לא ילך לפנימייה כשברור שמישהו יצטרך לשלם על כך מחיר כבד. והמהפך שעברה רוזה הוברמן היה יכול להיות מעט יותר אמין אילו משהו בתיאור אופיה היה נוטע בי כבר בהתחלה ידיעה שיש בה שמץ של טוב לב. וגם המהפך שעובר על ליזל – מילדה פרועה ואלימה שאינה יודעת לכתוב ולקרוא לילדה אחראית ונבונה, שומרת סוד וחובבת ספרים מתרחש כמעט כלאחר יד ואינו כתוב בצורה אמינה מספיק. כשהספר מתאר את כל האנשים הטובים האלה לצד מצוקת העם הגרמני המופצץ התחושה העיקרית היא שהמחבר מנסה, כמקובל לאחרונה, למכור לי את סבלם של הגרמנים בסיפור על אומללות נוראה של ילדה אחת שלא חטאה לאיש.

אם לא די בכך העלילה כולה מסופרת מפי המוות – דמות לא ברורה ולא נחוצה שמדי פעם מתארת לא רק את מיתותיהם של הגיבורים וקרוביהם אלא חורגת מגבולות מולכינג ומשוטטת בכל רחבי אירופה להביא לקוראים סיפורי מיתות אחרות, כדי להזכיר את הסבל הרב מסביב. המוות מוסר את סיפורה של ליזל ביבשושיות ובשפה רזה, ועם זאת, השימוש במוות כמספר הוא סוג של גימיק ילדותי במיוחד שנועד אולי לזעזע, אבל במקום זה הוא רק מוזיל את הספר. נדמה שהיה אפשר לוותר עליו בקלות ולשים במקומו מספר יודע כל שידווח מדי פעם גם על המתרחש במקומות אחרים על פני היבשת, ודבר לא היה נגרע מהספר.

המחבר לא מסתפק בגימיק המוות כמספר ומשתמש גם בעיצוב גרפי מיוחד כדי להדגיש נקודות חשובות. גם הטריק הזה לא עושה חסד עם הספר אלא עושה אותו לקליפי ומעצבן, ורק מדגיש את העובדה שהמחבר משתמש באמצעים לא ספרותיים כדי למשוך את תשומת הלב לספר, שלוקה בבינוניות רבה.

 

(התפרסם במעריב, 9.11.2007)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ביילע  On דצמבר 6, 2007 at 9:02 pm

    הגעתי לבלוג שלך דרך הביקורת שלך על הספר הסיפור השלושה-עשר. גם אני אהבתי את הספר.
    לגבי הספר הזה אני חולקת על דעתך. אני כן אהבתי את הספר, למרות שלא היה לי קל לקרוא אותו. כל מי שאני מכירה שקרא את הספר אהב אותו או התרשם ממנו לטובה.
    אני כן מסכימה איתך בנוגע למגמה לתאר את סבלם של הגרמנים. גם אני הרגשתי שהספר הזה שייך לתופעה המתרחבת בגרמניה של התנערות מפשעי העבר והדגשה על כמה גם הם סבלו. זה כן הפריע לי, אבל בכל זאת ההתרשמות הכללית הייתה חיובית.
    אני נהנית מהכתיבה שלך ומקווה להמשיך לבקר כאן. חג אורים שמח

  • ימימה  On דצמבר 10, 2007 at 12:50 pm

    את מוזמנת תמיד. 🙂

  • רונן  On פברואר 21, 2008 at 5:26 pm

    אהבתי את הספר, אני חושב שהשימוש במוות בתור מספר הוסיף מימד נוסף. כשברקע המלחמה ומספר המתים הולך וגובר. נקודה למחשבה אנשים מפחדים מהמוות אבל למעשה הוא לא הגורם ולא הסיבה, הוא התוצאה של מעשי האדם ברוב המקרים.

  • הנהלת חשבונות  On נובמבר 22, 2008 at 10:53 pm

    [למרות שאני מכבד אותה].

    אני * מאד * אהבתי את הספר.
    מי צריך יותר מזה? קליל, מורכב, מצחיק ומדמיע…

  • דביר  On דצמבר 3, 2008 at 4:44 pm

    אני אינני מסכים עם הדרך שתיארת בה את רוזה. ישנם דווקא רמזים שרוזה הייתה אדם טוב כבר מההתחלה עלידי המספר כמו העובדה שהוא מציג כי היא אהבה את ליזל ממינגר אך הדרך שבה הראתה זו הייתה מוזרה והעובדה שהיא בוחרת לאמץ את ליזל למרות פרנסתה הדלה של המישפחה. גם לגבי הקטע של האומה הגרמנית כזו שסובלת. אחת התובנות שהספר הצליח להעביר לי היא השאננות וחוסר המחשבה של האומה הגרמנית שהביאה לסבלם בתמיחתם להיטלר.

  • גל  On פברואר 4, 2009 at 12:05 pm

    איך לא היה ברוזה שמץ של טוב לב אם היא אימצה ילדה?!? ואני חושבת שיש מקום נכבד להציג את הפרט הגרמני לא רק כרשע ומנוכר אלא גם את ההוא שהיה לו חשוב, לא הסכים וניסה לעזור. ובסופו של דבר גם הם שילמו מחיר של חוסר הגינות מצד הפירר. אני חושבת שזה ספר מצויין שכתוב בצורה מעניינת ואני אישית חוללתי המון מהאירועים שקרו בו.

  • עירית  On אוגוסט 15, 2009 at 9:27 pm

    קראתי את הספר – באנגלית אמנם, ןאני חוויתי אותו מאד שונה ממך.
    אני לא חושבת שרוזה ראתה בליזל מקור פרנסה – היא אמנם אישה גסה ומחוספסת, אבל בתוכה לב אוהב ורך – כפי שהסתבר אחכ.
    לא נרמז בסיפור שהגרמנים טובים, גם לא היתה הדגשת יתר על הנושא היהודי – לבד מסיפורו של מקס, ומצעד היהודים שוב ושוב דרך העיירה שהיתה בסמוך לדכאו – לא היתה בסיפור שום אמפטיה חריגה, מלבד זו של משפחתה של ליזל ועוד הערה אחת או שתיים.אני לא מצאתי פה כל נסיון לשנות עובדות – בעיירה הקטנה הזו המציאות היתה כפי שתוארה.מין הסתם.

    ובענין התפקיד של המוות כמספר – זהו אחד הדברים שעושה את הסיפור לכלכך מיוחד
    הדמות שלו נחוצה ומשמעותית בסיפור
    וגם העיצוב הגרפי מוסיף לו מאד.

    לא רק שאהבתי את הספר – אלא שהוא השאיר בי את חותמו. המלצתי לרבים לקוראו.

    בברכה, עירית

  • נעמה  On ספטמבר 16, 2011 at 2:06 pm

    ביקורת רדודה לא מקצועית ומפוספסת. ספר רגיש, נוגע ללב ומעורר מחשבה. מומלץ בחום.

  • הדר  On נובמבר 12, 2011 at 8:56 am

    הביקורת הזו רק מעידה על חוסר הבנה והתעמקות מוחלטים בספר!!!! היא אפילו מרגיזה אותי. אפילו אופן תיאור הדמויות שגוי לחלוטין. הספר הוא אחד הספרים המבריקים שקראתי. דמות המוות איננה מיותרת וגם איננה גימיקית- היא מתארת את המוות כאנושי אף יותר מן החיים עצמם, כמישהו בעל חולשות כבן אדם, שיכול להיות עייף, יכול לרצות גם הוא בחופשה. ויש את כל כך הרבה רגישויות שכלל לא נגעת בהם. איזה פספוס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: