הרהורי הורות

"לפני הכל – לבקש רשות"
כשאבישג נולדה הלכתי לקורס עיסוי תינוקות. זה היה נחמד אבל מיותר לחלוטין, מסוג הדברים שאמהות טריות עושות כדי לא לשבת כל היום בבית, ואולי זה גם יכול לעזור. דבר אחד חשוב למדתי שם בכל זאת – לפני כל עיסוי לבקש מהתינוק רשות. לשאול אותו אם הוא מוכן למגע.

"כל ההורים לחבק את הילדים"
במופע של ישראל והגיטרה שאנחנו פוקדות מדי שבוע, מדי פעם נשמעת ההנחיה הזו. אילו זה היה תלוי רק בי הייתי מחבקת אותה מיליון פעמים ביום. היא יפהפייה ומתוקה ויש בה משהו מזמין ושובה ומתגרה. תמיד היה, מאז שנולדה. אבל לאבישג יש רצונות משלה והניסיון – גם הוא מאז שנולדה – לימד אותי שרק עד מרחק מסוים היא מזמינה, ושממנו והלאה צריך כבר להתקרב בזהירות רבה. אז כשאני שומעת את ההוראה הגורפת אני מנסה בעדינות לשים את הידיים ולראות איך היא מגיבה. מתרצה – החיבוק הופך לחיבוק אמיץ. לא מתרצה – אני מוותרת.

 
"מי רוצה לתת לאבישג חיבוק?"
ביום ההולדת בגן שאלה הגננת בסוף החגיגה "מי רוצה לתת לאבישג חיבוק?" וכולם רצו. מתברר שאני לא היחידה שקשה לה לכבוש את הדחף הזה. אף אחד לא שאל את אבישג אם היא רוצה שיחבקו אותה, וראיתי שהיא לא כל כך רוצה.

"לא לחבק!"
אני באה לקחת אותה מהגן והילדים רוקדים כולם ונשכבים על הרצפה על פי הוראות הגננת. בר נשכב לידה ומניח עליה יד. "לא לחבק!" היא פוקדת עליו ומזיזה ממנה את היד שלו. אני קצת מרחמת על בר – ילד חמוד מאוד – אבל שמחה כמובן שהיא עומדת על שלה מעכשיו. בעיני רוחי אני כבר רואה שחיים לא קלים נכונו לה, חיים שבהם היא מתעקשת להיות בוחרת ולא נבחרת.

 
"את צריכה שאני אעזור לך?"
אחד המשפטים שאני צריכה לגנוז. היא תבקש את העזרה שלי אם תרצה. בינתיים אני צריכה לתת לה לנסות גם אם הניסיון נמשך זמן רב ומורט עצבים.

עוד דחף שאני צריכה לכבוש
להגיד לה כל היום, השכם והערב, כמה שהיא נפלאה, חכמה, מצחיקה ונהדרת וכמה שאני אוהבת אותה ואיזה יופי איך שהיא שרה. היא מבינה שאני מחמיאה לה אבל נבוכה מזה נורא. נדמה לי לפעמים שהיא לא מבינה מה עשתה כדי לזכות בכל המחמאות האלה (חוץ מלשיר), וזה מבלבל ואפילו עוצר אותה. אפשר להירגע. גם חמש פעמים ביום זה מספיק.

לחלוץ, לנעול, לפשוט, ללבוש, לחבוש, להסיר, להרכיב
בשנים האחרונות עודף חשיפה לאנגלית השכיח ממני פעלים שונים. עכשיו הם חוזרים אלי. חשוב לי שהיא תדע לחלוץ נעליים ולנעול אותן. לפשוט בגדים וללבוש אותם. לחבוש כובע, להרכיב משקפיים ועוד. לא רק לשים ולהוריד. עדיין לא תמיד אני זוכרת.

שירים שקשה לי לשיר
"נחליאלי קטן ראיתי בגן
זנב לו ארוך ויפה
סינור שחור קטן…"
הסינור הזה מוציא אותי מדעתי. אפשר לשיר סינר בלי לשנות כהוא זה מהלחן, אבל זה לא זה. ובכל זאת, הסינור הזה מוציא אותי מדעתי.

"אם הייתי כרוב ירוק הייתי מקופל…"
כמה קשה כבר היה לכתוב שם "לו" במקום "אם"? שיר נחמד, באמת.

למרות הסלידה הטבעית שלי מ"טיף וטף" אני נתקלת פה ושם בשירים של הדצים באוספים שלנו. דווקא השיר "טיף וטף" עצמו הוא נחמד בהחלט, אבל כמה קשה היה לשנות את השורה "חצי לבנים וְחצי שחורים" ל"חצי לבנים וַחצי שחורים"? אני מצטמררת בכל פעם מחדש.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורלי  On נובמבר 14, 2007 at 9:46 am

    בלי לבקש רשות, כבר שנים. כשזה לא מתאים להם, הם כבר מודיעים לי…

    נדמה לי שניסחת (מחקתי "שׂמת". עודף זהירות?) במילים תחושה אינטואיטיבית שיש לכולנו, במידה זו או אחרת: מתאים או לא, להתקרב עכשיו? בגיל ההתבגרות זה בולט במיוחד. אז יש סביבם מין חומה כזאת, ולפעמים אפילו גדר תיל. ופה ושם, בשעות רצון שמינונן גובר והולך עם ההתבגרות, החומה נופלת, מתמוססת, ושוב מותר לגעת.

  • אביבה  On נובמבר 14, 2007 at 10:03 am

    לשיר הנחליאלי, בדיסק 100 שירים ראשונים – ביצוע של מזי כהן.

  • אביגיל  On נובמבר 14, 2007 at 10:15 am

    נובח, מיילל, נוער, גועה, פועה וכו'

  • איילת  On נובמבר 14, 2007 at 10:16 am

    שאני לא הנודניקית היחידה שמציקה לשירים.
    ודווקא הפתעה נעימה – אצלנו בבית פופולריים מאוד הדיסקים של גרסאות הכיסוי של מתן אריאל וחברים שבהחלט מנסים (ולרוב מצליחים) להקפיד על הגייה נכונה.
    ובאשר לחיבוקים – בכל ביקור בארץ תמיד היה מעניין לראות איך הפרטית משלבת בין המגע הכמעט הכרחי להשתלבות בחברה ים תיכונית ובין חינוך אמריקאי נכון וקפדני שעסוקה רוב הזמן ב"ספייס" וזכותה על גופה, גם במחיר משחק תופסת. לא תמיד הצליח לה, אבל היא למדה לשלב.

  • מיכל  On נובמבר 14, 2007 at 10:49 am

    אולי זה קשה, אבל זה גם הרבה יותר קל…

    כל הכבוד לה!
    רק שמרי שלא תתקלקל 🙂

  • ימימה  On נובמבר 14, 2007 at 12:45 pm

    גם אנחנו עכשיו בגיל ההתבגרות, אם לא שמת לב. 🙂

    חוץ מזה, גם כשמחבקים בלי לבקש רשות (ומי לא עושה את זה? אי אפשר!) יש להיות ערים לתגובה. בהזמנה של הגננת, למשל, לא ראיתי שהיא ממש ערה. והיא, כמובן, לא היחידה.

    לאביבה – גם כשאני שרה לבד אני יכולה לתקן, אבל זה פשוט לא זה. ומצד שני, הסינור נתקע לי בגרון קצת.

    איילת – יפה שהיא למדה. אצל אבישג נראה לי לפעמים שזו קצת מלחמה מתמדת…

    ואני אנסה לשמור עליה שלא תתקלקל – ובעיקר שלא תוותר. זו המכשלה הכי גדולה בלהיות בוחרת.

  • טלי  On נובמבר 14, 2007 at 5:19 pm

    על הקשב, ובחינה העצמית והכבוד הרב והעצום והנחוץ שאת נותנת לה.

    אני חושבת שבכל גיל, מאפס ועד בכלל, נכון "לבקש רשות" לפני חיבוק. לאו דוקא לבקש במפורש, אבל להיות קשובים לרצון של הצד השני, לחשק ולגבולות, ומבחינה זו ממש לא משנה אם ה"זולת" הוא אדם פיצפון או מבוגר או כל דבר באמצע. אין לי מושג מה זה אומר מבחינת הפוליטיקה העדינה של הגן שלכם, אבל אם הגננת קשובה לקולכם, אולי כדאי להסב את תשומת ליבה לעניין ולהציע לה לשאול את בעל השמחה אם הוא רוצה חיבוקים- לא את אבישג אישית במיוחד, אלא כנורמה כללית לכולם.וכל עוד גם אבישג יודעת לשים את הגבולות שלה, זה בכלל מצויין.
    אני דווקא חושבת שבעניין הצעת העזרה את מחמירה עם עצמך שלא לצורך- אם את שואלת אותה אם היא צריכה עזרה ולא ניגשת ושורכת במקומה את השרוכים/מאכילה אותה במקומה או מה שזה לא יהיה- אז זה ממש בסדר, ויכול אפילו להכנס להגדרה של החיבוק- את רוצה לתת, ובודקת אם היא רוצה לקבל.
    את הנחליאלי אני דווקא מאוד מחבבת מאז הימים שהוא ואני קיפצנו ביחד בגן בשנות השמונים הרחוקות (ואני מעולם לא הייתי מהקפצנים…), אבל באותה תקופה בערך כמעט הכרזתי ברוגז על חברה שלי שהתעקשה לומר "נמלות" ו"יושנת", כך שאני בהחלט יכולה להבין את עור הברווז שמצטמרר לנוכח טעויות…

  • דוד הלל  On דצמבר 10, 2007 at 2:09 am

    בהשפעת "רוני ונומי והדוב יעקב", הבנים שלנו גם מתחתנים (לובשים תחתונים), מתמכנסים, מתחלצים (חולצה), מתמגבבי (לובשים חלוק מגבת), מצטחצחים (שיניים).
    בקיצור, זה ממש כיף לגזור שמות פעולה משמות עצם. דרך נהדרת להפוך את החיים לשמחים יותר.

  • ימימה  On דצמבר 10, 2007 at 12:44 pm

    ספר נחמד ביותר.

  • מיכליקה  On ינואר 11, 2008 at 9:21 pm

    גם אור שלי לא מתחבקת בקלות, תמיד חשבתי שזו בעיה שלי ואז למדתי לקבל. בערב לפני השינה היא נעתרת ואני שואפת אותה ואומרת לה: שאבתי לך את כל החמידות, את לא חמודה עכשיו בכלל! והיא צוחקת ואני מביטה בה מופתעת: אבל איך זה שאת עדיין חמודה? יש לך חמידות שלא נגמרת?

  • עלמה  On ינואר 20, 2008 at 6:57 pm

    בדיוק דיברתי עם חברה טובה על העניין של המחמאות ההוריות – האם הן עוזרות או מקשות עלינו?
    מצד אחד נורא חשוב לשמוע כמה את יפה, חכמה ומוכשרת, גם אם זה "רק" מאמא שלך. מצד שני, מה יהיה כשתצא אל העולם האמיתי ותגלה שלא בהכל היא הכי הכי?

    אני דבקה בעמדתי – להגיד כמה שיותר. אין דבר כזה יותר מדי מחמאות. עם העולם בחוץ היא כבר תתמודד לבד.

    ואיזה כיף לשתיכן.

  • נעמה  On יוני 9, 2008 at 3:45 am

    למה לא להגיד לה כמה היא נפלאה כשבא לך?
    את באמת מאמינה בזה, לא?
    מה שאת אומרת הוא אמת לאמיתה. אין בזה שום רמאות.

    יוצא לי להגיד לכל אחת מהילדות שלי (3. הכי מאממות בעולם, אגב) כמה היא נפלאה, נהדרת, מקסימה ובעיקר כמה אני אוהבת אותה בערך 4 פעמים בשעה (זה בשעות שהן נותנות לי להיות לידן. כשהן מרשות לי להתחכך בהן התדירות עולה וכשהן עסוקות בעולמות החשובים שלהן יוצא פחות כי אני לא רואה אותן והן לא שומעות אותי).

    די, נו, אם לא לבנזוג ולילדים, למי נגיד המון המון המון המון פעמים את האמת?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: